בפשטות החוץ הוא באיסור ולא בקניין
כיון שבבעלות לכאו' לא שייך שהדבר שלו כלפי פלוני ולא כלפי אלמוני, כיון שזה נושא אחד האם זה שלו או לא שלו,
מאידך באיסור א"א שאסרה אכו"ע כהקדש אפשר לחלק שמפלוני מופרשת ומאלמוני לא
וכמו שמפורסם להוכיח, מהא דאמרו שם [פד ע"א] היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה [ובאו לומר שא"א לעשות חוץ], והתשובה למסקנא שמצינו בא"א עצמה שכל א"א אסורה לעולם ומותרת לבעלה, והדברים מתמיהין עד מאד, דאין זה אסור לזה וכו' כיון שכל איסורה לאחרים היא מחמת שמיוחדת לו, ואיך אפשר לקרוא לזה אסור לזה ומותר לזה הלא כל סיבת האיסור לא קיימת אצלו,
ומוכח מזה שהאיסור שנאסרת הא"א אכו"ע הוא איסור שמצד מהותו היה יכול להיות אסור גם לבעלה,
וא"כ האיסור שדיבר בו הרשב"א בהכרח הוא מעין גזל שזה מה שנשאר למי שעשו לו חוץ