סיון כ"ו סיון - יומא דהילולא של רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' (1 צופה)

[אחד יחיד]

פעמים רבות, יהודים מתיישבים ללמוד, מגיעים לסדר הלימוד או לשיעור, אך החיבור והטעם בגמרא - מהם והלאה. אנחה כבידה שוברת את ליבם, לפעמים דמעות עולות בזוויות עיניהם. 'כיצד אוכל להתחבר, איך ארגיש את המתיקות, באיזו דרך לבי יימשך לתורה הקדושה?' - הם שואלים באנחה משברת לב...

הנה סגולה בטוחה ומנוסה, אותה גילה הגאון רבי מיכל יהודה ליפקוביץ' זצ"ל, ומופיעה בשמו בספר 'דרכי החיים': להתחיל את הלימוד בקול רם. פשוט להגיד את המילים, שוב ושוב, בקול רם ומתלהב, גם אם לא מבינים ולא מתחברים, גם אם לא מרגישים חיות ולא חשים את המתיקות, בכל זאת לחזור ולחזור על המילים עצמן בקול רם, שוב ושוב!

והוא מבטיח, שמי שעושה כך, אחרי עשר דקות ולכל היותר עשרים דקות - יגיע אליו הטעם המתוק, לפתע יחוש את מתיקות התורה כובשת אותו, כובשת אותו בנופת צופים. אחרי 20 דקות לימוד בקול רם ונלהב - מובטח שיתעורר החשק והרצון, הריכוז ישתפר, המוח ייפתח, וההמשך יהיה הרבה יותר קל, ובעיקר - הרבה יותר מענג!

כמה כדאי לאמץ את הנוסחה הזו, לא להיבהל מתחושת חוסר המתיקות ולא להירתע, אלא פשוט ללמוד בקול עם או בלי חשק, ועם הקול - יגיע החשק, תופיע המתיקות! (כח התורה)

 

[אחד יחיד]

מתוך הספר דרכי החיים:

 

[הצעיר שבחבורה]

בערוב ימיו, היה רבינו מתפלל בתשעה באב תפילת מנחה בישיבה הגדולה דפוניבז',

לחץ כדי לכווץ...

להד"מ

והיה עולה למפטיר. צבע פניו היה חיוור כסיד מחולשה ומצער. וכשהיה מברך את ברכות ההפטרה, היו רגשותיו עולים על גדות לבו ההומה, וכשהוא משתנק בבכי היה מתחנן – "ולעלובת נפש תושיע…".

לחץ כדי לכווץ...

אך עדיין זכור לכל, בכיותיו בעת שהיה עולה להפטרה בשבת חזון, ובשבת שובה בישיבת פוניבז' לצעירים.
לא רק בשעת הברכות, בשעת קריאת ההפטרה

 

[אחד יחיד]

להד"מ

אך עדיין זכור לכל, בכיותיו בעת שהיה עולה להפטרה בשבת חזון, ובשבת שובה בישיבת פוניבז' לצעירים.
לא רק בשעת הברכות, בשעת קריאת ההפטרה

לחץ כדי לכווץ...

מידיעה?
כי זה מאד מסתבר שכשהיה מבוגר ובצום הוא התפלל בישיבה הגדולה שצמודה לביתו.
בכל אופן זה מובא מהספר 'דובב שפתיים'.

 

[הצעיר שבחבורה]

מידיעה?

לחץ כדי לכווץ...

כן.

כי זה מאד מסתבר שכשהיה מבוגר ובצום הוא התפלל בישיבה הגדולה שצמודה לביתו.

לחץ כדי לכווץ...

'אהבת חסד' קרוב יותר, ולמיטב ידיעתי שם הוא היה מתפלל בדרך כלל.

 

[אחד יחיד]

'אהבת חסד' קרוב יותר, ולמיטב ידיעתי שם הוא היה מתפלל בדרך כלל.

לחץ כדי לכווץ...

יתכן שלזה הכוונה.

 

[גרינפלד]

האליה רבה (סוף כלים) כתב לבאר לשון המשנה "אשרייך כלים שנכנסת בטומאה ויצאת בטהרה",
שבפשטות הכוונה שהתחלת המסכת מדברת על אבות הטומאות, ובסוף כתוב אפרכס טהורה;
אמנם ביאר שהמילה "כל" רומז לארץ, שבארץ יש דברים טמאים, והמילה "ים" כוללת את כל הטהרו, שכל שבים טהור וגם אפשר לטבול בים,
עיי"ש עוד באריכות שלפי"ז כוונת המשנה שהמילה כלים מתחילה במושג טומאה ומסתיימת בטהרה.

ומעניין ששמו של מייסד לימוד טהרות בימינו - היה ר' מיכל יהודה, שיש בו גם אותיות כלים [ופה המילה טהרה היא בתחילה שהיא משפיעה על הכל].

[אגב גם ר' מיכל פיינשטייין היה גדול מאוד בטהרות].

 

[אחד יחיד]

היה זה בשבת קודש בכולל חזון איש, עם תום התפילה, כשרבנו עשה מאת דרכו ביציאה מהיכל בית המדרש, וכדרכו האיר פניו באיחולי שבת שלום לכל מי שנקרה בדרכו, גם ליהודי האלמוני והבודד שעמד מן הצד. עיני היהודי האלמוני החלו זולגות דמעות: "כבוד הרב, אתם הראשונים שאומרים לי כאן 'גוט שבת'... אף אחד לא מכיר אותי ולא יודע ממני מאומה...

שנים רבות התגוררתי באמריקה, בשנים שלא ידעו שם כמעט מאידישקייט, ניסיון השבת, היה ניסיון קשה ומר - כל מי שביקש לשמור שבת, התקשה למצוא מקור להתפרנס ממנו ונידון לעניות מנוולת ולרעב מחפיר. יהודים רבים לא עמדו בניסיון... ואני, אמנם יהודי פשוט אנכי, תורה לא למדתי מנעורי, אבל בניסיון שמירת השבת עמדתי בעוז! וכאן - אף אחד לא מבין לרוחי ולא מעריך את גודל מסירות הנפש שהקרבתי למען שמירת השבת...

 

[אחד יחיד]

כשבידה עציץ פורח, עמדה האשה קשת הלב בפתח הבית. הרבנית מכניסה אותה במאור פנים, היא מכירה אותה זה זמן רב, אשה זו מגיעה תדיר לשפוך את לבה בפניה, והרבנית מאזינה לה ברוב קשב, מבינה ללבה, מייעצת לה ומטיפה אגלי נוחם לנפשה. עתה מצאה הזדמנות להשיב מעט לרבנית, ולהביע את הערכתה בעציץ זה לקראת שבת הקרבה.

הרבנית בלבה הרחב, הכניסה את האשה אל החדר הפנימי, המפה הלבנה כבר פרוסה היתה על השולחן לכבוד השבת, וכשהיא מודה לה על התשורה הנפלאה, הציבה הרבנית את העציץ במרכז השולחן.

לבה השבור של האשה התרחב מרוב אושר, אור עלה בעיניה, למראה החשיבות שהרבנית מייחסת למתנתה.

אך יצאה האשה מן הבית, נכנס רבנו אל החדר וראה את העציץ על השולחן, שיבח את המתנה, אך העיר: "אבל מה נעשה בשבת? הרי אסור להסירו מעל השולחן, איך נאכל כך?" - אך להוריד את העציץ, לא יעלה על הדעת - "הרי אם היא תכנס ותראה שהורדנו את המתנה הכל כך יקרה בעיניה, היא עלולה להיפגע. מה הפתרון? מה נעשה?" - שאל ספק את עצמו ספק את הרבנית.

והרבנית משיבה כנגדו: "עציץ אפשר להניח גם על הרצפה, בפינת החדר. זה דבר מקובל ומכובד בהחלט".

"האמנם כן? אכן בטוח שכך מקובל?" - ביקש רבנו לוודא.

"אין ספק" - השיבה הרבנית - "בטוחני בלא כל ספק, שהיא תשמח גם כשתראה את העציץ על הרצפה".

רק לאחר שהתברר כי אין כאן כל חשש וסרך של פגיעה, רווח לו, והסכים להצעה להניח את העציץ בפינת החדר

 

[אחד יחיד]

צרת החברותות

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il