הנה מילות תה"פ מלבד שאין להן יידוע, מין ומספר ככל המילים. גם אין בהן כינויים, בשונה ממילות היחס.
אך מצאנו מעט מילים שיבואו עם כינויים. אך אין משמעות הכינויים ככינויי השמות ומילות היחס.
כגון המילים הִנֵּה, יֵש, אֵין, כשהן מחייבות או שוללות קיום של שם, הן יכולות לבוא מחוברות לשם, כמו הִנָּם, אֵינָם, יֶשְנָם. אך אין משמעות הכינוי 'הִנֵּה שֶלּוֹ', אלא, 'הִנֵּה הוּא'. 'יֶשְנוֹ' 'אֵינֶנּוּ' עניינו 'הוא' נמצא, 'הוא' לא נמצא. וכן מילת השאלה על מקום שם העצם אַיֵּה, כשבא בכינוי אַיָּם ענינו 'אַיֵּה הֵם'. וכן המילה 'עוד' בתיאור זמן במשמעות עד עתה, גם עכשיו, יש בה כינוי, וכנ"ל 'עוֹדָם' עניינו 'עוֹד הֵם'. וכן המילה 'דַי' רגילים לסמכה לשם כדי לבאר את מידת הסיפוק, כמו 'דַיָּם', ומשמעות הכינוי 'מספיק ביחס ל־'.
והנה כינויים אלה כיון ששונים הם מכינויי השם ומילות היחס, שהכינוי בהם רומז לעצמות השם המכונה. לכן באים כינוייהם במשקל אחר. וכמו בכינויי העתיד שאמרו 'יְסֹבְבֶנְהוּ' ובדרך כלל בא דגוש בהשמטת הה', 'יִקְרָאֶנּוּ', כך באו כינוייהם. ולנוכח שעיקר צורתו בשוא לא יבוא דגש בכ' הכינוי. אך בהפסק, שבא בסגול, ישוב הדגש. וכמו בכינויי העתיד, 'אֶעֱזָבְךָ' 'אֶעֶזְבֶךָּ'.
ולכן, כינויי נסתר ונסתרת מדבר ומדברים, וכן נוכח בהפסק, באו דגושים. אך כינויי הרבים באו רפים, אֵינָם, אֵינְכֶם, וכן כולם.
ואם נעיין נמצא במילות היחס שתי מילים שכינוייהם שוים לכינויי תה"פ. ובאו אף הם בתוספת נ' ודגש, מלבד בכינויי הרבים. ומילים אלה הן 'מִן' ואות היחס כ'. ואפשר לראות שגם משמעות מילות יחס אלו קשורות יותר לעצם השם, שמילת 'מן' מורה על פרישה מעצם השם, וכ' מורה על דמיון לעצם השם. ולכן גם בהם הכינוי משמעו 'מִן הוּא' 'כְמוֹ הוּא'. ולאות היחס כ' הוסיפו לפני הנ' את האותיות 'מו' להקל הקריאה (כמו לָמוֹ בָמוֹ), ובאה נ' נוספת בכינוייה למדבר ומדברים, (ובאה רפויה כיון שהיא אחר שתנועה גדולה), כָמ֫וֹנִי כָמ֫וֹנוּ. ולנסתר ונסתרת באה
בתוספת ה', כמשקל העתידים 'וַיְחַבְּקֵהוּ', כָמ֫וֹהוּ כָמ֫וֹהָ. וגם לנוכח ונוכחת בא מארך כמשקל האחרים, אך לא יבוא דגש גם בהפסק כיון שבא בתנועה גדולה.
וגם מילת 'מִן', באה בצורה כזו. ויש לשים לב שמשקלה שוה למילת 'הִנֵּה', שנ' המשקל דגושה. וכך גם מִן באה הנ' דגושה, כמו מִנִּי אֶפְרַיִם. ועם הכינויים היה ראוי להיות משקלה כמשקל מילת הִנֵּה עם הכינויים. וכך צורתה, מִנֶּנּוּ מִנֶּנָּה מִנְּךָ (מִנֶּךָּ) מִנֵּךְ מִנֶּנִּי מִנֶּנּוּ. ובגלל קרבת האותיות מ' ונ', ובגלל הדגשים הרבים שמכפילים האותיות קשה להשתמש במשקל זה, ובמיוחד כשיש שתי נ' דגושות זו אחר זו. ושימוש מילה זו בלשון מרובה. לכן החליפו הנ' הראשונה במ', וכך הוקלה הגייתה, ואמרו מִמֶּנּוּ מִמֶּנָּה מִמְּךָ (מִמֶּךָּ). וגם מילת הִנֶּנּוּ הרבו להקל הגייתה ואמרו הִנְנִי הִנְנוּ.
עוד אפשר להוסיף גם את המילה 'תחת', שכשבאה בלשון יחיד באה במשקל זה, תַּחְתֶּנָּה, ולנוכחים בא רפה תַחְתָּם, ולמדבר מצאנו בלשון יחיד רק בהפסק תַחְתֵּנִי, וכמשקל הִנֵּנִי, אך לא בהפסק היה משקלו תַחְתֶּנִּי. אך בשאר מקומות באה ברבים.
אך מצאנו מעט מילים שיבואו עם כינויים. אך אין משמעות הכינויים ככינויי השמות ומילות היחס.
כגון המילים הִנֵּה, יֵש, אֵין, כשהן מחייבות או שוללות קיום של שם, הן יכולות לבוא מחוברות לשם, כמו הִנָּם, אֵינָם, יֶשְנָם. אך אין משמעות הכינוי 'הִנֵּה שֶלּוֹ', אלא, 'הִנֵּה הוּא'. 'יֶשְנוֹ' 'אֵינֶנּוּ' עניינו 'הוא' נמצא, 'הוא' לא נמצא. וכן מילת השאלה על מקום שם העצם אַיֵּה, כשבא בכינוי אַיָּם ענינו 'אַיֵּה הֵם'. וכן המילה 'עוד' בתיאור זמן במשמעות עד עתה, גם עכשיו, יש בה כינוי, וכנ"ל 'עוֹדָם' עניינו 'עוֹד הֵם'. וכן המילה 'דַי' רגילים לסמכה לשם כדי לבאר את מידת הסיפוק, כמו 'דַיָּם', ומשמעות הכינוי 'מספיק ביחס ל־'.
והנה כינויים אלה כיון ששונים הם מכינויי השם ומילות היחס, שהכינוי בהם רומז לעצמות השם המכונה. לכן באים כינוייהם במשקל אחר. וכמו בכינויי העתיד שאמרו 'יְסֹבְבֶנְהוּ' ובדרך כלל בא דגוש בהשמטת הה', 'יִקְרָאֶנּוּ', כך באו כינוייהם. ולנוכח שעיקר צורתו בשוא לא יבוא דגש בכ' הכינוי. אך בהפסק, שבא בסגול, ישוב הדגש. וכמו בכינויי העתיד, 'אֶעֱזָבְךָ' 'אֶעֶזְבֶךָּ'.
ולכן, כינויי נסתר ונסתרת מדבר ומדברים, וכן נוכח בהפסק, באו דגושים. אך כינויי הרבים באו רפים, אֵינָם, אֵינְכֶם, וכן כולם.
ואם נעיין נמצא במילות היחס שתי מילים שכינוייהם שוים לכינויי תה"פ. ובאו אף הם בתוספת נ' ודגש, מלבד בכינויי הרבים. ומילים אלה הן 'מִן' ואות היחס כ'. ואפשר לראות שגם משמעות מילות יחס אלו קשורות יותר לעצם השם, שמילת 'מן' מורה על פרישה מעצם השם, וכ' מורה על דמיון לעצם השם. ולכן גם בהם הכינוי משמעו 'מִן הוּא' 'כְמוֹ הוּא'. ולאות היחס כ' הוסיפו לפני הנ' את האותיות 'מו' להקל הקריאה (כמו לָמוֹ בָמוֹ), ובאה נ' נוספת בכינוייה למדבר ומדברים, (ובאה רפויה כיון שהיא אחר שתנועה גדולה), כָמ֫וֹנִי כָמ֫וֹנוּ. ולנסתר ונסתרת באה
בתוספת ה', כמשקל העתידים 'וַיְחַבְּקֵהוּ', כָמ֫וֹהוּ כָמ֫וֹהָ. וגם לנוכח ונוכחת בא מארך כמשקל האחרים, אך לא יבוא דגש גם בהפסק כיון שבא בתנועה גדולה.
וגם מילת 'מִן', באה בצורה כזו. ויש לשים לב שמשקלה שוה למילת 'הִנֵּה', שנ' המשקל דגושה. וכך גם מִן באה הנ' דגושה, כמו מִנִּי אֶפְרַיִם. ועם הכינויים היה ראוי להיות משקלה כמשקל מילת הִנֵּה עם הכינויים. וכך צורתה, מִנֶּנּוּ מִנֶּנָּה מִנְּךָ (מִנֶּךָּ) מִנֵּךְ מִנֶּנִּי מִנֶּנּוּ. ובגלל קרבת האותיות מ' ונ', ובגלל הדגשים הרבים שמכפילים האותיות קשה להשתמש במשקל זה, ובמיוחד כשיש שתי נ' דגושות זו אחר זו. ושימוש מילה זו בלשון מרובה. לכן החליפו הנ' הראשונה במ', וכך הוקלה הגייתה, ואמרו מִמֶּנּוּ מִמֶּנָּה מִמְּךָ (מִמֶּךָּ). וגם מילת הִנֶּנּוּ הרבו להקל הגייתה ואמרו הִנְנִי הִנְנוּ.
עוד אפשר להוסיף גם את המילה 'תחת', שכשבאה בלשון יחיד באה במשקל זה, תַּחְתֶּנָּה, ולנוכחים בא רפה תַחְתָּם, ולמדבר מצאנו בלשון יחיד רק בהפסק תַחְתֵּנִי, וכמשקל הִנֵּנִי, אך לא בהפסק היה משקלו תַחְתֶּנִּי. אך בשאר מקומות באה ברבים.