- הודעות
- 45
- תודות
- 305
- נקודות
- 61
מעשה באדם אחד שמלאך המוות היה אוהבו.
האיש, בחוכמה מחושבת, פנה אל מלאך המוות ואמר:
"מלאך המוות, בקשה לי אליך. יודע אני כי אין רשותי לבקש ממך לוותר על שליחותך, שהרי לכך נבראת בעיניים רבות כל כך - לצפות ולגבות. אך דבר אחד אני מבקש: כאשר יגיע יומי – תן לי רגע להתוודות על חטאיי, ורק אז תקחני."
המלאך הביט בו בעיניו הרבות, ונדמה היה שחייך. "כן יהיה." אמר בקול שהדהד כאילו הגיע מעומקו של בור.
האיש שמח מאוד, שכן בלבו גמלה החליטה: אם לא אתוודה – לעולם לא יקח אותי. וכך אחיה לנצח.
והוא אכן לא התוודה. לא בשחרית, לא במנחה, לא ביום כיפור – אף לא פעם אחת.
שנים חלפו, והוא צעד בדרכו בטוח בעצמו. עד שיום אחד, הגיע זמנו. מלאך המוות, חייב למילתו, לא ידע את נפשו: הוא הבין שאינו יכול לקחת את האדם עד שיתוודה. אבל הוא גם ידע דברים נוספים: בני האדם נופלים לא רק מחרבות, אלא גם מתעתועים וחזיונות שווא. (בעיקר מן התעתועים הנראים כמלבנים שחורים ותמימים...)
וכך, במסווה של איש זקן ושברירי, התיישב המלאך בשולי הדרך בה נהג האיש לצעוד מדי יום. קולו היה רועד, עיניו כבויות, והוא נאנח בחולשה כשהאיש חלף על פניו.
"רחם עלי," לחש הזקן, "אנא, יהודי רחמן, אני עם הארץ, איני יודע להתוודות. ואני חש כי קצי קרב. אל תתן לי למות כבהמה. אנא, אמור עמי את הווידוי, מילה במילה."
האיש נעמד, הביט בזקן הנרעד, וליבו התרכך. מה לעשות? הלא לא מדובר בווידוי שלו. הרי אין סכנה.
בקול בטוח, החל האיש לומר את הווידוי, מילה אחר מילה, והזקן אחריו. אך כשהגיעו לסוף, פיו נאלם.
הזקן יישר את גבו. פניו זהרו באור קר. אלף עיניים נפתחו בבת אחת.
"עכשיו התוודית, בני."
האיש פער פיו בזעקה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
מלאך המוות לקחו.
מבוסס על מעשה שנשמע מפי הבן איש חי.
תודה רבה לד.ב על הסיפור.
האיש, בחוכמה מחושבת, פנה אל מלאך המוות ואמר:
"מלאך המוות, בקשה לי אליך. יודע אני כי אין רשותי לבקש ממך לוותר על שליחותך, שהרי לכך נבראת בעיניים רבות כל כך - לצפות ולגבות. אך דבר אחד אני מבקש: כאשר יגיע יומי – תן לי רגע להתוודות על חטאיי, ורק אז תקחני."
המלאך הביט בו בעיניו הרבות, ונדמה היה שחייך. "כן יהיה." אמר בקול שהדהד כאילו הגיע מעומקו של בור.
האיש שמח מאוד, שכן בלבו גמלה החליטה: אם לא אתוודה – לעולם לא יקח אותי. וכך אחיה לנצח.
והוא אכן לא התוודה. לא בשחרית, לא במנחה, לא ביום כיפור – אף לא פעם אחת.
שנים חלפו, והוא צעד בדרכו בטוח בעצמו. עד שיום אחד, הגיע זמנו. מלאך המוות, חייב למילתו, לא ידע את נפשו: הוא הבין שאינו יכול לקחת את האדם עד שיתוודה. אבל הוא גם ידע דברים נוספים: בני האדם נופלים לא רק מחרבות, אלא גם מתעתועים וחזיונות שווא. (בעיקר מן התעתועים הנראים כמלבנים שחורים ותמימים...)
וכך, במסווה של איש זקן ושברירי, התיישב המלאך בשולי הדרך בה נהג האיש לצעוד מדי יום. קולו היה רועד, עיניו כבויות, והוא נאנח בחולשה כשהאיש חלף על פניו.
"רחם עלי," לחש הזקן, "אנא, יהודי רחמן, אני עם הארץ, איני יודע להתוודות. ואני חש כי קצי קרב. אל תתן לי למות כבהמה. אנא, אמור עמי את הווידוי, מילה במילה."
האיש נעמד, הביט בזקן הנרעד, וליבו התרכך. מה לעשות? הלא לא מדובר בווידוי שלו. הרי אין סכנה.
בקול בטוח, החל האיש לומר את הווידוי, מילה אחר מילה, והזקן אחריו. אך כשהגיעו לסוף, פיו נאלם.
הזקן יישר את גבו. פניו זהרו באור קר. אלף עיניים נפתחו בבת אחת.
"עכשיו התוודית, בני."
האיש פער פיו בזעקה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
מלאך המוות לקחו.
מבוסס על מעשה שנשמע מפי הבן איש חי.
תודה רבה לד.ב על הסיפור.
