ישורון בן מלך

משתמש רשום
gemgem
הודעות
45
תודות
136
נקודות
40
יל"ד להשיטות שאם אוכל איסור לא יברך שהוא מנאץ אם מ"מ הוי ברכה ואם ירצה אח"כ לאכול [התר] יכול לאכלו בלא ברכה, [ואף אאיסור מי עבר גם על אכילה בלא ברכה],
ומה הדין בשוגג, אי פשיטא דאין זה ניאוץ או דסו"ס עבר?
 
ומה הדין בשוגג, אי פשיטא דאין זה ניאוץ או דסו"ס עבר?
משנה ברורה סימן קצו ס"ק ד
ואם אכל בשוגג ונזכר אחר אכילתו דעת הט"ז ועוד כמה אחרונים דבזה יוכל לברך בסוף [והיינו אפילו לא אכל כדי שביעה] דבזה לא שייך נאוץ
יל"ד להשיטות שאם אוכל איסור לא יברך שהוא מנאץ אם מ"מ הוי ברכה ואם ירצה אח"כ לאכול [התר] יכול לאכלו בלא ברכה, [ואף אאיסור מי עבר גם על אכילה בלא ברכה],
שמא יש להוכיח מהא דאין עונין אמן אחר ברכתו, ואיני מונח כרגע.
 
במאי קא מיירי.
אם לא כיון בשעת הברכה גם על המאכל של ההיתר, לא יצא יד"ח גם אם הברכה היתה טובה.
ואם כיון גם על המאכל של ההיתר, האם זה לא הופך את הברכה לברכה טובה ולא ניאוץ.
וכי זה שחשב לאכול גם איסור הופכת את הברכה לניאוץ?
ואלא מאי, הרי אדם שמברך על מאכל היתר שאינו לפניו, או שאינו אוכלו מיד, ובודאי אם הפסיק ביניהם, לא יצא יד"ח ומברך שוב, שבשביל שהברכה תועיל לאח"כ היא צריכה לחול ולהועיל קודם לכן מיד, ואז דיבורים או הפסק זמן לא חשיבי הפסק.
ובנידו"ד, כיון שעל המאכל האסור לא חלה הברכה, והוא גם לא היה צריך לברך עליו, מסתבר שלכהפ"ח יהיה זה כהפסק. ואי אפשר להחשיב את האכילה של האיסור שתחול הברכה עליה, שהרי לגביה הרי זה מנאץ.
כתבתי מסברא, בלי לעיין. ואם שגיתי ה' יכפר.
 
אם לא כיון בשעת הברכה גם על המאכל של ההיתר, לא יצא יד"ח גם אם הברכה היתה טובה.
מבלי להטות את נושא האשכול, לכאו' משכחת לה בגוונא ד"מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך."​
 
מבלי להטות את נושא האשכול, לכאו' משכחת לה בגוונא ד"מי שבירך על פירות שלפניו ואחר כך הביאו לו יותר מאותו המין או ממין אחר שברכתו כברכת הראשון אינו צריך לברך."​
אמת ויציב.
ואפשר להוסיף על זה גם מי שאוכל בבית חברו דאין צריך לכוון על כל מה שיביאו לו להדיא.
אלא שכל הדוגמאות האלו אמרינן שאע"פ שלא כיון להדיא על מה שיביאו לו אבל מ"מ פטר את הכל כי מסתמא דעתו לכך [באם הביאו לו עוד פירות מאותו המין], שדרך אכילה קטנה לגרור אכילה גדולה יותר כמבואר בפוסקים, וכן בבית חברו שהוא סומך על דעת בעה"ב.
וכוונתי היתה רק להדגיש את הנקודה הזו עצמה, שברכה על דבר אחד אינה 'פוטרת' את שאר הדברים, אלא שנחשב שברך אותה על כל מה שהוא עתיד לאכול והוא 'בגדר' בדעתו עכשיו, וכביכול ברך על מה שלפניו וגם ברך על מה שיביאו לו וכו'. ואם כך אין חילוק האם דעתו להדיא או לא.

אמנם עכשיו אני חושב שאולי אפשר לדון בדבר שנפטר בחברו, וכגון טפל שזה אכן יותר פטור.
או אפילו לענין להוציא חברו, דבברכת הנהנין אין אחד מברך לחברו אם לא שגם הוא יצא. האם כשחברו בירך על מאכל איסור יכול לצאת ממנו יד"ח?
 
יל"ד להשיטות שאם אוכל איסור לא יברך שהוא מנאץ אם מ"מ הוי ברכה ואם ירצה אח"כ לאכול [התר] יכול לאכלו בלא ברכה, [ואף אאיסור מי עבר גם על אכילה בלא ברכה],
ומה הדין בשוגג, אי פשיטא דאין זה ניאוץ או דסו"ס עבר?
לכאורה ברור שברכה על אוכל אסור לא הוי ברכה כלל.
ומה שדנו באופן שדעתו לאכול עוד, לכאורה דמיא למי שבירך על אוכל שהיה בידו ונפל, דצריך לחזור ולברך אף שהיה דעתו לאכול עוד, כמבואר בסימן רו סעיף ו.
ומה שדן במוסגר באכל האיסור אם עבר גם על אכילה ללא ברכה, לכאורה לא עבר, דכיון דדינו שלא יברך עליו ממילא מותר לאוכלו בלא ברכה.
ולכאורה הוא הדין במה שהביא המשנה ברורה בסימן קצו, דיש אומרים דמי שגזל חיטין ואפאן אף שקנאן בשינוי גם כן לא יברך. ולא פירש המשנה ברורה מה יעשה, אם מותר לו לאוכלן ללא ברכה. ומסתברא דכל שאין יכול לברך משום דהוי ניאוץ, ממילא מותר לו לאוכלן בלא ברכה.
 
דכיון דדינו שלא יברך עליו ממילא מותר לאוכלו בלא ברכה.
ולכאורה הוא הדין במה שהביא המשנה ברורה בסימן קצו, דיש אומרים דמי שגזל חיטין ואפאן אף שקנאן בשינוי גם כן לא יברך. ולא פירש המשנה ברורה מה יעשה, אם מותר לו לאוכלן ללא ברכה. ומסתברא דכל שאין יכול לברך משום דהוי ניאוץ, ממילא מותר לו לאוכלן בלא ברכה.
זה חידוש עצום.
הרי הסיבה שזה ניאוץ שהקב"ה שונא את הגזל ואי אפשר לברך אותו על הדבר שבא מהגזל.
אבל מי התיר לו אכילה ללא ברכה, הרי האוכל בלי ברכה הוא כגוזל מהקב"ה, והארץ נתן לבני אדם רק לאחר ברכה, וכי אפשר לומר שמאחר שדבר זה כבר נגזל קודם הקב"ה נותנו לו בלי ברכה.
ובפרט למה דפסקו הפוסקים כראשונים שס"ל שבאוכל איסור בשעת הסכנה יברך עליו, ז"א שהשאלה אם לברך או לא תלויה בשאלה האם מותר לו לאכול או לא. ואולי צודקים דבריך לראשונים שס"ל שגם בשעת הסכנה לא יברך, שלשיטתם עכ"פ מצינו כזה דבר שאומרים לאדם אכול ואל תברך. אף שבקל אפשר לחלק גם בזה.
 
זה חידוש עצום.
הרי הסיבה שזה ניאוץ שהקב"ה שונא את הגזל ואי אפשר לברך אותו על הדבר שבא מהגזל.
אבל מי התיר לו אכילה ללא ברכה, הרי האוכל בלי ברכה הוא כגוזל מהקב"ה, והארץ נתן לבני אדם רק לאחר ברכה, וכי אפשר לומר שמאחר שדבר זה כבר נגזל קודם הקב"ה נותנו לו בלי ברכה.
ובפרט למה דפסקו הפוסקים כראשונים שס"ל שבאוכל איסור בשעת הסכנה יברך עליו, ז"א שהשאלה אם לברך או לא תלויה בשאלה האם מותר לו לאכול או לא. ואולי צודקים דבריך לראשונים שס"ל שגם בשעת הסכנה לא יברך, שלשיטתם עכ"פ מצינו כזה דבר שאומרים לאדם אכול ואל תברך. אף שבקל אפשר לחלק גם בזה.
ומי התיר לאונן לאכול בלי ברכה? האם לאונן מותר לגזול?
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓