ואשר שאל על הכאת הילדים בחינוכם בזמנינו אנו, ואם הדורות נשתנו בזה, וכאלו הפסוק חושך שבטו שונא בנו (משלי י"ג - כ"ד) לא נאמר בזמנינו.
לדידי פשוט דכל הדברים הנאמרים ברוה"ק ובנבואה הם נצחים, כן גם כלל זה דחושך שבטו שונא בנו, ובמלבי"ם (שם) כ' לנכון, דמי שהוא חושך שבטו מבנו הוא מטעם שיש לו געגועים על בנו והוא שונא שלו דבן חכם מוסר אב, וזה מראה שהמייתו על בנו שאינו יכול לראותו בצערו אצלו יותר מתועלת מבנו, וא"כ אוהב עצמו ולא את בניו.
אמנם חז"ל הגדירו ענין ההכאה לבניו ולתלמידיו כמבואר בשו"ע יו"ד שאסור לו להכות מכות אחרי מוסר ואויב, אלא באופן קל, והיינו שירגיש הבן שמפני תועלתו מקבל הכאות האלה, וזה ודאי מצוה לדורות, - ומה דאיתא ביו"ד סי' ר"מ, דלא יכביד האב עול כבודו על בניו, היינו אם מכביד עליהם מפני כבודו לבד, דאז מצוה על האב שימחול, אם הוא ענין שאפשר ומותר למחול, אבל אם מכביד עליהם ללמדם יראה חכמה ומוסר, יכול להכביד עליהם כפי האפשר.
וחז"ל הוציאו מזה רק מכה בנו הגדול דאסור מפני לפני עור לא תתן מכשול, ומי לנו גדול מאבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב דאיתא במדרש רבה ריש פ' שמות, דישמעאל ועשיו שיצאו לתרבות רעה הי' מפני שאברהם ויצחק קיים בהם חושך שבטו שונא בנו יעש"ה, ולאפוקי יעקב דקאמר במ"ר שם דרידה את בניו ועי"ז זכה שכולם היו צדיקים.
איברא בברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ ס"כ, מביא בשם הריטב"א מו"ק י"ז, דבנו הגדול לאו דוקא (והיינו לדעת הרמ"א שם יעש"ה) אלא גם פחות מבר מצוה לפעמים אם יש חשש שיתריס נגד אביו בקללה או הכאה, דאסור להביאו לידי מכשול יע"ש, איברא זה לא שכיח כ"כ אם הבן מרגיש שאביו מכהו בתבונה ואהבה להעמידו על דרך טוב, וכן ראיתי לגדולי וצדיקי ישראל שעשו כן לצורך שעה.
ורגיל אני לפרש חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שחרו מוסר, דהול"ל דבר והפוכו חושך שבטו שונא בנו ואוהבו מכהו ורודהו בשבט, אבל לענ"ד הכוונה, דחושך שבטו מי שחושך שבטו לגמרי בסדר חינוך הבנים שלו, שונא בנו דעל הבנים לדעת שגם קבלת עונש ע"י שבט מדרכי החינוך, אבל אב האוהב האמיתי לא משתמש בדרך זה רק לפעמים רחוקה, והוא מנסה דרך ישר ואוהבו שחרו מוסר, מוסר דברים שיוצאים מלב אב אוהב, ובודאי נכנסים ללב בן אהוב, וכבר הארכתי ותל"מ.