נשא קבל נזירות לאחר שמת לו קרוב (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם (ו ז)

במשך חכמה כתב, שגם אם מת אביו או אמו ואחר כך קבל עליו נזירות, אסור לו להטמא להם. ונראה לדון בזה, דהנה דעת המפרש בנזיר ד. שנזיר מותר ביין קידוש והבדלה, דסבירא ליה שקידוש על היין דאורייתא, והנזירות אינה חלה על דבר מצוה, והנה בנזיר מד. "חומר ביוצא מן הגפן מבטומאה ובתגלחת, שהיוצא מן הגפן לא הותר מכללו וטומאה ותגלחת הותרו מכללן בתגלחת מצוה ובמת מצוה". והנה לדעת המפרש קשה, הרי גם יין הותר מכללו לגבי יין מצוה של קידוש והבדלה. וכתב המפרש עצמו שם, "והאי דמותר בקידושא ואבדלתא דלא חשיב ליה הותר מכללו, משום דלא חל עליו מעולם נזירות משום דנשבע ועומד מהר סיני הוא, ומותר מכללו לא קחשיב ליה אלא היכא דחייל ואח"כ מישתרי בהו", עכ"ל. ובשאגת אריה סי' ס' נתקשה בדברי המפרש, דאם כן גם בטומאת מת מצוה ותגלחת מצוה נימא דמעיקרא לא חל עליו, ע"כ.

ולכאורה נראה לבאר דברי המפרש בפשיטות, דיין מצוה של קידושא ואבדלתא, הרי מתחילת הנזירות מוכרח שיבטל על ידה הקידוש וההבדלה, שבשלשים יום של נזירות יש כמה שבתות, וממילא עיקר הנזירות היא לבטל את המצוה ולא חלה על היין של השבתות, כמו ששבועה אינה חלה לבטל את המצוה. מה שאין כן מת מצוה, שזהו מאורע שלא היה בשעת קבלת הנזירות, ואין שייך לדון מצד שאין נזירות חלה על המצוה, הגע עצמך לגבי שבועה, אדם שנשבע שלא ליגע באיזה חפץ, ולאחר מכן מצא חפץ כזה בשוק ונתחייב בהשבת אבידה, וכי נימא ששבועתו לא חלה כיון ששבועה אינה חלה לבטל מצוה, הרי בשעת השבועה לא היה בזה שום מצוה, ופשוט. וכן בתגלחת מצוה, שנעשה מצורע אחר כך, הרי בשעת קבלת הנזירות לא היה זה לבטל את המצוה ושפיר חלה הנזירות, ואין לדון מצד שלא חלה הנזירות, רק מצד דחיה, שהתורה גילתה שמת מצוה ותגלחת מצוה דוחה את הנזירות, וזה מיקרי הותר מכללו. מה שאין כן יין מצוה, שהטעם הוא משום שלא חלה הנזירות כלל, וכנ"ל.

ומעתה נמצא, שלפי דעת המפרש שנזירות היא כמו שבועה ואינה חלה לבטל את המצוה, אם כן גם בטומאת קרובים [למאן דאמר שהיא מצות עשה] היה ראוי שלא תחול, אלא שכיון שהנזירות קדמה למיתת הקרובים ובשעת הנזירות לא היה בזה ביטול מצוה, אין זה לבטל את המצוה וחלה הנזירות על זה, ומדין דיחוי אין מצות טומאת קרובים דוחה את הנזירות. ולפי זה באופן שכבר היתה טומאת קרובים ואחר כך קבל עליו נזירות, אם כן הנזירות היא לבטל את המצוה ואינה חלה על הטומאת קרובים, כמו שאין הנזירות חלה לבטל מצות קידוש, ויהיה הדין שמותר להטמא. [ובתורת האהל מחידושי מהרי"ל דיסקין זצ"ל (יא. מדפי הספר) האריך לדון כן לדינא דהיכא שטומאת קרובים קדמה לנזירות מחויב להטמא, על פי שיטת המפרש הנ"ל, אבל באופן אחר, עי"ש].
​

◆ ◆ ◆​

ובעיקר מה שכתבנו לבאר שיטת המפרש, יש לעיין דהנה הקשו עליו מדוע לא חלה הנזירות על יין קידוש, הרי אין זה לבטל את המצוה, שהרי יכול לקדש על הפת. ותירץ בשאגת אריה שם, דנפקא מינה היכא שאין לו פת. ובתוס' רי"ד פסחים קו. הביא בשם רש"י בספר הפרדס, שאפילו אם יש לו פת, אם כבר קדם וקידש על היין, נתחייב לשתותו ושוב הוי ליה יין מצוה ומותר לו לשתות, וכן כתב שם שאם אין לו פת מותר לקדש לכתחילה על היין.

וקשה טובא, הרי כיון שיכולים לקדש על הפת, נמצא שהנזירות בעיקרה בשעת קבלת הנזירות אינה לבטל את המצוה, ואם נזדמן אחר כך שאין לו פת או שקדם וקידש על היין, הרי זו מצוה שנתחדשה אחר כך, וכבר חלה הנזירות, וכמו שנתבאר, וצע"ג.​

 

[גרינפלד]

[]וקשה טובא, הרי כיון שיכולים לקדש על הפת, נמצא שהנזירות בעיקרה בשעת קבלת הנזירות אינה לבטל את המצוה, ואם נזדמן אחר כך שאין לו פת או שקדם וקידש על היין, הרי זו מצוה שנתחדשה אחר כך, וכבר חלה הנזירות, וכמו שנתבאר, וצע"ג.[/]​

לחץ כדי לכווץ...

והוסיף ה'מגדלות מרקחים' בהערה:
וגם צריך עיון במה שכתב שם בתוס' רי"ד בשם רש"י בספר הפרדס, שמכל מקום לכתחילה לא שרינן ליה לנזיר לקדש על היין, אלא אמרינן ליה שיקדש על הפת, ועי' בספר הפרדס ביתר ביאור משום דכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב וכו', ורק בדיעבד אם קדם וקידש מותר לו לשתות. וקשה, דכיון שהטעם שמותר לו לשתות הוא משום שלא חלה הנזירות על יין מצוה, א"כ מעיקרא אין על זה נזירות ולא הוי בגדר דיחוי, ולמה לא יעשה כן לכתחילה, ומה ענין להא דיכול לקיים שניהם בעשה דוחה לא תעשה, שזה רק מדין דיחוי.​