מאמר אגדה מתי פסקו תלמידי ר"ע למות? ומה השמחה ביום ל"ג בעומר (2 צופים)

בשו"ע סי' תצ"ג סעיף ב' כתב הטעם שנוהגים באבלות בימים הללו עד ל"ג בעומר, משום שבאותו זמן 'פסקו תלמידי רבי עקיבא מלמות'.

ומקור הדברים בגמ' יבמות סב: שמתו בימים הללו כל תלמידי ר"ע. וז"ל: "אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת".

ודרוש הסבר אם כן מה לשמחה זו בל"ג בעומר לאחר שמתו עשרים וארבע אלף ת"ח?!

וביותר צ"ב לשון השו"ע "שאז פסקו מלמות".
אילו היו נותרים בחיים חלק בלתי מבוטל מהתלמידים, ע"ז שייך לומר פסקו מלמות, ואף שמחה יש בזה, אולם לאחר שמתו כולם (ה' תלמידים הידועים ר"מ ר"י וכו' נעשו תלמידיו לאח"ז ולא קודם המגיפה כמבוא' בגמ' שם "עד שבא אצל רבותינו") אם כך, לשון פסקו מלמות לכאורה אינו במקומו, שכן באותו זמן 'לא פסקו' אלא כלו לגמרי. ומתעצמת לה השאלה שמחה זו מה היא עושה.

ובכלל בגמ' שם מבואר כולם מתו מפסח עד עצרת. הווי אומר פסקו מלמות בשבועות, ומה ענין ל"ג בעומר.

הערה נוספת הוא מש"כ בשו"ע סי' תצג סעיף א' נוהגים שלא לשא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעמר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא. ואילו בהלכה ב' שם מביא השו"ע בזה"ל נוהגים שלא להסתפר עד ל"ג לעמר שאומרים שאז פסקו מלמות.
מה פשר חילוק הלשון שנקט שפסקו למות בלשון "שאומרים". לשון רפויה משהו.

בשני הערות האחרונות ייתכן לבאר, ובהקדם דברי המאירי בגמ' יבמות שם שכתב: "קבלה בידי הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו זמן" עיי"ש.
אמנם בגמ' מוזכר "וכולם מתו מפסח עד עצרת" הווי אומר פסקה מיתתם בשבועות. ומנין שאבו הגאונים את דבריהם.

ומסתבר שמקור דברי המאירי מבוססים על מש"כ הראב"ן בספר המנהיג -עמ' 144 אות ק"ו - בזה"ל -שמעתי בשם ר׳ זרחיה הלוי ז״ל מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס העצרת. ומאי פורסא פלגא כדתנן שואלים בהלכות פסח קודם לפסח ל׳ יום ופלגא ט״ו יום וט״ו יום קודם העצרת זהו ל״ג בעומר.
לפי הגירסא הזו "פרוס העצרת" היינו מחצית הימים קודם העצרת.
ובזה ייתכן לבאר מה שנקט השו"ע בסעיף ב' במה שפסקו תלמידי ר"ע מלמות, בלשון "שאומרים", זאת משום שבפשטות הגמ' (כגי' הנמצאית לפנינו בוילנא) עולה שפסקו מלמות עד עצרת, ומ"מ לא נטה בעצם הדין מכיון והיא קבלת הגאונים.
וייתכן עוד להסביר עפ"י מה שיש להעיר בעצם ד' הרז"ה הנ"ל, שפירש פרוסא דעצרת הוי ט"ו יום קודם העצרת היוצא בל"ג בעומר. לפי החשבון הפשוט זה יוצא בל"ה בעומר ויש בזה תירוצים קצת מחודשים ואכמ"ל. (ואולי משום כך הביא המאירי שהגאונים קיבלו את הדברים, ואילו לגי' שמצא הרז"ה מה צריכים ל-קבלה, אחר שכתוב כך בש"ס, אולם לפ"ד יתכן שעם זאת שהגי' אצלם היתה כד' הרז"ה מ"מ הקבלה מתיחסת במה שפסקו מלמות ביום ל"ג ולא ביום ל"ה, אף שכך יוצא לפי החשבון הפשוט ודוק.)

על כל פנים בשו"ע לא מזוכר הטעם להפסקת האבלות משום פטירת רשב"י, אלא משום שפסקו תלמידי ר"ע למות.
ועל כן יש ללמוד מכאן שסיום אבלות העומר, ושמחת ל"ג בעומר, נובעים משני טעמים שונים. מה שפסקו תלמידי ר"ע מלמות נוגע לעצם הפסקת דיני האבלות, ואילו שמחת ל"ג בעומר הינה משום פטירת רשב"י -כמו שמביאים בשם הזוהר. וכל דברינו אין בהם חידוש ופשוטים הם, רק סיכום משהו.

והנה מצאתי לאח"ז שבשאלתי עומד הפרי חדש שם ס"ק ב ע"ד הרמ"א שנקט ומרבין בשמחה קצת בזה"ל -ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה ואי משום שפסקו מלמות מה בכך הרי לא נשאר אחד מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו ואפשר שהשמחה היא על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו ע"כ.

ולפי דברינו היה אפשר ליישב קו' הפר"ח דהשמחה שנקט בה הרמ"א אינה משום תלמידי ר"ע, אלא משום פטירת רשב"י. איך שלא יהיה זה ברור שד' הפר"ח אמורים לענין השמחה, ולא לענין הפסקת דיני האבלות, שע"ז כתב השו"ע מפני שפסקו מלמות ולא משום טעם הפר"ח.
וכל ד' הפר"ח מכוונים לד' הרמ"א שנקט ומרבין בשמחה מלבד הפסקת דיני האבלות. ולדבריו עולה טעם אחר מה שנוהגים שמחה בל"ג בעומר.

אמנם מד' הברכי יוסף עולה דיום ל"ג בעומר הוא שמחת רשב"י ויומא דהילולא. וז"ל: הגהה. ומרבים בו קצת שמחה וכו'. כתב הרב מג"א (ס"ק ג) משם כתבי האר"י זצ"ל דגדול אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב"י, וכו' ע"ש. ולק"מ דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א), וגם כתבו דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליה. אך עם כל זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב"י. והראיה, שלא נענש מקודם, כשאמר בשנים שעברו. ומ"מ יפה כתב הרב מג"א, דמזה נלמוד דעכ"פ הוא יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח. ודוק היטב כי קצרתי ע"כ.
וכ"כ גם החיד"א בספר מורה אצבע "כי יש להרבות בשמחה ביום ל"ג בעומר לכבוד רשב"י" ומוסיף "כי הוא יום הלולא שלו ונודע שרצונו שישמחו ביום זה".

והנה במה שהערתי "וביותר לענ"ד מה היא הלשון שנקט בה השו"ע "שאז פסקו מלמות", ח"א ר"ל שהתשובה היא שר"ע באמת המשיך כל הזמן ללמד תלמידים, גם תוך כדי שנפטרו, כך שבעצם כל הזמן הוא לימד והם מתו והוא המשיך ללמד עוד אחרים וגם הם מתו, עד שהגיע אצל רבותינו שבדרום ולימד אותם ואז פסקו מלמות, כלומר אז נפסקה התופעה הזו שכל מי שנעשה תלמיד של ר"ע - מת.

וזה לכאורה תירוץ יפה. אבל מה נעשה שמד' הגמ' עולה קצת אחרת לענ"ד. וכן בל נשכח שהם נפטרו בתוך תקופה קצרה של פחות מל"ד יום. לפרש ששנים עשר אלף זוגים וכו' הוא מספר מצטבר עוד אפשר לקבל. אבל בתוך זמן קצר קצת קשה. וביותר ההגיון אומר -שאותם תלמידים שצירף היו נזהרים בכבוד חבריהם אחר שראו שמתו התלמידים הקודמים של רבם. משום כך יותר מסתבר שכל אלפי התלמידים שנפטרו, היו תלמידים ותיקים, ולא נהגו כבוד זה בזה משך תקופת מה. ולאחמ"כ נענשו בימי הספירה.

אלא א"כ נאמר בנוסח קצת שונה, שרוב רובם של התלמידים "הותיקים" לגביהם נאמר "שלא נהגו וכו" ובמשך אותה תקופה צירף ר"ע מספר מצומצם של תלמידים, אלא שבניגוד לחמשת התלמידים שמכחם נעצרה המגיפה, שאר התלמידים "החדשים" לא עמד כחם לעצור את המגיפה על אף זאת שנהגו בכבוד זה בזה. ואם כך נקבל את תירוצכם היפה. רק שיש לשאול מדוע נגרע חלקם של אותם תלמידים שלא התפרסמו בניגוד לחמשת התלמידים המפורסמים, אלא"כ נניח שגם הם מתו משום שלא נהגו כבוד, ואם כך שוב חוזרת 'שאלת ההגיון' שהערנו ועצ"ב. ומה שהבאנו אח"ז הפר"ח אינו ענין לזה, שכן כל דבריו באו על השמחה שנקט הרמ"א.

והנה יש מתרצים שנשארו מעט מתלמידיו שלא מתו [ומש"כ 'והיה העולם שמם'- לפי שהם לא היו כ"כ חשובים. הגרח"ק]
עם זאת לענ"ד לא יועיל בזה ליישב את ד' השו"ע הנ"ל. שכן ממה נפשך אם מש"כ השו"ע שפסקו מלמות, יתפרש כד' הגרח"ק, שמתיחס השו"ע גבי שאר התלמידים -שלא היו כ"כ חשובים-, מה שמחה יש בזה, אחר שכ"ד התלמידים החשובים מתו, אלא תאמר משום חמשת התלמידים החשובים (ר"ש ר"א וכו') אם כן מהו שנקט השו"ע שפסקו מלמות. ולא נקט משום חמשת התלמידים המפורסמים שהוסיף אח"כ ר"ע ולא מתו. (כמו שנקט הפר"ח בדברי הרמ"א). חמשת התלמידים המפורסמים למדו אצל ר"ע אחרי המגיפה כמש"כ עד שבא אצל רבותינו וכו' עיי"ש. (ועיין בפר"ח הנ"ל שכותב לפרש בד' הרמ"א שכתב "מרבין קצת בשמחה" מטעם ה' התלמידים של מתו אולם בד' השו"ע הדברים לא מסתדרים וזש"כ הפר"ח שם כ"ד ע"ד הרמ"א ודוק.)

שוב ראיתי בדברי הט"ז שם סק"ב הביא בשם דעה אחת שתלמידי ר"ע פסקו מלמות בשבועות ולא בל"ג בעומר, וכל ענין ל"ג אינו סימן להפסקת המיתה בו ביום אלא מנין ל"ג הוא סימן לכמה ימים היתה המיתה עיי"ש. ואם כך גירסת הגמ' שלפנינו מתפרשת היטב.

וזה לשון הט"ז: "ואותן לא יספרו מל"ג ואילך. כי הם ס"ל דגם אחר ל"ג בעומר מתו עד עצרת כי ל"ג אינו סימן להפסקת המיתה בו ביום אלא מנין ל"ג הוא סימן לכמה ימים היתה המיתה משא"כ לאותן שמסתפרין אחר ל"ג בעומר דס"ל דהמיתה היתה אף ביום שא"א תחינה אלא שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה לגמרי וא"כ עד ל"ג בעומר אסור בכל הימים ואחר ל"ג בעומר מותר בכולם ובודאי אין מנהגנו כדעה זו האחרונה כיון שאנו מסתפרים ומרבים קצת שמחה בל"ג בעומר ואלו לדיעה ראשונה אין שום מעלה ליום ל"ג בעומר".

ומש"כ הט"ז להעיר על דעה זו מה טעם נוהגים להרבות שמחה בל"ג בעומר אחר שלא פסקו תלמידי ר"ע מלמות. אמנם לפי מה שכתבנו שכל הענין של שמחה בל"ג בעומר חלוק ביסודו מדין הפסקת האבלות קו' הט"ז מתורצת, שכן גם הדעה הראשונה הסוברת שמתו עד עצרת, מ"מ כל ענין השמחה בל"ג בעומר נובע מחמת הילולת רשב"י. וכך גם מיושב מה שהע' מדוע נקט השו"ע בס"ב בלשון "ואומרים" ודוק.

והנה שו"ר בשו"ת שם אריה שהביא ד' הפר"ח שהזכרנו למעלה, שטעם השמחה בל"ג בעומר היא 'על אותם תלמידים שהוסיף אח"כ ר"ע שלא מתו כאלו' עיי"ש. והעיר עליו בזה"ל אך באמת תירוץ זה דחוק מאד, דלמה ימותו התלמידים האחרים שלמדו אח"כ מרבי עקיבא עיין שם.
ולכך כתב ליישב עפ"י מה שחידש שתלמידי ר"ע לא מתו בשנה אחת, אלא במשך כמה וכמה שנים, בתקופה של בין פסח לעצרת. (כונתו ל"ג בעומר, וכנראה מש"כ שם עצרת יפרש לפ"ד הגאונים שהזכרנו בשם המאירי והראב"ן) וכל שנה היו מתים חלק מהתלמידים, עד ל"ג בעומר שביום הזה היה נפסק ועל כן היו שמחים בכל שנה אחר שסברו שכלתה הרעה לגמרי, אולם בשנה הבאה שוב מתו מפסח עד ל"ג בעומר, וכך במשך כמה וכמה שנים, ומשום שביום ל"ג בעומר פסקו מלמות כל שנה, קבעו יום זה לשמחה.

ולענ"ד דבריו מוקשים אחר שביום ל"ג בעומר הראשון וכך השני וכו' לא פסקו רק לשנה זו עדיין עומדת השאלה -שמחה זו מה היא עושה.
ובעצם מה שהעיר ע"ד הפר"ח, כך גם אנו זכינו להעיר. ובכלל לפי השם אריה היה עוד אפשר ליישב קושיתו על הפר"ח מיהת"י שימותו התלמידם שצירף ר"ע אחר כך. ובזה נתרץ משום שאף הם לא נהגו כבוד זה בזה והיו גם הם צריכים למות, ואפ"ה לא מתו, משום זכות ה' התלמידים הגדולים, וע"ז באה השמחה. אולם ההגיון אומר, שאחר שחזו בתלמידים שנפטרו משום שלא נהגו כבוד זה בזה, הקפידו על כבוד חבריהם, וא"כ חוזרת שאלת השם אריה הנ"ל. אולם אפש"ל שבשעת המגיפה לא נודעה הסיבה הגורמת למוות התלמידים, ומשכך גם אלו שהצטרפו נהגו כחבריהם. ואם כך דברי הפר"ח מיושבים, שעם זאת שלא נהגו התלמידים שהצטרפו אח"ז כבוד זה בזה, נפסקה המיתה, בגינם של ה' התלמידים. ואי"צ להגיע לחידושו של השם אריה, שמתו במשך כמה שנים.
.
והנה הראו לי מש"כ בכתבי הרמ"ע מפאנו שהגזרה היתה גם על רבי עקיבא בעצמו, והשמחה שפסקו מלמות היא על כך שהוא ניצל.
ולפי זה ר"ל שהגזרה היתה על אנשים נוספים השייכים לתלמידי ר"ע (אולי בני ביתם), והשמחה היא על כך שהמגפה באמת פסקה, היינו שהיא לא התקיימה במובן הרחב שלה. [הגר"א בשו"ע מקביל את השמחה הזו לשמחה של ט"ו באב שפסקו מלמות דור המדבר, ושם אכן כך היה שנכנסו אנשים לקברים גם בשנת הארבעים ובסוף הם ניצלו ולא מתו, ועל כך היתה השמחה שם].

מקור נוסף שמציינים אליו בהקשר של רשב"י ליום זה - רבי אברהם בן הגר"א כתב ביאור על פירוש אביו לחידושי אגדות על מסכת ברכות, בסיום חיבורו הוא כותב שהוא סיים לכתוב בי"ח באייר ל"ג בעומר יום הילולא דרשב"י. ומפורש כאן שגם בבית המדרש דהגר"א תפסו שזה ענינו של יום, עד כדי שהוא יכל לכתוב זאת באופן פשוט וטבעי בלא תוספת.

אמנם לענ"ד לא יועילו ד' הרמ"ע מפאנו לתרץ את השו"ע שכתב בזה"ל- מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא.
וכך גם מש"כ על ב"ב, הרי כתוב תלמידי, ופשטות הלשון היא תלמידיו שלו. ואחר שלא מצינו שמתו רק תלמידיו לא שייך לאמר הפסיקו, על אותם אלו שכלל לא מתו. ולחדש שהיו כלולים בגזירה. וזה חידוש.

עוד ראוי להוסיף מה שמצינו שני נוסחאות בחז"ל בתיאור פטירת תלמידי ר"ע, עם כמה שינויים מהותיים.

במדרש רבה בראשית סא, ג הובא מעשה זה של פטירת תלמידי רבי עקיבא, ושם נכתבה סבת מיתתם בנסח קצת שונה "י"ב אלף תלמידים היו לרבי עקיבא מעכו ועד אנטיפרס וכלם בפרק אחד מתו למה שהיתה עיניהם צרה אלו באלו ובסוף העמיד שבעה תלמידים וכו'.".

מד' המדרש הנ"ל עולים שלשה שינויים מהותיים בהשוואה לד' הגמ' יבמות.
א. י"ב אלף תלמידים, ולא י"ב אלף זוגים הווי אומר כ"ד אלף לפי הגמ' הנז'. (מכאן שהכותרת שפתחנו בה לא כ"כ מדוייקת).
ב. בגמ' מצויין תאריך הפטירה, במדרש לא מזוכר.
ג. במדרש כתוב שהעמיד ר"ע אחר המגיפה שבעה תלמידים ואילו בגמ' הנ"ל מוזכר חמשה תלמידים.
כמו"כ ראוי להשים לב לטעם הפטירה בגמ' מוזכר "שלא נהגו כבוד זה בזה" ואילו במדרש נקט "שהיתה עיניהם צרה אלו באלו".

 

[ממגד שמים]

ייש"כ.
שמעתי מהרב מנשה ישראל רייזמן בשם ספרים קדומים [אולי הרמ"ע מפאנו]
ש 24 אלף היו תיקון של המתים 24 אלף בבעל פעור ובזה הושלם התיקון וא"ש שהי' בזה ענין של שמחה שהומתק העניין.
בכלל, ישנם דברים רבים מאוד שרובד הפשט נותן טעם יחסית קלוש, אבל בעיקר העניין אלו דברים כמוסים ופנימיים.

 

[חפץ בחיים]

ש 24 אלף היו תיקון של המתים 24 אלף בבעל פעור ובזה הושלם התיקון וא"ש שהי' בזה ענין של שמחה שהומתק העניין.

אינני מבין
כל אדם שקורה לו משהו, או שהוא מת יש בזה תיקון ומיתוק של עניין אחר שהיה צריך לתיקון זה ואעפי"כ מתאבלים עליו ומצטערים.

 

[געגועים]

24 אלף היו תיקון של המתים 24 אלף בבעל פעור

עי'

[המשך]

ובדרך עמוק אפשר עפימ"ש בספר ברית הלוי לר"ש אלקבץ על הגדה של פסח שמקשה (פרק ה) למה נענשו תלמידי ר"ע דוקא בין פסח לעצרת, ומתרץ: שהמלמד תורה לחבירו משפיע בו חלק נשמתו ממש, ומזה ימשך כי ב' תלמידים הלומדים מרב אחד יהיו שווים לב' אחים שנולדו מאדם אחד ויתתווך ביניהם השלום שיעור רב עד היותם רעים אהובים אהבת נפש, ואז שכינה שורה ביניהם, והם במדריגת יעקב ויוסף תפארת ויסוד אשר הם ב' רעים אהובים, וזה שלימות גדול כנודע, ובהיות תלמידי רבי עקיבא עליו השלום בלתי חולקים כבוד זה לזה, שהיו מפרידים כבוד [דהיינו מידת מלכות] זה מזה חלילה, ובהיות הימים אשר בין פסח לעצרת ימי ליבונה של מלכות, כאשר ידעתם מסוד וספרתם לכם וסוד וספרה לה כנדרש בספר הזוהר פרשת אמור, בראותה הגורמים הפירוד הזה פגעה בהם בזמן ההוא, כי לצדיקים גמורים שכמותם נחשב זה לעון פלילי, עכ"ל בקיצור.

ולפי"ז יובן הרמז הנ"ל נפטרו צדיקים רבים - ורמז שתי סיבות למה נפטרו - אחד, לפי שלא נהגו כבוד כפשוטו, וזאת שנית סיבה עמוקה יותר, שהם מתלמידי רבי עקיבא, שוודאי השפיע בהם חלק מנשמתו ממש, והיו צריכים להתנהג בשלום וריעות כדי שכבוד השכינה תשרה ביניהם כנ"ל. ולכן נרמז דוקא תואר "צדיקים" שמורים במידת היסוד, אבל לא נתחברו יחד בשלום להיות במדריגת יעקב ויוסף וכנ"ל.

ובספר עמודיה שבעה כתב בשם האריז"ל שבגלל שהרגו שמעון ולוי כ"ד אלף אנשי שכם הוצרכו לתקן זאת בכ"ד אלף תלמידי ר"ע, ומביא רמז לזה במה שאמר יעקב לשמעון ולוי "ואני מתי מספר" שנצטרך לשלם זה בכ"ד אלף תלמידי ר"ע שהם "מתי מספר" שימותו בימי ספירת העומר, ומבאר מה שרמז ואמר ואני, כי רבי עקיבא הוא בחינת יעקב, ולכן רמז ואני בעצמי ימותו לי כ"ד אלף תלמידים, עכ"ל בקיצור הכי נמרץ.

ולהנ"ל יומתק יותר, כיון שהרב שמלמד לתלמידיו תורה משפיע להם חלק מנשמתו ממש, א"כ כל כ"ד אלף תלמידיו הם בעצמם נשמת רבי עקיבא בחי' יעקב, ולכן אמר "ואני מתי מספר" ודו"ק.

וידוע שמידת מלכות נקראת "אני", היינו שבגלל שפגמו במידת המלכות פגעה בהם כנ"ל, וזהו "ואני" בגלל מידת מלכות נגזר שיהיו "מתי מספר". מתי ר"ת מלכות תפארת יסוד, רמז להנ"ל.

ואי' גם שכ"ד אלף בני שכם הם כ"ד אלף שמתו בשיטים, והם כ"ד אלף תלמידי ר"ע, נמצא שהיה כאן בחי' עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, דהיינו אנשי שכם נהרגו על שלא הסכימו שלא לעבוד עבודה זרה כמובא בראשונים, ובשיטים מתו על גילוי עריות, ונתקנו במידת היסוד ונעשו "צדיקים", ואח"כ פגמו בשפיכות דמים, שלא נהגו כבוד זה בזה. ואי' שרבי שמעון בר יוחאי תיקן חטא שמעון ולוי, ולכן ביום הילולא דרשב"י בל"ג בעומר פסקו למות כי כבר נתקן הריגת כ"ד אלף אנשי שכם.

וזהו נצר לשנך מרע נפטרו צדיקים רבים וכו' כנ"ל, והסיבה לכך - ושפתיך מדבר מרמה, כלשון הכתוב אצל שמעון ולוי (בראשית לד, יג) ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה, והתיקון לזה סור מרע ועשה טוב, הם טו"ב ימים מל"ג בעומר עד שבועות.

ואפשר שספירת העומר מרמז לספירת מלכות, שע' מתחלף בא', ספירת האומר, שזה מלכות, פה, תורה שבעל פה קרינן לה.​

 

[ממגד שמים]

אינני מבין
כל אדם שקורה לו משהו, או שהוא מת יש בזה תיקון ומיתוק של עניין אחר שהיה צריך לתיקון זה ואעפי"כ מתאבלים עליו ומצטערים.

כנראה שהי' בזה יותר מפגם יחיד- והי' בזה עניין של קטרוג חלילה בכללות עמ"י.
דבר זה זועק גם בחמשה עשר באב שפסקו למות מתי מדבר
וזה צ"ע מאוד !
אטו חלילה אם בשואה נהרגו כל יושבי העיירה -כפי שהי' למרבה הצער
[-אגב, יש פארק קדושי צ'כיה -ליד כביש 1 ושם יש גל-עד על עיירה שיהודי בשם פולצ'ק הנציח, וכתב שם שהוא הניצול היחיד מכל העיירה היהודית]
אטו יהי' בזה מן השמחה -שראוי לקבעו ליו"ט?
פלאי פלאות !
מוייארדיג !
רק בהכרח שאז חזרה השכינה לשרות בישראל, נתייחד הדיבור עם משה וכיו"ב.
עכ"פ מבואר שחטא דרבים- המתקתו הינה ג"כ דבר כללי יותר.