בין שלושה עולמות: מסע פנימי בקמפ של בני עליה (1 צופה)

[נדיב לב]

טרם אגיש את הסיפור. אני רוצה להקדים כמה מילים.
הסיפור שב"ה תקראו, הוא הרבה מעבר לעלילה סיפורית. מאחורי כל סצנה, דיאלוג ודמות ערכתי עבודת מחקר (אולי קצת הגזמתי...), קראתי בעיון ובהרחבה בספרי מחשבה, מוסר והשקפה, לצד ספרות היסטורית (כגון תנועת המוסר ודומיה), שתיעדו את ההווי בבתי מדרשות השונים שהנחילו גישה מסוימת בעבודת השם, ניתחו את לוז השיטות, והעמידו את ההבחנות המדויקות ביניהן.
לפיכך, כל אחת מן הדמויות עוצבה תוך השתדלות לדייק ככל האפשר לאותה גישה מוסרית, אמונית והשקפתית, כפי שהתוו מורי דרכה, רבותינו זצ"ל.
כל מי שמזהה קווי דמיון לשיטה מוכרת, פרט שמזכיר גישה בעבודת ה', מוזמן להעיר, להעמיק, לדייק, לתקן ולהוסיף. גם על הסצנות, גם על הדמויות, וגם על הדקויות שביניהן.

המטרה שעמדה לנגד עיניי לאורך כל הכתיבה - היא להנגיש לבני הישיבות את מגוון השיטות המוסריות. כי בדור שלנו, דור שלא ידע את יוסף ואחיו, דור שבו גישות מוסריות שהעמידו עולמות של עבודה פנימית, הולכות ונשכחות, ובתקופה שבה לא מעטים מתקשים לגבש לעצמם משנה סדורה, אולי דווקא דרך סיפור חי נושם ונוגע, בשפה עכשווית וחווייתית, אפשר יהיה לברר, לדייק ולהנגיש את עיקרי השיטות וההבדלים שביניהן, עד לפרטי פרטים.

בשלב זה אעלה את שני הפרקים הראשונים שסיימתי לכתוב. וב"ה ככל שיתאפשר, יתפרסמו בהמשך פרקים נוספים (רעיונות רעיונות...) שיפתיעו אתכם הן בממד העלילתי, והן ברובד הרעיוני מוסרי שעומד מאחורי כל שיטה.

ושוב אל תהיו רק קוראים. היו שותפים. האירו והעירו.

קריאה מהנה ומועילה!


----------------------

פרק ראשון: שלושה בחורים שלושה עולמות​

לא תכננתי בכלל להגיע לקמפ הזה. בטח לא להתחלק בחדר עם שלושה בחורים זרים מישיבות חרדיות למהדרין.
אבל איכשהו מצאתי את עצמי עם תיק קטן וראש מלא חששות - בדרך למחנה גיבוש של "בני עלייה מבטן ולידה".

זה התחיל כשהמשגיח בישיבתי 'השרופה' קריית המלך, דחק בי ללכת לשם. הוא דיבר על זה באותו להט כמו בשיחות השקפה.
"אתה הרי יודע כמה חשוב ל'רושיישיבה' שלנו שהבחורים ישתפשפו, שיכירו עוד ניואנסים ישיבתיים, יתבשלו עמוק יותר, יטעמו מעבודת השם של העולם האמתי... ויכירו בני עליה רציניים".
וכדי לוודא שאשקול ברצינות, הוא הוסיף שהישיבה תממן הכול.

בהתחלה התחמקתי. אמרתי לו שאחשוב על זה. ואכן, חשבתי. התלבטתי. גלגלתי את זה בראש הלוך ושוב.
וביום השני, כשכבר הפסדתי יום שלם בקמפ, קבלתי החלטה.
אחרי חצי שנה שנכנסתי לישיבה של בחורים 'שרופים', הרגשתי שהבשילה... השעה לצאת. להעמיק. להתחכך. להישרף עוד קצת מהשחור. עם השחור.
לפגוש את "ההם", החרדים האמתיים. אלה שלא למדו בישיבה כמו שלי, אלא נולדו לתוך זה. ולקבל מהם, לא משיחות, אלא בגוף ראשון - מה זה באמת בחור ישיבה מבטן ולידה. מה זה באמת השקפה, מחשבה, התנהגות נכונה בעבודת השם.

האחראי חיכה בקצה הלובי, גבוה ורזה, עם מבט חד ויד שמושטת במהירות.
- "מי אתה?"
- "אני מהישיבה של הרב שולמן. 'קריית המלך'..."

הוא הביט בי במבט מופתע.
– "לא היית אמור להגיע אתמול?"
"כן. היו כמה מניעות... סליחה, עיכובים טכניים". לא דייקתי בתשובה.

אבל הוא לא הקשה. שלף מפתח שחוק ונתן לי אותו.
- "חדר 6, קומה 2. אתה עם ישראל, הלל וירוחם. מקווה שתאזור חיל לזמן אלול!"
- "אמן", עניתי כלפי חוץ, ובפנים פרפרתי כמו קרפיון.

לפחות, השמות רגילים. כמו של כל בחור ישיבה מהשורה. הרהרתי. ולא היה לי מושג שאני עומד לפגוש שלושה בחורים כל כך שונים, שכל אחד מהם עולם שלם פורה וגדוש עד להתפקע.

פתחתי את הדלת וראיתי אותו: בחור גבוה, רזה, עם פנים מוארות, לחיים מעט שקועות, ושיער חום מסודר בקפידה עם צ'ופ קטן.
הוא לבש חליפה כהה, נוצצת, המילה האחרונה בשוק התתי"ם, עם נעליים מבריקות כמעט כמו האישיות שלו.

- "אני ישראל", חייך, ולחץ את ידי בחום. כאילו אני מכר שלו מימים ימימה.

- "אה, איציק", גמגמתי.

- "נעים מאוד, טוב שבאת. המיטה מצד שמאל זה שלך. סדרתי לך סדין חדש ומגבות נקיות".

לרגע נדהמתי. מי שם מגבות לבחור שהוא לא מכיר?

ואז הדלת נפתחה בטריקה.
בחור נוסף נכנס, קומתו בינונית, עיניים בוערות, לחיים אדמדמות, חולצה בחוץ, פאות מתבדרות וכיפה גדולה ומעט דהויה מונחת ברישול.

– "היי! מי פה החדש?"
– "איציק..."
- "הלל. תתרגל אליי. אני מציק, אבל אמיתי".

הוא זרק את תיקו המרופט על המיטה בלי להסתכל. מחברות מפוזרות ופנקסים חצי קרועים הציצו מהחור שנפער בריצ'רץ'. בלגן אצלו נראה כמו שיטה.

ישראל סידר את הצווארון שלו.
- "אתה לא חושב לתת... קצת כבוד למרחב המשותף?"

- "אה, סליחה בן מלך. אני לא רגיל לחיות בארמון".

מתח סמוי באוויר. בדיוק אז נכנס השלישי.
נמוך קומה, מבנה גוף מוצק, שיער קצר ומוקפד, בגדים פשוטים אבל מגוהצים להפליא,

'אם ישראל זה הגבוה המסוגנן והלל זה הסוער אז זה עם המבט המהורהר כמו של ראש ישיבה שניה לפני שמוסר את השיעור כללי, הוא ירוחם!'. שיערתי לעצמי.

הוא סגר את הדלת בעדינות, התיישב בפינה, שלף יומן קטן והתחיל לכתוב בלי לומר מילה.

- "זה ירוחם", לחש לי ישראל את מה שכבר ידעתי. "אל תצפה ממנו לזוז יותר מדי. אבל גם אל תיבהל".

וככה, בלי הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי במשך שבוע עם שלושה בחורים בני עליה, דעתנים, חריפים שכל אחד מהם רואה את העולם מזווית אחרת לגמרי, וממש לא התכוון לוותר עליה.
ואני, איציק, שבאתי רק כדי "להיחשף", מצאתי את עצמי בתוך ניסוי מעבדה של מחשבות סותרות שיטות שונות ודרכים שנראות כמעט נפרדות.

לא ידעתי אז, אבל השבוע (?) הזה, יהפוך ליותר מאשר שבוע רגיל. וויכוחים, ההתנגשויות, שיחות לתוך הלילה ועימותים על כל דבר -
עוד לפני, לפנינו, לפניכם...

.

 

[נדיב לב]

פרק שני: ויכוח ראשון - ערך או שפלות?​

היום הראשון לשהותי בקמפ, עבר בשלום. כמעט.

בבוקר, ישראל היה הראשון לקום. השעון אפילו לא הספיק לצפצף.
הוא נעמד מול המראה, סידר את הצ'ופ, יישר את הצווארון כאילו עומד לפני פגישת שידוכים, ולחש לעצמו:

"אדם גדול לא מתרשל במידותיו".

מהשמיכה, בקע קול חצי נחנק.
- "נו נו... עוד אחד שחושב שהוא משה רבנו על הבוקר..."

הלל. כמובן.
ישראל לא ענה, רק חייך. חיוך שמיזג בתוכו סלחנות עם קורטוב התנשאות.

וירוחם?
עוד ישן, או לפחות העמיד פנים. אתמול אמר שהוא קם סמוך ממש לתפילה כי חבל על כל רגע.

הוויכוח הראשון התפוצץ דווקא בערב. כשישבנו לאכול ארוחת ערב באולם הקטן.

ישראל דיבר על השיחה שמסר אחד המשגיחים הנכבדים...
- "שמעתם את השיחה? זה היה מדהים. כשאתה מרגיש בעל ערך עצמי - אתה מתרומם. אתה פשוט לא נופל על שטויות".

כשישראל התחיל לדבר על 'ערך עצמי', ראיתי את השריר בלסת של הלל מתכווץ.

הלל הניח את הכפית בחזקה. כמו שמניח אקדח טעון משוחרר נצרה.
"באמת? אתה קונה את זה?! שמישהו יקום בבוקר, יכריז 'אני בעל ערך' - ויפסיק לחטוא? זו מחמאה עצמית, לא עבודת השם!".

ישראל הרים גבה:
- "זה לא סתם עידוד. זו אמת. אתה בן מלך!".

- "בן מלך?! אנחנו בקושי שווים פרוטה. אנחנו מלאים גאווה, עצלות, תאוות. כל העבודה זה לרסק את זה, לא לייפות את זה.
אתה יודע איך קוראים למה שאמרת במקום שאני בא ממנו? טיפת סבון על כתם של זפת!".
הוא צחק. ישראל נאנח.

- "אתה רק מדבר על שפלות, כאילו זו מטרה. אבל מי שמתמקד רק במה שהוא לא - לא יגיע לשום מקום. לא בונים בניין מהריסות!"

ואז, לראשונה מזה דקות ארוכות, ירוחם הרים את עיניו מהסלט.
הוא לא הרים את הקול. רק דיבר כאילו חושב בקול.

- "יכול להיות ששניכם קופצים מהר מדי לקצוות. זו לא רק ענין של 'ערך' מול 'שפלות'. השאלה היא איך אתה מנווט את הנפש - בהתלהבות רגעית או בסדר שיטתי?"

שתיקה. ישראל הביט בו, סקרן.
- "ומה אתה מציע? טבלה מסודרת? פנקסנות של מחשבות וחשבונות שמתעדים כל בדל מחשבה?"

ירוחם הנהן בשקט:
- "משהו כזה. אני לדוגמה רושם לעצמי כל ערב, שלוש תגובות שלי מהיום - מתי נהגתי נכון, מתי לא. מנסה לברר במתינות, לא מתוך תחושת גדלות. לא מתוך שפלות. מתוך בהירות".

הלל חייך חיוך עקום:
- "זה טוב למי שלא סוחב יצר בריא ושטן ערמומי. יומן רגשי? עוד מעט תציע לנו לשכב על ספה ולדבר על הילדות שלנו". סיים בהרמת קול.

ירוחם רק הביט בו.
- "אתה צוחק. אבל אם היית מתעד שבוע אחד של התגובות שלך, של ההתנהגויות הקטנות - היית מגלה שאתה פועל הרבה יותר מתוך אינסטינקט מאשר מתוך מחשבה".

הלל שתק לרגע.
משהו בטון של ירוחם, לא בביקורת אלא בשקט, פגע בדיוק.
הוא לא ענה.

ואני?
ישבתי בצד, שתיתי תה פושר וניסיתי להבין.
איך יכול להיות שלשלושתם באמת אכפת מאותה מטרה- עבודת ה' - אבל כל אחד בטוח לחלוטין שהדרך שלו היא היחידה?

בלילה, כשכולם כבר נרדמו, חזרתי בראשי על מה שקרה.
פתחתי את המחברת של הוועדים, וכתבתי שורה אחת שמסכמת הכל.

"ישראל - מרומם את האדם. הלל - קובר אותו. ירוחם - מודד אותו".

לילה טוב.

.

 

[מחכה]

מדהים, מיוחד נוגע לזמננו, יש צורך קריטי בסיפורת כזו שתפורסם בעולם הישיבות.
ויוער שהרבה שכנים רעים עושים וכו' כדאי' בסוטה ולפעמים מצב רוח סתמי של בחור (או גרוע מכך של צוות הישיבה) הופך לדרך בעבודתו ית'.
יש השפעה למשפחה (אם נהגו בצמצום או שחיו בצמצום מקורח הנסיבות) לאווירה בבית בכלל ועוד גורמים טכניים לחלוטין.

עוד יש להעיר שיש נושא ממש מרתק שלאחר ההתפצלויות של היום בשיח, כמעט ולא עוקבים אחרי השלכותיו והוא שינויים בסגנון הלימוד בעקבות הסטנדרטים שמעמיד לעצמו בחור בעבודתו השם או הישיבה שבה הוא למד.
בחור מסויים יהיה עם אומץ לומר הרים התלויים בשערה ואחר יהיה עם תעוזה רק להציע הכ''ת ויש בחור שישתומם מעצם המחשבה להעמיס בדברי ראשונים או אחרונים או אפי' לנסות להעמיק במה שנתכוון ראש הישיבה. ואם ראשונים המלאכים, ב''ש וב''ה, אומר עליהם האר''י שאמרו דינים בהתאם לשורש נשמתם כ''ש אנו כחמורו... כי אין 'שכל בטהרתו'.

 

[שים חלקינו בתורתך]

מיוחד ביותר, ואין לי אלא לצטט את הרב @מחכה

מדהים, מיוחד נוגע לזמננו, יש צורך קריטי בסיפורת כזו שתפורסם בעולם הישיבות.

לחץ כדי לכווץ...

רק הערה קטנה על הדיאלוג בסיפור.

- "אתה רק מדבר על שפלות, כאילו זו מטרה. אבל מי שמתמקד רק במה שהוא לא - לא יגיע לשום מקום. לא בונים בניין מהריסות!"

לחץ כדי לכווץ...

אם הבנתי הלל אמור לייצג את נובהרדוק, אז למה בסיפור הוא לא משיב לטענה הזו של ישראל?

 

[נדיב לב]

מדהים, מיוחד נוגע לזמננו, יש צורך קריטי בסיפורת כזו שתפורסם בעולם הישיבות.
ויוער שהרבה שכנים רעים עושים וכו' כדאי' בסוטה ולפעמים מצב רוח סתמי של בחור (או גרוע מכך של צוות הישיבה) הופך לדרך בעבודתו ית'.
יש השפעה למשפחה (אם נהגו בצמצום או שחיו בצמצום מקורח הנסיבות) לאווירה בבית בכלל ועוד גורמים טכניים לחלוטין.

לחץ כדי לכווץ...

אמת. יישר כח.

עוד יש להעיר שיש נושא ממש מרתק שלאחר ההתפצלויות של היום בשיח, כמעט ולא עוקבים אחרי השלכותיו והוא שינויים בסגנון הלימוד בעקבות הסטנדרטים שמעמיד לעצמו בחור בעבודתו השם או הישיבה שבה הוא למד.
בחור מסויים יהיה עם אומץ לומר הרים התלויים בשערה ואחר יהיה עם תעוזה רק להציע הכ''ת ויש בחור שישתומם מעצם המחשבה להעמיס בדברי ראשונים או אחרונים או אפי' לנסות להעמיק במה שנתכוון ראש הישיבה. ואם ראשונים המלאכים, ב''ש וב''ה, אומר עליהם האר''י שאמרו דינים בהתאם לשורש נשמתם כ''ש אנו כחמורו... כי אין 'שכל בטהרתו'.

לחץ כדי לכווץ...

יש לי רעיון לכתוב פרק על משהו דומה. אבל לא ברמת המיקרו, אלא ברמת המקרו. כלומר לברר כיצד כל שיטה ושיטה (שמיוצגות בסיפור) שילבה את העקרונות שלה בעבודתם השם עם לימוד התורה, וסגנון הלימוד. (לדוגמא, בנובהרדוק תפסו אחרת לגמרי את הנושא של עסק התורה מאשר סלבודקה, וזה התבטא בשעות שהקדישו למוסר על חשבונה, וכן ברמת המגש"ים. וב"ה ארחיב על כך בפרק אחר).

מיוחד ביותר, ואין לי אלא לצטט את הרב @מחכה

רק הערה קטנה על הדיאלוג בסיפור.

אם הבנתי הלל אמור לייצג את נובהרדוק, אז למה בסיפור הוא לא משיב לטענה הזו של ישראל?

לחץ כדי לכווץ...

תודה.
אכן. אבל תמיד בדיאלוג מציפים נקודה בסיסית שמעממת את הדמות בסיפור. ובמקרה הזה, שיטת נובהרדוק בנוגע לשפלות ידועה לכל, ומה שפחות ידוע, איך סלבודקא התמודדה עם זה. וזה מה שהיה חשוב לי להדגיש. וב"ה בפרק שעוסק בשיטה שהלל מייצג, ומתוכנן בקרוב, אנסה... לעמת אותו עם השאלה הזו. "מי שמתמקד רק במה שהוא לא - לא יגיע לשום מקום. לא בונים בניין מהריסות!".

 

[נדיב לב]

פרק שלישי: מבחן לא צפוי - "התגובה האמתית"​

יום שלישי בצהריים. שמש יוקדת.
לפני שעה קלה הסתיים שיעור מיוחד שמסר אחד מהמגש"ים הצעירים - בנושא לא שגרתי: "מחשבה והלכה".
הלל הציע שננצל את שלושת רבעי השעה שנותרה עד ארוחת הצהריים, ונצא למסלול הליכה קצר מחוץ לקמפוס.

זה באמת היה נחמד.
חוץ מאשר לישראל, שכל שתי פסיעות היה עוצר לנער את האבק שנדבק לנעליו.

בעודנו מטפסים על שביל תלול, בצעדים איטיים, בחום הכבד, הלל ספק שאל ספק קבע: "חברים, רק לי חם עכשיו?"
הוא הסיר את החולצה, נשאר עם ציצית הצמר הגדולה שהשתלשלה עד מתחת לכיסו, ואמר: "אין טעם לרמות את עצמנו. חם אש. ואנחנו בקמפוס. אז למה שלא נלך רק עם ציצית, לא?!"

ישראל, כמו להכעיס, סידר את צווארון החליפה, זו שהוא רגיל ללבוש גם באמצע מסלול...

-"נו נו, שיעור נחמד... בשביל זה היה שווה לו לטרוח עד החור הזה?" גיחך הלל.

- "לא מכבד לדבר ככה על מגיד שיעור שטרח ובא מאזור המרכז למסור שיעור מיוחד..." העיר ישראל בטון חד.

- "אתה בטוח שטרח בשבילנו? אולי בשביל עצמו? העולם הזה כולו נגיעות" משך הלל בכתפיו.

ירוחם המהם קלות:
- "מה זה משנה? הוא כיתת רגליו עד לכאן, כדי שנהנה משיעור שלא שומעים כל יום..."

- "היי! מה רבו מעשיך ה'!" צעק פתאום הלל למראה ציפור צבעונית ששייטה בשמים. כאילו לא שמע את המשפט המסכם של ירוחם.

כשהגענו לפתח הבניין מיוזעים וצמאים, אחד הבחורים המבוגרים מהקבוצה השנייה עצר פתאום, הציץ על ישראל ואמר בקול רם:
- "הא... אתה נראה כאילו באת עם נעליים בוהקות לחתונה של עצמך".

הלל לא שתק:
- "מי אתה חושב שאתה בכלל? אתה יודע מי זה ישראל?!" הרים את קולו בתקיפות.

אבל ישראל רק סידר את החליפה בשתיקה.
- "ומה איתך?" המשיך הבחור הטרדן לעבר הלל.
"בלי חולצה, מרושל, מדבר בקול, ככה נראה בן תורה? חרפה!"

הלל קפא. ישראל עצר גם הוא. אפילו ירוחם הרים את ראשו מהשביל.

שנייה לאחר מכן אמר ישראל בשקט:
- "תודה, בחור. אולי אפשר ללמוד מזה משהו על הופעה חיצונית של בן תורה".

הבחור עיקם את אפו והתרחק.

- "לא מאמין שאתה מודה לו", אמר הלל, משתנק. "אתה רציני?"

- "הוא כנראה קם על צד שמאל. דפדף הלאה".

- "לעבור? לבלוע כדי לשמור על 'אצילות'?"

- "אדם גדול, מגיב אחרת מכולם". הגיב לו ישראל.

ואז, מאחורינו, נשמע קולו השקט של ירוחם:

- "השאלה היא לא מה הוא אמר. אלא איך זה השפיע עלינו. ומה אנחנו עושים עם זה".

- "מה, אתה לא מתרגז כשמעליבים אותך?" מצאתי את עצמי שואל.

- "אני שואל את עצמי: מה זה עורר בי? למה זה נגע בי? איזה חלק בתוכי נפגע?" השיב לי ירוחם.

ישראל הנהן לאט:
- "וזה בדיוק ההבדל: ירוחם לא מגיב, הוא בודק. חושב. ואם בכלל מגיב, זה רק מתוך בחירה".

- "לא מסכים", קטע אותו הלל.
"ירוחם, אתה פשוט לא מעז להרגיש. אנחנו לא פס ייצור. כשמעליבים - מגיבים. מיד".

- "אבל אם זו רק תגובה רגשית ולא תגובה עקרונית - היא חולפת", לחש ירוחם.

- "נו באמת... תנו לי לכעוס רגע, בלי פסיכולוגיה!" אמר הלל בגילוי לב.

בערב, שלפתי את המחברת.
בעמוד שתיים כתבתי:

ישראל - עונה תמיד במתינות. בהדרת כבוד.
הלל - מתפרץ. סוער. מתקומם. לא שותק.
ירוחם - לא נעלב. לא מגיב מיד. מתבונן. שואל את עצמו פנימה, במקום להגיב חיצונית.

ואני איציק? עדיין לא בטוח מי מהם קרוב יותר אל האמת.

 

[עוזי ומגני]

הכי התחברתי לירוחם
האם רק אני?
כי אני לא כ"כ קלמאי באופי
אבל משום מה, הסיפורים לכה"פ לטעמי נוטים להכריע שירוחם הוא הצודק.

 

[לחושבי שמו]

יש''כ @נדיב לב, צריך לעשות מאמר ערוך על הכתיבה שלך. זה לא סתם כתיבה יפה ולשון סגנונית, זה משהו עמוק וברור ובהיר, זה גם לא נוצץ שכאילו כולם רואים וואוו, אלא התעמקות בדבריך חושפת טפח וטפחים, אם זה היה סיפור הלכתי היתי מוציא ממנו תילי תילים של דיוקים והבנות, לענ''ד השקעת בזה בערך 15-20 שעות. אני לא מגזים!!!!!!!!!! יש בזה עומק מטורף. היתי אומר לך להיות סופר, אבל זה כשרון יותר של בהירות מופלגת עם סכין ניתוח מקצועי, משהו שקשור לת''ת. [היתי אומר שזה דומה לספר ביאורי סוגיות אם אתה מכיר].

ולגופו של ענין. ירוחם נשמע מלאך....... כל העבודה שלו זה רק לכון בדיוק למה שה' רוצה, אבל מבחינתו אין לו רצונות בכלל, ואני לא יודע כמה זה הגיע מבאמת עבודה, וכמה זה הגיע מחוסר רגש מוטביציה ורצון, לא אתפלא אם הוא גם היה נמשך לכת ומשעבד את כולו למישהו בלי בעיה,

ישראל הוא מיצג שיטה ''סלאבודקר'' כמה זה נכון? ברמה מסוימת על אנשים מסוימים. בודאי שבכל הדורות לא חיו כל הזמן כמו שהוא חי, אבל מצד שני כן יש ברמב''ם הלכ' ת''ח שמסתמא יושבים על המטרה הזו,

הלל מיצג בן אדם רגיל, הוא מיצג את הדור שלנו, את הבעיה בדור שלנו, אם הוא היה בעל בית זה היה מובן, אבל התורה אמורה להפוך בן-אדם ליותר מרוממם, אז אם הוא בשיטה כך אוחז, מצויין יערב לו, אבל אם הוא במציאות כך [כמו הרבה מדורינו] אז יש פה משהו בעיתי הוא קודם כל בן-אדם ורק אח''כ לומד, אם הוא היה ת''ח בכל נפשו הוא היה צריך להיות הרבה יותר מרוממם [לא איכפט לי שהוא מפוזר איכפט לי הזולות ההפקרות].

אני הכי אוחז מאיציק. הוא חושב.......... מתלבט......... שוקל....... מכיל...... מנתח........ מקבל.........

אין מילים הרב נדיב לב, אשמח עוד לשמוע מה הפאנ'צ ב''הלל'' ''ישראל'' ''ירוחם'' [קצת הבנתי].

 

[עוזי ומגני]

אבל מבחינתו אין לו רצונות בכלל, ואני לא יודע כמה זה הגיע מבאמת עבודה, וכמה זה הגיע מחוסר רגש מוטביציה ורצון

לחץ כדי לכווץ...

למה? אדרבא, הוא כל הזמן מודד את רצונו היכן הוא אוחז כלפי רצון ד', ומשעבד רצונו לרצון ד',
ומנתב את הרגש ואת המוטבציה שלו להיות כרצון ד',
ואדרבא הוא העובד הגדול יותר מבין כולם.

 

[שירת העשבים]

כתיבה יפה ונפלאה, אבל אילו הסיפור היה מתרחש בימים ההם שלפני מלחמת העולם, כמדומני שהסיפור היה שונה לחלוטין...
ולדוגמא מה שכתבת:

​

- "לא מאמין שאתה מודה לו", אמר הלל, משתנק. "אתה רציני?"

- "הוא כנראה קם על צד שמאל. דפדף הלאה".

- "לעבור? לבלוע כדי לשמור על 'אצילות'?"

- "אדם גדול, מגיב אחרת מכולם". הגיב לו ישראל.

ואז, מאחורינו, נשמע קולו השקט של ירוחם:

- "השאלה היא לא מה הוא אמר. אלא איך זה השפיע עלינו. ומה אנחנו עושים עם זה".

- "מה, אתה לא מתרגז כשמעליבים אותך?" מצאתי את עצמי שואל.

- "אני שואל את עצמי: מה זה עורר בי? למה זה נגע בי? איזה חלק בתוכי נפגע?" השיב לי ירוחם.

ישראל הנהן לאט:
- "וזה בדיוק ההבדל: ירוחם לא מגיב, הוא בודק. חושב. ואם בכלל מגיב, זה רק מתוך בחירה".

- "לא מסכים", קטע אותו הלל.
"ירוחם, אתה פשוט לא מעז להרגיש. אנחנו לא פס ייצור. כשמעליבים - מגיבים. מיד".

- "אבל אם זו רק תגובה רגשית ולא תגובה עקרונית - היא חולפת", לחש ירוחם.

- "נו באמת... תנו לי לכעוס רגע, בלי פסיכולוגיה!" אמר הלל בגילוי לב.

לחץ כדי לכווץ...

ולפי סיפורי בני הישיבות בנובהרדוק, אין סיכוי שזו הייתה תגובתם.

 

[נדיב לב]

תודה תודה לכל החברים שהגיבו. אין מילים. בפרט על הדיון המעמיק בדמויות, זו הייתה המטרה. ושם פגעתם. תודה.

הכי התחברתי לירוחם
האם רק אני?
כי אני לא כ"כ קלמאי באופי
אבל משום מה, הסיפורים לכה"פ לטעמי נוטים להכריע שירוחם הוא הצודק.

לחץ כדי לכווץ...

גיבשתי את דמותו של ירוחם לאחר המון חומר קריאה והתבוננות בדמויות שמרכיבות את שיטת קלם. כמובן לא פרטתי כאן את כלל המאפיינים שלה ושל הדמויות שמייצגות אותה, לטוב ולרע, כי אני חושב שהם אמורים להאיר מתוך הסיפור עצמו. ירוחם מצטייר כדמות מדודה, שקולה, שמקפידה על כל מילה, ובקיצור המבוגר האחראי ואלו תכונות שבאופן טבעי מעוררות הערכה והשראה ואפילו הזדהות כפי שכתבת. אבל דמות כזו (כמו כל דמות בסיפור) נבחנת באמת רק כאשר היא תיפגש עם טריגר עוצמתי שיערער את יציבותה, שם זה המבחן האמיתי. ולכן אני חושב איך לעמעם קצת את הערצה שיש לירוחם, כמו לגרום לו להתנהג בצורה קצת אחרת. ולהציג בו צדדים נוספים של חולשות אנושיים, וצדדים מורכבים יותר.
אני מאמין שבפרקים הבאים, כשכל אחת מהדמויות תקבל פרק משלה זה יאיר זווית נוספת באישיות של ירוחם לטב ולמוטב.

כמו כן שים לב. ברגע שאתה מכריע או לפחות נוטה להכריע, שירוחם צודק, במילים אחרות אתה טוען שקלם צודקת, וזה כבר מסובך... הרי ידוע שר' נתן צבי דחה את דרך קלם בשתי ידיים, ור' יוזל בשתי רגליים... היו מחלוקות נוקבות בין הדרכים. מסופר למשל שר' יוזל התווכח פעם בתחנת רכבת עם הסבא מקלם, הוויכוח התמשך והתמשך עד שהוא פספס את הרכבת ונאלץ להישאר שם ללון לילה שלם.
גם עצם פרישתו של ר' נתן צבי מקלם מעידה על המורכבות. מי שיעיין ויקרא מה טענה כל שיטה על חברתה, יבין, שאין דרך אחת שחפה מנקודות תורפה. אבל ב"ה, במהלך הסיפור יתברר לאט לאט שלמרות ההבדלים כל דרך יש לה עומק וייחוד משלה.

 

[נדיב לב]

ולגופו של ענין. ירוחם נשמע מלאך....... כל העבודה שלו זה רק לכון בדיוק למה שה' רוצה, אבל מבחינתו אין לו רצונות בכלל, ואני לא יודע כמה זה הגיע מבאמת עבודה, וכמה זה הגיע מחוסר רגש מוטביציה ורצון, לא אתפלא אם הוא גם היה נמשך לכת ומשעבד את כולו למישהו בלי בעיה,

לחץ כדי לכווץ...

נפלא! זו אחת הטענות בנובהרדוק על המחשבה הקלמאית.

ישראל הוא מיצג שיטה ''סלאבודקר'' כמה זה נכון? ברמה מסוימת על אנשים מסוימים. בודאי שבכל הדורות לא חיו כל הזמן כמו שהוא חי, אבל מצד שני כן יש ברמב''ם הלכ' ת''ח שמסתמא יושבים על המטרה הזו,

לחץ כדי לכווץ...

סלבודקא כאחותה הנובהרדקית, ורעותה הקלמאית - חידשה דרך. וזה ברור. אם רצונך לטעון שנקודת החידוש בסלבודקא קיצונית יותר בכל הנוגע לגדלות האדם והחיצוניות, ייתכן בהחלט.

הלל מיצג בן אדם רגיל, הוא מיצג את הדור שלנו, את הבעיה בדור שלנו, אם הוא היה בעל בית זה היה מובן, אבל התורה אמורה להפוך בן-אדם ליותר מרוממם, אז אם הוא בשיטה כך אוחז, מצויין יערב לו, אבל אם הוא במציאות כך [כמו הרבה מדורינו] אז יש פה משהו בעיתי הוא קודם כל בן-אדם ורק אח''כ לומד, אם הוא היה ת''ח בכל נפשו הוא היה צריך להיות הרבה יותר מרוממם [לא איכפט לי שהוא מפוזר איכפט לי הזולות ההפקרות].

לחץ כדי לכווץ...

הי הי הי.
הלל מייצג את נובהרדוק בתפארתה. אני מסכים לגמרי, שכרגע הוא מוצג כאדם אמפולסובי שלא חושב שניה לפני כל תגובה. אבל זו העוצמה של נובהרדוק. נפש סוערת, חפה ממנירות, מגינונים, בזה לעולם במלוא מובן המילה, וב"ה כולי תקווה שבפרקים הבאים זה יבוא לידי ביטוי.

אני הכי אוחז מאיציק. הוא חושב.......... מתלבט......... שוקל....... מכיל...... מנתח........ מקבל.........

לחץ כדי לכווץ...

תודה. כי באמת הסתפקתי מאיזה נקודת מבט לכתוב את הסיפור. בסוף בסוף החלטתי ללכת על איציק... שיספר את הסיפור בצורה ניטראלית...

אין מילים הרב נדיב לב, אשמח עוד לשמוע מה הפאנ'צ ב''הלל'' ''ישראל'' ''ירוחם'' [קצת הבנתי].

לחץ כדי לכווץ...

כפי שכתבתי. הפאנצ' הכי טוב זה בלייב. כלומר, תוך כדי קריאת הסיפור, הדיאלוגים, המשפטים וההתנהגויות עד לרזולוציות הקטנות - שיטיבו להמחיש זאת לקורא, בשורות ובינותן. ב"ה.

כתיבה יפה ונפלאה, אבל אילו הסיפור היה מתרחש בימים ההם שלפני מלחמת העולם, כמדומני שהסיפור היה שונה לחלוטין...
ולדוגמא מה שכתבת:

לחץ כדי לכווץ...

שתי אפשרויות עמדו בפני. האחת לספר את הסיפור האמתי שהתרחש לפני מאה שנה. ומנגד, סיפור שמתאים לתקופה שלנו. עם בחורים משלנו.
ומכיון והמסר שאני רוצה להעביר זה לא סתם תיעוד על תקופה עתיקה, אלא להנגיש את השיטה לדור 2025, היה חשוב לי לבנות את הסיפור על דמויות מהתקופה שלנו. לראות כיצד כל שיטה מתמודדת עם הנסיונות שאנחנו חווים בדור הנוכחי.
יחד עם זאת, אני באמצע כתיבת פרק מפתיע שמנסה להמחיש בלייב ועוד היד הנטויה.

ולפי סיפורי בני הישיבות בנובהרדוק, אין סיכוי שזו הייתה תגובתם.

לחץ כדי לכווץ...

סבור אחרת ממך. זה חלק מהתרכובת.. הנוברדוקאית. מצד אחד אש סערה, לשים פס על העולם, להידבק בקב"ה, ומצד אחד כנות אמיתית.
וזה אחד מעקרונות היסוד שטבע ר' יוזל בחניכיו, אמת אמת ורק אמת, בלי זיוף בלי לעגל.
ולכן כשהלל נפגע, הוא יציף את זה, הוא לא יסתתר מאחורי "תחפושת הגדלות" או תחפושת "האדם שלא חש".
אבל שווה לבדוק בפרקים הבאים כשנקבל תמונה על הלל ומעלליו.

 

[מחכה]

ולכן כשהלל נפגע, הוא יציף את זה, הוא לא יסתתר מאחורי "תחפושת הגדלות" או תחפושת "האדם שלא חש".

לחץ כדי לכווץ...

ולכאו' גם הוא ישאף להגיע למצב בו הוא לא נפגע באמת והדרך מובילה לאותו יעד וגם כולם באמצעות התוה''ק... יחודיות של סיפור שכזה יכולה להיות גם בלהציף את המשותף בין שיטות למול אחרת או המשותף לכולן.

 

[נדיב לב]

ולכאו' גם הוא ישאף להגיע למצב בו הוא לא נפגע באמת והדרך מובילה לאותו יעד וגם כולם באמצעות התוה''ק... יחודיות של סיפור שכזה יכולה להיות גם בלהציף את המשותף בין שיטות למול אחרת או המשותף לכולן.

לחץ כדי לכווץ...

כמובן זה מרכיב חשוב בסיפור וכמו בכל סיפור. ללוות את התהליך הרוחני והנפשי שעובר על כל דמות. בפרט דמותו המרתקת (בעיני) של הלל.
ר' יוזל לקח (גם) פראי אדם והצליח ליצור מהם בני עליה. בשונה מישיבות אחרות שחיפשו בני עליה, בחורים מוכשרים, הוא לקט אותם מהעם שבשדות. כל מקום שהישיבה גלתה, בין המלחמות ובמלחמות, נפתח עוד סניף שהתבסס על תושבי המקום שפעמים רבות היו אנשים פשוטים.
נקודה נוספת, זה מה שהזכרת כאן ובהודעה אחרת, לגבי התוה"ק. ובאמת היו הבדלים חדים בין סלבודקה למשל, ובין נובהרדוק. וב"ה אני מקווה שאצליח לעמוד במשימה ולהתייחס לנקודה הזו.

 

[עוזי ומגני]

בקריאה שניה
וזה עדין מרתק ביותר
@נדיב לב המוכשר
חשבתי שיש כאן איזה באג
הדמויות מתוארות עם אופי נובהרודקהר ואופי סלבודקר ואופי קלמאי
אולם שיטות תנועות מוסר אלו הם לא אופי אלא עבודה עבודת חיים עבודת ד'
וגם מי שהאופי שלו שונה צריך להתנהג כך
אמנם אפשר שבאמת הוא כל אחד צריך להתנהג בעובודת ד' באופן התואם לאופיו
לדעתי הנכון הוא לתאר שלישראל היה אופי נוברדוקאי ולהלל אופי קלמאי ולירוחם אופי סלבודקאי
אלא שכל אחד נולד במקום שלא היה שי' אחרת ישראל בסלבודקא הלל בנובהרדוק וירוחם בקלם
ולפי"ז עבדו ע"ע ועצבו את דמותם למרות האופי השונה
ולפתע נפגשו יחד וקיבלו שוק חיים ואחרי המריבות וחיכוכים נדהמו לראות איך אפשר לעבוד בדרך אחרת לפי טבעו ואופיו