כתוב בתורה ''ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפות תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים''
פשוטו של מקרא תקחו ביום הראשון ותשמחו עם זה לפני ה' בסך הכול שבעה ימים דהיינו מהיום הראשון ואילך תמשיכו במשך שבוע ואין חיוב כלל במדינה אלא רק לפני ה' והרי בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות את פני ה' ובסתמא נמצאים לפני ה' כבר ביום הראשון כראוי להגיע ביום השבתון.
ובהלכה במדינה ניטל יום אחד ומחלקים המקרא לשנים ולקחתם לכם - בכל מקום ושמחתם לפני ה' - בירושלים כמבואר בירושלמי וכמקראות במעשר שני
ההלכה מכירה במציאות האנושית שלא כולם מגיעים מוקדם ויכולים להיות שבעת ימים לפני ה' ולכן ציוה ה' שביום הראשון כולם יטלו בכל מקום ובמשך השבעת ימים ישלימו הראיה לפני ה' וישמחו כפי יכלתם.
השנה חל בשבת ודרשו חז''ל (פסיקתא דר''כ ויקרא רבה אמור וע' ירושלמי סוף פ''ד ובבלי סוכה מד.) ביום אפילו בשבת הראשון שאינו דוחה את השבת אלא יום הראשון בלבד, והנה מדאו' אין איסור ליטול בשבת כידוע אבל אינו ראוי כי יש בו חשש מלאכה הן מצד רה''ר והן מצד ששייך לאסיף ויכול לבוא לידי קצירה ולכן ציותה תורה שביום הראשון שהוא עיקר השמחה המתחדשת יטלו אפי' בשבת ולא חיישינן שמא ישכח ואם ישכח פטור לר' יוסי כי טעה בדבר מצוה אבל בשבעת ימים שהוא כבר ריבוי שמחה בעלמא אין חיוב בשבת אפי' במקדש שלא יכשלו בביטול השביתה, ואף דבעלמא אין שבות במקדש הכא משום ריבוי השמחה חיישינן לשכחה.
 
תוכיח בבקשה כלל אחד כיצד שרירותי הוא.
''שם עוף יורה על טמא וטהור ושם צפור על טמא''
זה כלל הנובע מכוח דרשת חז''ל בבבלי (ובירושלמי חלקו על זה) אבל אין בו תוכן הגיוני מילולי
''איש יבוא על נושא כללי ואדם על נושא פרטי''
עד כמה שידינו משגת שני המושגים הם כלליים
 
''שם עוף יורה על טמא וטהור ושם צפור על טמא''
זה כלל הנובע מכוח דרשת חז''ל בבבלי (ובירושלמי חלקו על זה) אבל אין בו תוכן הגיוני מילולי
''איש יבוא על נושא כללי ואדם על נושא פרטי''
עד כמה שידינו משגת שני המושגים הם כלליים
אמרת בעצמך כי כלל זה מן החכמים הוא והוא אומר זאת באופן מפורש באיילת השחר כלל רפ"ב וז"ל לדעת חכמי הגמרא יש הבדל בין עוף ובין ציפור ע"כ. ומבואר בירושלמי אית תניי תני כל עוף טהור קרוי ציפורין ואית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור קרוי ציפורין. כך שהקושייה שלך לא שייכת אליו אלא לתנא שסובר כך. ומה שהזכרת לגבי איש ואדם, שם אדם הוא שם עצם שמורה שמבן אדם מדבר ולא בהמה, כך שלא שייך לזה עניין הכללות של כל ואחד ואחד. והיכן מצינו שמגיע כן לדברייך?
 
מקור לדרך נפלאה זו של קישור ושילוב הפשט והדרש נמצא בדבריו היסודיים ומאירי העיניים של המהר"ל באר הגולה (באר ג):

"וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם, אין אחד מהם הן גדול הן קטן שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו, כאשר הוא מעמיק בפי' הכתוב ימצא אותו, שלכך נקרא דרשה כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאוד מאוד עד עומק הכתוב. ואף כי לפעמים ימצא זה דורש בעניין זה וזה בעניין אחר, דבר זה אינו קושיא כי בודאי צורת הפשט הוא אחד, אבל הדברים העמוקים היוצאים ממנו הם הרבה מאוד. וכן כל דבר ודבר שנמצא בעולם הוא אחד בעצמו כאשר הוא נגלה לעין כל, וכאשר יבחן כל דבר על אמיתת ענינו ומהותו, ימצא בו דברים וענינים הרבה וכולם הם אמת ברור, ולפיכך כאשר אם בחנו אמיתת הכתוב ימצאו דברים הרבה מתחלפים וענינים שונים כפי הענין והכל הוא אמת, רק מי שאינו עומד על דבריהם נראה לו הדבר זר"

ובהמשך שם:
"לכך התורה אשר דבריה מושכלים נמשכים ומתחייבים מזה דברים הרבה מושכלים. וזה ענין התורה התמימה, אשר כתוב אחד מתחלק ומתפשט לכמה טעמים, יש רחוק מפשוטו ויש קרוב מפשוטו, דומה לאילן אשר שרשו ועיקרו בארץ, נמשכים מעיקר שלו דברים גם רחוק מן העיקר, מ"מ כלם הם נמשכים מן השורש, וכן הוא בתורה השורש הוא אחד הוא פשט הכתוב ומן הפשט מתחייב דברים הרבה לכל צד והם הדרשות. והאדם הוא חושב כי הדרש הוא מחולק בפני עצמו ואינו יוצא מן פשט הכתוב, ואין הדבר הוא כך כלל, כי היורד לעומק דברי חכמים ימצא דבריהם נמשכים מן הפשט ומתחייבים ממנו, יש קרובים ויש רחוקים, אבל השורש אחד ודבר זה ברור מאוד ואין להאריך עוד"

וראה שם עוד באורך כמה ביאורי עניינים על דרך זה
 
וז"ל בגור אריה פרשת בראשית (ד' כ'):
[כד] בונה בתים לע"ז וכו'. אף על גב דכאן כתיב "המקנה" בה"א, האלף וה"א מתחלפים שהם אותיות אהו"י, שדרך אלו אותיות להתחלף. והרא"ם פירש כי אפשר בספריהם נכתב "המקנה" באל"ף. גם מה שכתב המ' בחיריק, ומ' של "מקנא" בשוא - אין קפידא בזה, כך פירש הרא"ם. ואין אתה צריך לזה, כי חילוק יש בין "מקנא" המ' בחיריק ובין "מקנא" בשוא, כי כאשר המ' בשוא הוא תואר השם למי שמקנא, והוא שם התואר, אבל "מקנא" המ' בחיריק הוא שם דבר של קנאה, והמ' נוסף, כמו "משפט":

אבל אני אומר לך דרך החכמים בפירושיהם ובדרשותיהם, והוא כלל גדול לכל הדרשות שהם על דרך זה, וכבר גילה לך רש"י (לעיל ג, טו) כי דרך הכתוב לכתוב לשון נופל על לשון, והנה גם חכמים מודים שפשט הכתוב "יושב אוהל ומקנה" כמשמעו, אבל דקדקו הם מלשון הכתוב, שהיה ראוי לכתוב 'הוא היה אבי כל רועי צאן' כדכתיב תמיד בכל המקומות, ולמה כתב לשון כזה "הוא היה אבי יושב אוהל ומקנה", אלא מפני שהוא לשון נופל על לשון דודאי רועי מקנה שלו לא היו אלא לעבודה זרה, כי העבודה זרה שהיה עובד היה במרעה מקנה וזה מענין עבודתם, והיו כל מעשיו ברועי מקנה לעבודה זרה, ולפיכך כתב לך "יושב אוהל ומקנה" לשון נופל על לשון, כי זה "המקנה" היה 'מקנא', והשתא אתי שפיר, ואין צריך לצאת חוץ מן הפירוש. וכן אמרו חכמים ז"ל (יבמות דף כד.) בכל התורה אין המקרא יוצא מידי פשוטו, והכי נמי פשוטו קיים, אלא הדרש כמו שאמרנו לך. ודבר זה הוא שורש גדול ומפתח גדול להבין מדרשי חכמים שהם בנויים על פשט המאמר:
 
''שם עוף יורה על טמא וטהור ושם צפור על טמא''
זה כלל הנובע מכוח דרשת חז''ל בבבלי (ובירושלמי חלקו על זה) אבל אין בו תוכן הגיוני מילולי
אם זכורני אינו מטעה אותי את הטענה זו טען גם הר' ענבל על המלבי"ם,
ואם כי אמנם לא עברתי בעיון על כל תרי"ג כלליו, אבל אם שנים נתפסים לאותו דוגמא זה רק מלמד כי רוב ככל דבריו הם אכן הגיוניים ובעלי טעם, דבר שמלמד על איכות מלאכתו של המלבי"ם יותר מכל דבר אחר... כך שאותי שכנעת שבהחלט יש מה ללמוד שם. [אני משער שעם מעט מאמץ נוכל למצוא גם בזה הגיון אך אין עיתותי בידי כרגע].
 
עד כמה שידינו משגת שני המושגים הם כלליים
חכמת הלשון עמקה מני ים, ונשגבה מבינתנו, ונבקה חכמת כל מבקשיה, ואין לנו אלא לילך אחר
גם אם נראה לעיננו ש
אין בו תוכן הגיוני מילולי

ולגוף הנידון, איני מבין הערתך, מה לך כי תלין על המלבי"ם. קביעת כלל זו אינה מיסודו, אלא שכך "א"ר יצחק: דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך, עוף משמע לן - בין טהור בין טמא, צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור"
ואדרבה, המלבי"ם מביא כלל זה בשם "חכמי הגמרא", ומוסיף "ויש בזה פלוגתא בספרי ובירושלמי, ודעת הספרא שגם צפור הוא שם הסוג".

נ.ב. בתוך דבריו הוא מוסיף הסבר על דברי הגמרא, ומבאר ש"עוף הוא שם הסוג".​
 
אמרת בעצמך כי כלל זה מן החכמים הוא והוא אומר זאת באופן מפורש באיילת השחר כלל רפ"ב וז"ל לדעת חכמי הגמרא יש הבדל בין עוף ובין ציפור ע"כ. ומבואר בירושלמי אית תניי תני כל עוף טהור קרוי ציפורין ואית תניי תני כל עוף בין טמא בין טהור קרוי ציפורין. כך שהקושייה שלך לא שייכת אליו אלא לתנא שסובר כך.
ולגוף הנידון, איני מבין הערתך, מה לך כי תלין על המלבי"ם. קביעת כלל זו אינה מיסודו, אלא שכך "א"ר יצחק: דאמר קרא כי יקרא קן צפור לפניך, עוף משמע לן - בין טהור בין טמא, צפור טהור אשכחן דאיקרי צפור, טמא לא אשכחן דאיקרי צפור"
ואדרבה, המלבי"ם מביא כלל זה בשם "חכמי הגמרא", ומוסיף "ויש בזה פלוגתא בספרי ובירושלמי, ודעת הספרא שגם צפור הוא שם הסוג".
ההבדל בין הגמ' להמלבי''ם שהגמ' היא המקור ואפשר להבין אותה באופנים נוספים, ואילו המלבי''ם חידש ומודה הוא שזה חידוש שלו נגד כל הקדמונים, שההסבר בזה הוא כללי דקדוק ולשון, ובזה הבעיה העיקרית, שדלא כמוש''כ
חכמת הלשון עמקה מני ים, ונשגבה מבינתנו, ונבקה חכמת כל מבקשיה
לא נזכר בחז''ל מאומה על חכמת הלשון, וידוע לנו מכתבי בני תקופתם שלא דקדקו בזה כלל, וכך גם פשטי לשונות התורה, פעמים לא מדקדקים, ולפי הפשט אין להקפיד על זה, וכל כללי הדקדוק הם פרי חישוב הגאונים והראשונים לפי רוב ההופעות במקרא והחרגת החריגים, ולפי הסבר שורש ולשון נופל על לשון ואותיות מאותו מוצא מתחלפות וכדומה, ולכן תרי''ג כללי המלבי''ם יכולים להיות נכונים לפעמים מצד עצם הדרשה שבהם, בלי קשר לכללי דקדוק שאין מקום בהם לכ''כ הרבה כללים, וגם אין הסבר דקדוקי להרבה מן הכללים, וא''כ נשארנו עם הדרשות שצריכות הסבר, אבל המלבי''ם לא נתן מענה.
ומה שהזכרת לגבי איש ואדם, שם אדם הוא שם עצם שמורה שמבן אדם מדבר ולא בהמה, כך שלא שייך לזה עניין הכללות של כל ואחד ואחד. והיכן מצינו שמגיע כן לדברייך?
לא הבנתי, גם שם איש יכול להורות שמדבר באיש ולא בבהמה, האדם נקרא בבראשית פעם אחת בשם אדם ופעם בשם איש, כאשר אדם נראה ששורשו על שם האדמה שנוצר ממנה, ואילו איש לא נתפרש שורשו בתורה ונראה שהוא שם עצם חשוב יותר מאדם, אבל לא מובן ההקשר לכללי ופרטי.
 
אם זכורני אינו מטעה אותי את הטענה זו טען גם הר' ענבל על המלבי"ם,
אמת, ואני במקום לעבור כעת על תרי''ג הכללים לקחתי את הדוגמאות מספרו, אף שבעבר שעברתי על זה היה לי דוגמאות נוספות
ואם כי אמנם לא עברתי בעיון על כל תרי"ג כלליו, אבל אם שנים נתפסים לאותו דוגמא זה רק מלמד כי רוב ככל דבריו הם אכן הגיוניים ובעלי טעם, דבר שמלמד על איכות מלאכתו של המלבי"ם יותר מכל דבר אחר... כך שאותי שכנעת שבהחלט יש מה ללמוד שם. [אני משער שעם מעט מאמץ נוכל למצוא גם בזה הגיון אך אין עיתותי בידי כרגע].
כנ''ל שאין שום ראיה.. אבל הבעיה הכללית היא שכלל הוא תמיד מועט המחזיק את המרובה, ולומר כלל על כל פרט הוא מאבד את המשמעות לכאורה.
 
''איש יבוא על נושא כללי ואדם על נושא פרטי''
וכי ניתן להתווכח על כך ש'איש' אינו מתייחס דוקא אל בני האדם, ומצאנו בתורה לשון איש גם על בעלי חיים, ואף על דוממים?
וזה לשון המלבי"ם "כי מבואר אצלנו תמיד שאדם שם פרטי אל מין האדם לבדו.. ואיש הוא שם כללי לכל יש ונמצא"...
 
וכי ניתן להתווכח על כך ש'איש' אינו מתייחס דוקא אל בני האדם, ומצאנו בתורה לשון איש גם על בעלי חיים, ואף על דוממים?
וזה לשון המלבי"ם "כי מבואר אצלנו תמיד שאדם שם פרטי אל מין האדם לבדו.. ואיש הוא שם כללי לכל יש ונמצא"...
במחילה לא הבנתי
היכן מצאנו באמת איש שלא מדבר בבני אדם?
 
ההבדל בין הגמ' להמלבי''ם שהגמ' היא המקור ואפשר להבין אותה באופנים נוספים, ואילו המלבי''ם חידש ומודה הוא שזה חידוש שלו נגד כל הקדמונים, שההסבר בזה הוא כללי דקדוק ולשון, ובזה הבעיה העיקרית, שדלא כמוש''כ
ראשית, דומני שעירוב נפל בדברי מר, בין דקדוק לבלשנות.
ושנית, דברי הגמרא כפשוטה ש'עוף' הוא כולל טמא וטהור, ואילו 'צפור' כשתבא לבדה בלא מילת ריבוי נוספת אינה כוללת אלא טהור ולא יכלל בה טמא.
כעת מלין מר על כך שאינו יודע הסבר הגיוני לכלל זה, יתכן, ולדידי ברי לי שאם קבעו כך חז"ל הרי שיש הסבר לכלל זה.
אך בכל זה אין תלונה על דברי המלבי"ם שקבע את דברי חז"ל כמסמרות בחכמת הלשון.
 
גם לדידי, אבל המלבי'' מבחינתי לא פתר את השאלה
אך מר אינו מלין על כך שלא ביאר המלבי"ם את כל שרשי הלשון עד תומם.
אלא על כך שקבע כללים 'שרירותיים', ועל זה הראי' שהביא מר מכלל שקבעה הגמרא, אין לה מקום ואין בה טעם.
 
בכרובים.
בברית בין הבתרים.
במלאכים ביחזקאל.
נכתב מהזכרון.. ויתכן שיש עוד.
ישר כח
אלא שנראה פשוט שהוא ל' מושאל מהשימוש הרגיל אצל בני אדם
אך מר אינו מלין על כך שלא ביאר המלבי"ם את כל שרשי הלשון עד תומם.
אלא על כך שקבע כללים 'שרירותיים', ועל זה הראי' שהביא מר מכלל שקבעה הגמרא, אין לה מקום ואין בה טעם.
אני מלין שאין כאן שום כלל והסבר מה הדבר הלשוני שמתבאר בו אלא שלוקחים את הדוגמה ועושים אותה כלל והרי זה כמו לענות ''ככה זה''
 
והיינו "רנב. שם אדם מיוחד אל האדם לבדו ושם איש כולל במובנו הרחב גם יתר נמצאים בע"ח ומלאכים וכדומה (ויקרא שם):"
לא
המלבי''ם מפרש ששורש המילה איש במקורה היא מהמושג ''יש'' כמו שציטטת את לשונו
"כי מבואר אצלנו תמיד שאדם שם פרטי אל מין האדם לבדו.. ואיש הוא שם כללי לכל יש ונמצא"...
וזה תמוה מאוד שנקרא מלכתחילה ובדרך כלל על שם החריגים
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓