- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,451
- נקודות
- 1,280
כלומר בני ישראל היו מקימים את המשכן במקום מסוים, ואח"כ היו סותרים אותו, ומקימים אותו במקום אחר, הכול ע"פ ציווי ה' – "על פי ה' יחנו, ועל פי ה' יסעו".
סביב פסוק זה ישנה סוגיה ידועה במסכת שבת:
כידוע, אחת מהמלאכות האסורות בשבת היא מלאכת "סותר"; וכן ידוע, שמן התורה, אין מלאכה זו אסורה אלא אם סותר על מנת לבנות (כלומר, שמטרת הסתירה היא להרוס כדי לבנות), ואילו סתירה שלא על מנת לבנות, אינה אסורה מן התורה.
ועל רקע כלל זה מסתפקת הגמרא (במסכת שבת דף לא ע"ב), מה הדין כשאדם סותר על מנת לבנות, אך לא באותו מקום של הסתירה אלא במקום אחר (כלומר את הבנייה החדשה שלאחר הסתירה, הוא מתכנון לבנות לא במקום שבו נסתרה הבנייה הישנה, אלא במקום אחר), האם גם אז נחשב הדבר ל"סותר על מנת לבנות" האסור מן התורה, או שמא במקרה כזה אין הוא חייב, והחיוב הוא רק בסותר על מנת לבנות באותו מקום ממש.
ומנסה הגמרא לפשוט את הספק כך: הרי כל האיסור של מלאכת "סותר" בשבת, נלמד מכך שהיו סותרים את המשכן בשעה שהוצרכו לנסוע [כל איסורי המלאכות בשבת, הן למעשה המלאכות שהיו במשכן; וכך גם איסור מלאכת סותר, יסודו בכך שמלאכה זו הייתה במשכן, שסתרו את המשכן כשהוצרכו לנסוע], והלוא סתירה זו של המשכן במדבר הייתה תמיד על מנת לבנותו במקום אחר (שבכל פעם היה הקב"ה מורה להם לפרק את המשכן ולבנותו במקום שיורה להם, כאמור כאן "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו") וממילא גם האיסור על מלאכת סותר (הנלמד כאמור מן המשכן) חייב לכלול גם סתירה על מנת לבנות במקום אחר.
אך הגמ' אינה מקבלת ראיה זו ודוחה אותה, שכן סתירת המשכן, על אף שאמנם הייתה כדי לבנות במקום אחר, בכל זאת נחשבת במובן העמוק כסתירה על מנת לבנות באותו מקום. ומדוע? כי מסעות המשכן, היו כולם "על פי ה'", ולכן נחשבים כל המסעות כאילו הם "באותו מקום" ובלשון הגמרא: "התם, כיוון דכתיב על פי ה' יחנו, כסותר על מנת לבנות במקומו דמי".
ותשובה זו של הגמרא לכאורה אינה מובנת וטעונה הסבר: מה הקשר בין היותם של המסעות "על פי ה'", לכך שתיחשב סתירת המשכן כ"סתירה על מנת לבנות במקומו"?!
הגר"ח שמואלביץ (ב"שיחות מוסר" תשל"ג, עמ' עג) מבאר את דברי הגמרא כך: כאשר שואלים אדם היכן הוא, הוא עונה מטבע הדברים על פי מקומו הגיאוגרפי (בירושלים, בתל – אביב וכו'); אך אם נשאל ילד קטן המצוי בזרועות אמו היכן הוא מצוי, הוא ישיב תמיד שהוא "אצל אמא" (בין אם אמו נמצאת במקום כזה או במקום אחר); כי מבחינתו, אמו היא כל עולמו, ואחת היא לו אם היא נמצאת במקום זה או במקום אחר. כך גם עם ישראל במדבר, כל מסעותיהם במדבר היו תחת הנהגה מוחלטת של הקב"ה שהוביל אותם; ולכן הכול נחשב אצלם כ"אותו מקום". וזו אם כן כוונת הגמרא – מכיוון שהיו מונהגים "על פי ה'", הרי הם נחשבים כל העת ובכל מקום שהם, באותו מקום – בצל הקב"ה.