שמחת חתן וכלה

[איש אשכולות]

אומר את עניות דעתי:

לאחרונה זכיתי להשיא את אחד מילדי. (לא הראשון, בלעה"ר).
אמרתי לבני ביתי:

תתארו לעצמכם שלא היתה תקנת חז"ל של "שמחת חתן וכלה",
אלא, תקופת מה לאחר שבאו בקשרי השידוכין, או אחרי קידושין ממש, (שוב, ללא שום אקט של שמחה, אלא מעמד חתימת חוזה מחייב גרידא)
החתן והכלה מחליטים שביום שלישי כלשהו, הם נישאים בפני עדים, והולכים לביתם.
בראש החודש הקרוב, היה החתן רועד מבכי בתפילתו.
במוצאי שבת הקרוב, הלחץ היה מטפס עוד יותר.
יום לפני ההתכנסות לבית, מרוב בלבול ולחץ, היתה הכלה אומרת "אם כן, למה זה אנוכי?!"
וכשהיו ההורים מלווים במונית את בנם, מחמד עיניהם, אל ביתו החדש,
היו כבר משתכנעים ממנו, שאולי אפשר לדחות, או ח"ו לבטל...

הרי רק טקסי השמחה המושרשים בנו, והם מיוסדים רק מכוחם של חז"ל, (שמחת האומות, חיקוי עלוב. וד"ל),
הם אלו שמטשטשים את כל בלבול הדעת הטבעי שאמור היה להיווצר משינוי אישי שכזה!
הם יצירת תודעה חדשה לכל מוסד הנישואין!

ולגופה של שמחה, בקיצור אמרים:
מיסודי שמחת חתן וכלה, הם השמחה בשמחתו של מקום, "לא לתוהו בראת כי אם לשבת".

 

[חפץ בחיים]

לכאורה היום הכי גדול ושמח בחיי האדם, הוא יום נישואיו.
ולכן לא הבנתי אף פעם מדוע צריך 'לשמח' חתן וכלה, וכי זה כל כך עצוב שצריך לשמח אותו.
ולא זו אף זו אלא שיש הבטחות מפליגות למי שישמח את החתן והכלה, ויש סיפורים על אמוראים שיצאו מגדרם בכדי לשמח חתן וכלה.
אשמח אם מישהו יוכל להבהיר לי דבר זה.

לענ"ד,
לשמחה אין גבול, וגם אדם שהכי שמח בעולם יכול לשמוח יותר
וכיון שהשמחה בנישואין היא מנוף גדול מאד לייצר קשר עמוק בין איש לאשתו לכן הגדילו חז"ל במעלת מי שמוסיף שמחה בזמן נישואיהם
ובכך הוא מאפשר להם להעמיק את הקשר הנפשי והרוחני ביניהם יותר ויותר.
והדחיפות הגדולה של חז"ל בזה היא מחמת הקדושה הגדולה שיש במוסד הנישואין והאופן שהגאולה מתקרבת על ידו (אין לי חלק בנסתרות, אבל כך ידוע בכל אופן) ומן הסתם ככל שהנישואין נעשים באופן עמוק וחזק יותר כך ההשפעה שלהם בשמים ובארץ גדולה יותר.
אשמח לדעתך.

 

[הצעיר שבחבורה]

ואפי בחגים וביו"ט, שכולם מצווים בשמחה, התורה מצווה אותך לשמוח ע"י שתשמח את אשתך ואת ילדיך הגר האלמנה והיתום.

אינו נכון, כמדו'.
התורה מצוה שתִּשְׂמַח אתה, ותְּשַׂמֵּחַ את אשתך וכו'.

אולם אין האשה מצווה בשמחה, דהא מ"ע שהזמן גרמא, וא"כ מ"ט מצוּוה הבעל לשמחַה?

צווי התורה לשמוח גם למי שלא מצווה? א"כ נצטווה?

וז"ל הרמב"ם (שביתת יום טוב פרק ו הלכה יז)
וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'.

הרי שעיקר הציווי הוא על האדם, ונצטווה שיהיו הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שמחים.

 

[עוזי ומגני]

וז"ל הרמב"ם (שביתת יום טוב פרק ו הלכה יז)
וחייב אדם להיות בהן שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שנאמר ושמחת בחגך וגו'.

הרי שעיקר הציווי הוא על האדם, ונצטווה שיהיו הוא ובניו ואשתו ובני בניו וכל הנלוים עליו שמחים.

וודאי,
וכבר כתבתי שאיני חולק ע"כ,
אלא שהגדר בציווי שעל האדם שהיו בני ביתו שמחים, כדי ששמחתו תהא שלמה,
שאחרת אין טעם לצוותו שיהו בני ביתו שמחים, אם הם לא חייבים בשמחה.

 

[הצעיר שבחבורה]

שאחרת אין טעם לצוותו שיהו בני ביתו שמחים, אם הם לא חייבים בשמחה.

הטעם הוא מחמת המועד, שישמחו הכל במועד

 

[הצעיר שבחבורה]

וודאי,
וכבר כתבתי שאיני חולק ע"כ,
אלא שהגדר בציווי שעל האדם שהיו בני ביתו שמחים, כדי ששמחתו תהא שלמה,
שאחרת אין טעם לצוותו שיהו בני ביתו שמחים, אם הם לא חייבים בשמחה.

הרמב"ם לא כותב שמצווה על האדם לשמח בני ביתו, אלא שמצוותו שיהיו הם שמחים.

 

[עוזי ומגני]

הטעם הוא מחמת המועד, שישמחו הכל במועד

אבל מה הקשר לצוותו שישמחו, אם הם לא חייבים בשמחה במועד?

הרמב"ם לא כותב שמצווה על האדם לשמח בני ביתו, אלא שמצוותו שיהיו הם שמחים.

שאם הם שמחים כבר א"צ לשמחם,
שלא מה שמשמחם הוא מה שמשמחו, אלא מה שאינו שמח לבדו אלא עוד אחרים שמחים עמו הוא מה שמשמחו,
ואינו מצווה מעשית, אלא מחויב בתוצאה, והסיבה היא כדי ששמחתו תהא שלמה.

 

[הצעיר שבחבורה]

אבל מה הקשר לצוותו שישמחו, אם הם לא חייבים בשמחה במועד?

כשם שמצווה על שביתתם, אף שהם אינם 'חייבים'

 

[עוזי ומגני]

כשם שמצווה על שביתתם, אף שהם אינם 'חייבים'

ומה שמחויב בשביתת בנו, הינו שאסור לו להורות לבנו לעשות איסורים, וכמו בשביתת בהמתו שאינו מצווה להפריש את בהמתו מעבודה בשבת, אלא שאסור לו לעבוד ע"י בהמתו, אף אי לא עובד בעצמו איתה, אולם לצרכה מותר לה לעבור איסורים שיכולה לאכול ממחובר,
וה"ה לגבי שמחה צריך לשמוח ע"י שמחת בנו ובני ביתו והחיוב הוא שמחה שלו.

 

[הצעיר שבחבורה]

וודאי אין לו חיוב להשבית את בנו,[ורק יש לו דין לאפרושי מאיסורא]

כך דעת מר
אבל הרמב"ן בפירושו לתורה כתב בפירוש "הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו (שבת קכא)"

 

[עוזי ומגני]

כך דעת מר
אבל הרמב"ן בפירושו לתורה כתב בפירוש "הזהירנו בשבת שלא יעשו הבנים הקטנים מלאכה לדעתינו וברצוננו (שבת קכא)"

היה זכור לי שמחקתי את המשפט הזה לפני שלחתי ההודעה אבל כנראה שלא נקלט עכ"פ עכשיו מחקתי
אבל ההמשך נכון

 

[דניאל]

לדעתי מהות השמחה מתבאר על דרך מה שכתוב בגמרא "ישבחנו בעיניו" שהרי התורה הגדירה את זיווגם "מקח" ולכן כמו מי שקונה דירה חדשה ובא מישהו ומחמיא ומשבח הרי זה משמח את בעל הדירה על המקח שעשה, כנ"ל בשמחת חתן וכלה הענין הוא להפליג בשבח המקח כדי שיהיה שמחה על המקח.

 

[הצעיר שבחבורה]

אבל ההמשך נכון

שים לב ללשון הרמב"ן 'לדעתנו ולרצוננו'.

 

[נדיב לב]

לכאורה היום הכי גדול ושמח בחיי האדם, הוא יום נישואיו.
ולכן לא הבנתי אף פעם מדוע צריך 'לשמח' חתן וכלה, וכי זה כל כך עצוב שצריך לשמח אותו.
ולא זו אף זו אלא שיש הבטחות מפליגות למי שישמח את החתן והכלה, ויש סיפורים על אמוראים שיצאו מגדרם בכדי לשמח חתן וכלה.
אשמח אם מישהו יוכל להבהיר לי דבר זה.

לכאורה זו שאלה לאחר מעשה... לאחר שנקבע שיום הנישואין הוא יום שמחה.
כדי להמחיש את הנקודה. תאר לך אילו היו מניחים את ההחלטה - איך אמור להיות יום הנישואין - בפני אנשי דורינו.
מסתבר שהיו לא מעט (ולא אגלה איזה מגזר..:) שבעיניהם הוא המשך לצום שנקבע בדורות האחרונים. יום דין, מלא אימה וחלחלה.
אבל ב"הלא בידם נמסרה ההחלטה. וחז"ל על פי המקורות, עיצבו את יום הנישואין ליום שמח עד כדי שהפליגו במילי דשטותא כדי לשמח את החתן והכלה.

 

[אחד יחיד]

לכאורה זו שאלה לאחר מעשה... לאחר שנקבע שיום הנישואין הוא יום שמחה.
כדי להמחיש את הנקודה. תאר לך אילו היו מניחים את ההחלטה - איך אמורים להיערך נישואין - בפני אנשי דורינו.
מסתבר שהיו לא מעט (ולא אגלה איזה מגזר..:) שבעיניהם יום הנישואין הוא המשך לצום שנקבע בדורות האחרונים. יום דין, מלא אימה וחלחלה.
אבל ב"ה לא בידם נמסרה ההחלטה. וחז"ל על פי המקורות, עיצבו את יום הנישואין, ליום שמח והפליגו במילי דשטותא כדי לשמח את החתן והכלה.

לכאורה בכל העולם זה נחשב ליום הכי שמח.
לא כן?

 

[הצעיר שבחבורה]

מסתבר שהיו לא מעט (ולא אגלה איזה מגזר..:) שבעיניהם יום הנישואין הוא המשך לצום שנקבע בדורות האחרונים. יום דין, מלא אימה וחלחלה.

והרי, אף לאחר שנקבע, ניתן לראות את מעמד החופה.

 

[חפץ בחיים]

כשם שמצווה על שביתתם, אף שהם אינם 'חייבים'

אינני חושב שהם שייכים זל"ז
שמחת החג מבואר ברש"י קידושין (ל"ד כמדומני) שאיננה מוטלת כלל על בני הבית אלא רק על בעל הבית לשמחם כמו שהאריכו.
שביתת בניו ובנותיו אינה כן, שהרי הקטנים ודאי מצווים לשבות בשבת ומעולם לא אמרו שקטנים אינם שייכים בשמירת שבת. מה שאמרו חז"ל הוא שהקטנים פטורים והיינו שאין אפשרות לתבוע מהם את שמירת השבת כיון שאין בהם דעת, אך בודאי שעיקרה של המצוה נאמר עליהם ולכן האב מחוייב בשביתת בניו הקטנים.
יצורו של עניין, יש חילוק בין מצוה שאדם לא התחייב בה כלל ורק רעהו נצטוה לפעול בחבירו
לבין מצוה שאמנם נתחייב בה האדם אך מחמת שאינו בר הכי לקיים אותה בעצמו הוטלה חובת הקיום על אדם אחר. ודוגמא לדבר מצות מילה שהמחוייב הוא התינוק והוטל קיו המצוה על האב מחמת שהתינוק אינו יכול לקיים אותה מחמת היותו בן שמונה ימים בלבד.
אשמח לדעתך

 

[הצעיר שבחבורה]

שמחת החג מבואר ברש"י קידושין (ל"ד כמדומני) שאיננה מוטלת כלל על בני הבית אלא רק על בעל הבית לשמחם כמו שהאריכו.
שביתת בניו ובנותיו אינה כן,

וכי לא היתה הגמ' שם אומרת שקטנים אינם מצווים על השבת?

 

[נדיב לב]

לכאורה בכל העולם זה נחשב ליום הכי שמח.
לא כן?

נכון אבל יש הבדל עקרוני.
לא כל מה שמוגדר שמחה בכל העולם, זוכה לקבל גושפנקא ביהדות. כי שמחה יהודית כפופה לגדרי היהדות, מה נכון ומה לא.
כך שבנקל היה אפשר להבין, אילו היה מקובל שיום הנישואין שהוא התחדשות ומחילת עוונות של האדם, הוא כמו יום כיפור.

 

[אחד יחיד]

נכון אבל יש הבדל עקרוני.
לא כל מה שמוגדר שמחה בכל העולם, זוכה לקבל גושפנקא ביהדות. כי שמחה ביהדות כפופה לגדרי היהדות, מה נכון ומה לא.
כך שבנקל היה אפשר להבין, אילו היה מקובל שיום הנישואין שהוא התחדשות ומחילת עוונות של האדם, הוא כמו יום כיפור.

אבל אחרי שזה קיבל 'גושפנקא' כלשונך, הרי שזה חזר למצב הטבעי שבו החתן והכלה נמצאים ביום המאושר בחייהם.
אז למה צריך לשמח אותם?
ולמה צריך להבטיח הבטחות מפליגות למי שיואיל בטובו לשמח אותם?