הי' אפ"ל בגוונא דחיקא.
שהאוכל היה תנאי בקידושין או בגט.
עד"מ שלא תאכלי בשר
ונישאת למישהו אחר.
ואח"כ אכלה בשר , שנתבטל הגט למפרע. וכיוצ"ב.
אמ' ההתראה בציורים אלו מסתבך עם התראת ספק.
 
אסכם מה שעלה עד עכשיו
היכי דמי שאוכל דבר היתר וחייב מיתה בידי אדם
הוא לא אכל דבר איסור,
ולא בזמן שאסור לאכול,
וגם המקום שאוכל בו אינו אסור באכילה,
אך באופן שהוא אוכל חייב מיתה על מעשה האכילה
רמז
שייך בזמן מסוים [מצוי],
ואם יעשה משהו לא רק שלא יענש, אלא יקיים מצווה
 
אסכם מה שעלה עד עכשיו
היכי דמי שאוכל דבר היתר וחייב מיתה בידי אדם
הוא לא אכל דבר איסור,
ולא בזמן שאסור לאכול,
וגם המקום שאוכל בו אינו אסור באכילה,
אך באופן שהוא אוכל חייב מיתה על מעשה האכילה
רמז
שייך בזמן מסוים [מצוי],
ואם יעשה משהו לא רק שלא יענש, אלא יקיים מצווה
בן סורר ומורה.
ועל זה אמרו שאם בימי החנוכה יאכל בשר וישתה יין ואז ישורר שירי שבח והודיה, אזי תחשב ארוחתו סעודת מצוה (כמש"כ הרמ"א תר"ע ב'), ויפטר.
וביש"ש משמע דאף בלי צירוף שהוא חנוכה, כל שעושה להודות ולשבח או לפרסם נס חשיב סעודת מצוה, הביאו בביהגר"א והמ"ב סק"ט.
 
בן סורר ומורה.
ועל זה אמרו שאם בימי החנוכה יאכל בשר וישתה יין ואז ישורר שירי שבח והודיה, אזי תחשב ארוחתו סעודת מצוה (כמש"כ הרמ"א תר"ע ב'), ויפטר.
וביש"ש משמע דאף בלי צירוף שהוא חנוכה, כל שעושה להודות ולשבח או לפרסם נס חשיב סעודת מצוה, הביאו בביהגר"א והמ"ב סק"ט.
יש לו איסור של 'לא תאכלו על הדם'
ולגבי המצווה יש לדון מצד מצוה הבאה בעבירה
 
נערך לאחרונה:
אסכם מה שעלה עד עכשיו
היכי דמי שאוכל דבר היתר וחייב מיתה בידי אדם
הוא לא אכל דבר איסור,
ולא בזמן שאסור לאכול,
וגם המקום שאוכל בו אינו אסור באכילה,
אך באופן שהוא אוכל חייב מיתה על מעשה האכילה
רמז
שייך בזמן מסוים [מצוי],
ואם יעשה משהו לא רק שלא יענש, אלא יקיים מצווה
בהיות והחידה עדיין קיימת, ש"מ לאו בתנאי קידושין וכיו"ב עסקינן
לפיכך אנסה בשנית:
אדם שתה בשבת את כוס הקידוש באופן שעמד ברשות הרבים ושתה ברשות היחיד, ואו אז הריהו מוציא מרשות לרשות וחייב מיתה.
ברם אם יכניס את כל /רוב גופו לרה"י הרי שעשה מצווה רבה של קידוש היום על היין והוי מצוה מדברי סופרים או מדאורייתא לשי' תוס' ריש נזיר.
 
נערך לאחרונה:

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓