תולדות קושיא: 'לשלום' או 'בשלום'

[התורה]

בפרשתן (כו, כט): "ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה'".
וצ"ע,מהא דאיתא בברכות (סד.) הנפטר מן החי לא יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום',
והוא צ"ב

 

[המכבד את הבריות]

בפרשתן (כו, כט): "ונשלחך בשלום אתה עתה ברוך ה'".
וצ"ע,מהא דאיתא בברכות (סד.) הנפטר מן החי לא יאמר לו 'לך בשלום' אלא 'לך לשלום',
והוא צ"ב

לחץ כדי לכווץ...

אולי י"ל שלא שייך עניין זה באבימלך, שהי' עכו"ם.

 

[אבא ביתך]

לענ"ד לק"מ.
דברי הגמ' בברכות ומו"ק מדברת בברכה סתמית לנפרד מחברו, ושם מתפרש לך בשלום, לך עם שלמותך שכבר השלמת יעודך ואין לך עוד מה להשיג בחייך, וע"כ לא יאתה לשון זה לחיים, שלהם יש לומר לך לשלום, לך אל שלמותך שעדיין לפניך שנות חיים למלא תפקידך.
וכך פירש המהר"ל, נתיבות עולם נתיב השלום פרק א
'וכן ניתן השלום לצדיקים כאשר נפטרין מן העולם, כי כאשר נפטרין מן העולם הרי זה נחשב שהגיעו אל ההשלמה כי החי אי אפשר שיבא אל ההשלמה גמורה כי תמיד אפשר שיקבל השלמה על השלמה, ולפיכך אמרו בסוף ברכות (ס"ד, א') הנפטר מן החי אל יאמר לך בשלום כי היה משמע שילך בהשלמה שכבר קנה השלמתו והחי אפשר תמיד שיקבל השלמה, רק יאמר לך לשלום כלו' שיהיה מתחבר אל השלום ותמיד יוסיף השלום, אבל הנפטר מן המת יאמר לך בשלום כי כבר הגיע אל שלימותו האחרון ושייך לומר בזה לך בשלום כאשר כבר הושלם וזה אינו קונה השלמה'.
אבל כאן מדבר אבימלך על עניין ספציפי, שכשהיה יצחק בגבולו לא עשו לו רע ושילחו אותו בשלמות בלי חסרון ופגע, ובזה לא יצדק לומר 'ונשלחך לשלום', שאז יתכן לפרש שהחסירו ממנו אלא ששילחו אותו ואולי ישלים חסרונו בעתיד, אלא בא להדגיש שיצא מגרר בשלמות ולא בא לו כל נזק וחסרון מצידם, וכאן מוכרחים לומר 'ונשלחך בשלום', שיצאת בשלמות ויציאתך כביאתך.