קושיא

בפרשתינו (לא, יא): "מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה... הקהל את העם", צ"ע מה עניין שמיטה אצל הקהל, למה נצטווה להקהיל את העם 'למען ישמעו ולמען ילמדו' דווקא מקץ שבע שנים במועד שנת השמיטה ?

בפרשתינו: "כי המצוה הזאת אשר אנוכי מצוך", וצ"ב לדעת הרמב"ן דקא איירי במצות התשובה, מדוע לא תיקנו עליה ברכה ?

ב׳אגרת התשובה׳ לבעל התניא יש הסבר ארוך בגדר התעניות כחלק מהתשובה שבאות הן לזכך את הנפש מהעבירה והינם תחליף לקרבנות. והנה, הוא מציין שם שגם את התענית ניתן לפדות בצדקה. והוא כותב שם ספ״ג וז״ל: האם יש ממש בסברתו? האם ישנה חובה לתת צדקה לאדם שמבקשה עבור רפואת נפשו כדרך החובה שיש לתת לאדם הזקוק לה...

ל' הרא''ש מסכת ביצה פרק א סימן ד וא"ת כיון דבקיאינן בסוד העיבור לעולם לא יארע לנו דבר זה שנצטרך לעשות שני ימים טובים ר"ה. כי אנו בקיאין בסוד העיבור וקובעין ר"ה על פי החשבון ביום שהעדים ראויין לבא. א"כ מהאי טעמא תהא ביצה מותרת. אלא ודאי מדאסר רבא ביצה לבני דורו שהיו בקיאין בסוד עיבור אלמא טעמא...

בפרשת עגלה ערופה נאמר: "וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו" (דברים כא, ז). ופירש רש"י: "וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה". ודבר זה צריך ביאור גדול: וכי אם היו זקני בית דין מלווים אותו ונותנים לו צידה לדרך, כלום היה בכך כדי...

בפרשתן: "אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי את אשר לא צויתיו לדבר" (דברים יח, כ). ופירש רש"י: "אשר לא צויתיו לדבר – אבל צויתיו לחברו". והנה יש להקשות: כיצד יכולים בית דין להרשיע נביא זה? הרי חברו שקיבל את הנבואה הוא נביא אמת, וממילא דברי הנבואה יתקיימו במציאות. ואף אם יבוא הנביא האמיתי ויעיד...

לכאורה יש להקשות מדוע לא חוששים בהרמת תינוק בשבת שמא יש צואה בבגדיו(בחיתול) דהוה טלטול כמו הרמת תינוק ואבן בידו דאסור שלא במקום צער

ידועים דברי הרמב''ן שאחרי ג''ש הוויא חזקה משום דאיכא רגליים לדבר מדלא מיחה ועד ג''ש מזדהר בשטריה והוויא רעותא אמנם צ''ע דמדוע שימחה אם לא יהיה דין חזקה ואיך נוצר דין חזקה שבגללו אמור למחות הרי החזקה מתבססת על מאי...

בפרשתן (י"כ, י"ז): ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחבה ושרפת באש ובסנהדרין (עא.): רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת - אינה נעשית עיר הנדחת. מאי טעמא - אמר קרא ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש, וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם, ע"כ. והוא צ"ב מדוע לא נימא...

בפרשתן (י"ב, ה'): כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה וצ"ב מדוע כל הפסוקים לשון רבים, חוץ מתיבות 'ובאת שמה' לשון יחיד,

בפרשתנו (י, יב) נאמר: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹקֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ". והנה בברכות (לג:) הקשו: "אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי, אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר יראת ה' היא אוצרו"...

בפרשתנו (ח, ח) נאמר: "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ". ויש להתבונן טובא, מפני מה הפסיק הכתוב באמצע עניין ומנה שוב תיבת "ארץ", ולא מנה את כל שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל ברצף אחד? ואף שבמסכת ברכות (מא:) למדו חז"ל מהפסק זה את דיני קדימה בברכות...

בפרשתינו (פרק א', פסוק ל"ז) נאמר: "גַּם בִּי הִתְאָנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם". ודבר זה צע"ג. הרי מן המקראות בפרשת חוקת עולה בבירור, כי הגזירה שמשה רבנו לא ייכנס לארץ ישראל נקצבה בעקבות חטא מי מריבה ("יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי"). חטא זה התרחש בשנת...

בפרשתנו נאמר (במדבר ל, ו): "וַה' יִסְלַח לָהּ", והביא רש"י מהגמרא: "במה הכתוב מדבר? באשה שנדרה בנזיר, ושמע בעלה והפר לה, והיא לא ידעה, ועוברת על נדרה ושותה יין ומטמאה למתים – וזו היא שצריכה סליחה", עכת"ד. דברים אלו מעמידים יסוד נוקב, לפיו אף על פי שהנדר בטל ומבוטל למעשה מכוח הפרת הבעל, מכל מקום...

שלום לחו''ר הפורום הנכבד יש לי קושיא אדירה לכאו' בסוגיא של ספ''ס, ואכתוב בקצרה - שיהיה מובן למי שמונח בסוגיא בעז''ה, במקום להרחיב הרבה. מבואר שם דבנפל טיפת חלב שלא כנגד הרוטב, לש''ך מהני ספ''ס [מדינא, לא לפי מנהג העולם בסעיף ז'], ולט''ז אף ספ''ס לא מהני, אלא שצ''ע בט''ז מדוע, דהרי ממ''נ לא יכול...

בגמ' זבחים עג חטאות המתות שנתערבו לשאר בהמות, כולם ימותו, ומק' הגמ' וליבטל ברובא ומתרץ הגמ' בעלי חיים לא בטלי, ומק' הגמ' דעכ''פ נקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש, דאכן אינם מתבטלים אבל נימא הלך אחר הרוב ומתרץ הגמ' דהוי קבוע והוי כמחצה על מחצה, ומק' הגמ' ונכיבשנהו דניידי ולא יהא קבוע ומתרץ הגמ' דאכן...

בפרשתינו (במדבר כא, ז): "וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה בְּעַד הָעָם". ופרש"י: "מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול". פירוש רש"י מעמיד יסוד מוסרי והלכתי נעלה, לפיו כאשר הפוגע מביע חרטה ומבקש סליחה, אין לנפגע להתבצר בעמדתו ולגלות אטימות, אלא עליו למחול בלב שלם כפי שנהג רועה ישראל. ברם...

בפרשתינו (במדבר כ, כד): "יאסף אהרן אל עמיו". ואיתא במדרש (במ"ר יט, יז): "מלמד שמודיעים לצדיקים יום מיתתן כדי שיורישו כתרם לבניהם". מאמר חז"ל זה מורה כי מן השמיים בחרו להחריג את הצדיקים ולגלות להם מראש את קץ ימיהם, וכל זאת למטרה נעלה של העברת הנהגת הכתר לדור הבא. אולם, קביעה זו מעוררת קושי עצום...

"בֹּקֶר וְיָדַע ה' אֶת אֲשֶׁר לוֹ" (במדבר ט"ז, ה'). פשוטו של מקרא מורה כי משה רבינו בחר לדחות את ההכרעה במחלוקת קורח ועדתו, וקבע להם מועד חדש ליום המחרת. אולם, דחייה זו הופכת את הקערה על פיה: מדובר בשעת חירום וביוזמת מרד מיידית המאיימת על הנהגת העם, הדורשת לכאורה פסיקה ברורה ומהירה ללא השהיות...

"וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ" (במדבר י"ד, כ'). פשוטו של מקרא מורה כי הכרזה זו של הקב"ה נאמרה למשה רבינו אך ורק כאן, בעיצומו של חטא המרגלים. אולם, המדרשים הופכים את הקערה על פיה: בשמות רבה (כ"ט, ז') מובא דרש על הפסוק בישעיהו: "'אני אסבול' – בעגל, 'ואמלט' – שנאמר: ויאמר ה' סלחתי כדברך"...