ההשגחה שילמה על המסירות על השבת
סיפור רב רושם, סיפר לימים הגאון הגדול רבי מרדכי מן זצ"ל לנכדיו, היה זה אודות יצי עלומיו, על השבת הראשונה בשבתו בישיבה 'סלונים'. הוא החל להתכונן לקראת שבת מלכתא. בשונה מביתו שבה היתה צפיה והתרגשות עם בואה של השבת, געגועיו החלו לגאות, בלא שרצה נערכה בלבו השוואה קטנה בין תבשיליה המהבילים שהיתה אמו מכינה לכבוד שבת, לבין פרוסת הלחם היבשה שבידו, אותה הוא שומר לארוחת הצהרים... אך ידע לומר לעצמו כי התורה נקנית בייסורים וכי זוהי דרכה של תורה - 'פת במלח תאכל...' כפשוטו...
השבת הקריבה ניחמה אותו. נהוג היה בסלונים כי כל בעל בית נוטל עמו את אחד הבחורים לביתו לסעוד עמו את סעודת השבת, כששמע על כך רבי מרדכי, מיהר אף הוא אל גבאי בית הכנסת, ונטל ממנו פיתקה, עמה יוכל לצעוד עם אחד מבעלי הבתים לסעוד כיאות את מאכלי השבת המיוחדים שבישלה מן הסתם רעיתו.
תחילה חשב כי הפתק שבידו מספיק בכדי להגיע לאחד הבתים, אך לא ידע כיצד ומה עליו לעשות, עם סיום התפילה בבית הכנסת ראה רבי מרדכי את השמש סובב לו בין אחד למשנהו, מצביע בהסוואה על העלם הצעיר... ונענה בשלילה. מוטל'ה הבין את משמעות הדבר, ליבו פעם בחזקה, 'וכי גם על תענוג השבת אצטרך לוותר??' שאל עצמו חרישית. חששו נתבדה אך לא לזמן רב, לאחר מספר רגעים כשנאות אחד מבעלי הבתים לקחתו עמו לסעוד במחיצתו את סעודת השבת.
מראה הבית לא היה מלבב במיוחד, כלי הבית פשוטים ועלובים, חושך כיסה את הבית ורק נרות השבת הפיצו מעט אור, אך היה זה אורה של השבת, ובכוח אור זה היה כדי להאיר את ליבו של האורח הצעיר, בעל הבית שר את ה'שלום עליכם' וניגש מיד לעשות את הקידוש, בסיומו ניגשו בני הבית ליטול את ידיהם, ורבי מרדכי הצעיר מצטרף עמהם.
פרוסת לחם דקיקה היתה מנתו של כל אחד מסועדי השבת. מעט מרק דלוח לטבול בו את הלחם שימש כתבשיל מרכזי ואחרון בסעודה. רבי מרדכי לא יכל להתאפק, ממחטה הוצאה מכיסו ודמעות החלו לזלוג במורד לחיו, החושך היקל עליו במאד, שכן חשש כל העת לפגוע בבני המשפחה שגם כך עמלו קשות לקראת השבת, בכיו הלך וגבר, עד שחש כי עלול הדבר להשמע והפסיק מיד. בסיום הארוחה הודה נרגשות לבעל הבית, וברכו על האירוח הנפלא במחיצתו.
אך אם לא גדשה הסאה עוגמת הנפש על אופיה של סעודת השבת, נוספה עוד 'צרה על צרתו'. בית זה היה בקצה העיר, ומרחק הליכה רב מן הישיבה, במקום זה נהגו להתרועע לא מעט אינשי דלא מעלי שהפילו את חיתתם על תושביה היהודיים שדרו בסביבה. כך בשעת לילה מאוחרת כשיצא את בית מארחו ובחוץ שוררת עלטה כבדה, הבחינו בו כמה מאותם פרחחים, ומראהו כבחור ישיבה 'הריח' להם טרף נפלא, הם החלו ללגלג עליו ולקללו, רבי מרדכי שידע כי הוא בסכנה החל להאיץ צעדיו, וכך מצא עצמו רץ בכל כוחו מפוחד ומבוהל, לעבר הישיבה שהיתה מרוחקת מאותו מקום.
כל הדרך לישיבה היה בבחינת 'הלך ילך ובכה'... ההבדל בין השבת במחיצת משפחתו, לשבת אותה חווה עתה בסלונים היו רחוקים כמרחק שמים וארץ, אך רבי מרדכי בתעצומות הנפש שבו לא נתן לליבו להשבר והתחזק בלימודיו ובעבודתו. כך גם הרבה בתפילה לה' שייטיב עמו.
למחרת בסעודת היום חזרו על עצמם מראות הסעודה מאמש. לסעודה השלישית כבר החליט שלא לבא וסעד מעט מזונות שנותרו לו ממה שאמו ציידה אותו לדרכו.
כלל נקוט היה בידו מהיותו צעיר, כי אינו מבקש מה' גשמיות ופרנסה... 'אבקש מה' רק שיתן לי כוחות להמשיך לעשות חיל בלימודי' - החליט, אך כבוד השבת לא נראה לו שייך לסוגיית החומר, והרבה להתפלל וליחל שיקל עליו לכבד את השבת.
ואכן נתקבלה תפילתו: בשבת השניה לשהותו בישיבה, לקחו עמו אחד מבעלי הבתים לסעוד עמו את סעודות השבת. מטעמים רבים לא היו, אך בשונה מימי החול בהם הורגל לאכול רק לחם יבש ומעט קפה שחור עם קוביות סוכר, קיבל הפעם מעט ירקות ודגים. על המרק, שהיה בקערה מרכזית עבור כל בני הבית, ויתר, היות שלדעתו לא היה זה מן הראוי לאכול בצורה שכזו שאינה לכבוד השבת... והודה לה' על שזכה לכבד את השבת ולסעוד את ליבו.
בסתר ליבו, ייחל והתפלל, שייטיב ה' את דרכי השבת בעבורו, ואכן בשבת שלאחר מכן מצא רבי מרדכי חן בעיני מר הלפרן, איש חשוך בנים ואמיד, שביקשו לסעוד במחיצתו את סעודות השבת. בהגיעו לביתו, נתמלא רבי מרדכי בשמחה: לראשונה ראה כי יש כאלו האוכלים בשבת חלה ולא לחם, עקרת הבית היתה מיוחדת באישיותה וביקשה ממנו כל העת להוסיף ולאכול ממטעמיה מדיפי הניחוח, למען יוכל להתמיד בלימודו, זמירות השבת קיבלו אף הם חן מיוחד, ודברי התורה שהשמיע מצאו חן בעיני מארחו.
לאחר מכן שאלו המארח מהיכן הוא, והוא ענה לו לתומו כי בא מן העיירה 'בריינסק'. אותו אדם התרגש ושאלו 'מיינא בריינסק?', [בריינסק שלי?], רבי מרדכי שאלו לכוונתו, והוא השיב כי חוב אישי גדול לו לבני הישיבות, שכן בצעירותו לפני עשרות שנים למד תורה שנים רבות אצל מורו ורבו רבי שמעון שקא'פ בבריינסק, שם צמח בתורה.
היתה שם אשה שמעת לעת היתה נותנת לבחורים אוכל, ומתקנת את מנעליהם הבלויים - 'עבורינו היתה זו הצלת נפשות ממש, ומני אז מקננת בי הרגשה שמחויב אני לנהוג כן בבני הישיבות', סיים אותו מארח את דבריו - 'מי היתה האשה?', הקשה רבי מרדכי. - 'שמה היה שרה טויבע' השיב. - 'זו סבתא שלי...' אמר רבי מרדכי בהתפעלות, ומאז היה מוטל'ה אורח רצוי בבית מארח זה וזכה ליחס אוהד מבני הבית.
סיבבה ההשגחה כך, שאשת בעל הבית חלתה עוד קודם לכן, ומשום כך החליט שלא להביא יותר בחורים לביתו, ובאותה שבת שבה התרגש מהנער יוצא בריינסק, קיבל על עצמו להמשיך במנהגו זה וקיבל בקביעות מידי שבת את בחורי הישיבה ובהם רבי מרדכי, לסעוד עמו בשבת.
