ואיני יודע על פי דברים אלו כיצד יתפרש המקרא הזה "לֹֽא־אֹ֠סִ֠ף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם".
אנסה להסביר את זה בסגנון שלי, אם לא יועיל לפחות לא יזיק...
הנה ה'קלון', היא היפך ה'כבוד', הכבוד הוא מלשון 'כבד' וקלון זה מלשון 'קל'.
והיינו כי העולם כולו עובד בצורה של חומר וצורה, רעיון פנימי המתגלה במציאות חיצונית, הכבוד הוא ביטוי לכך שהרעיון הפנימי מתגלה בתוך החומר וממילא החומר משמש למטרתו, על כן הנשמה קרויה 'כבוד' והתורה קרויה 'כבוד' וכן על זה הדרך. כי כמו שדבר 'כבד' קובע רושם על מה שהוא מונח על עליו, כל ה'כבוד' ענינו שהוא ניכר על סביבתו, ויש לו השפעה ניכרת.
לעומת זאת ה'קלון' הוא מציאות בה אין יחס ואין רושם לרעיון הפנימי על המציאות החיצונית, וכמו אדם שאף אחד לא מתייחס אליו ברצינות, לעומת מי שמכבדים אותו ורושמו ניכר [אגב, בארמית כבוד נקרא בלשון 'יקר' וגם דבר כבד מכונה 'יקר' בלשון חז"ל (כמדומני שבת סב) מה שמעיד על השייכות בין כובד לכבוד].
לכן הקללה פירושה כי שורש הברכה המגיע מתוך חיבור הנשמה הפנימית לחומר נחלש, ולכן לא תהיה ניכרת השפעתה כי אם בקושי (וזה שורש כל הקללות שנתקלל אדם הראשון ואכמ"ל), וכאשר הקב"ה אומר כי לא יוסיף לקלל את האדמה, ממילא הכוונה כי תהיה ניכרת בה הרעיון הפנימי, וכח הברכה הטמון בה [ובזה מבואר מדוע גם קללה הוא היפך הברכה, כי הברכה בעיקרה מגיע כאשר הכח הפנימי מתגלה בתוך הדבר].
בהיות והדברים ארוכים ורחבים, אני מקווה שהצלחתי לתמצת אותם כראוי.