- הודעות
- 3,361
- פוסט השבוע
- 2
- תודות
- 15,348
- נקודות
- 695
טרם אגיש את הסיפור. אני רוצה להקדים כמה מילים.
הסיפור שב"ה תקראו, הוא הרבה מעבר לעלילה סיפורית. מאחורי כל סצנה, דיאלוג ודמות ערכתי עבודת מחקר (אולי קצת הגזמתי...), קראתי בעיון ובהרחבה בספרי מחשבה, מוסר והשקפה, לצד ספרות היסטורית (כגון תנועת המוסר ודומיה), שתיעדו את ההווי בבתי מדרשות השונים שהנחילו גישה מסוימת בעבודת השם, ניתחו את לוז השיטות, והעמידו את ההבחנות המדויקות ביניהן.
לפיכך, כל אחת מן הדמויות עוצבה תוך השתדלות לדייק ככל האפשר לאותה גישה מוסרית, אמונית והשקפתית, כפי שהתוו מורי דרכה, רבותינו זצ"ל.
כל מי שמזהה קווי דמיון לשיטה מוכרת, פרט שמזכיר גישה בעבודת ה', מוזמן להעיר, להעמיק, לדייק, לתקן ולהוסיף. גם על הסצנות, גם על הדמויות, וגם על הדקויות שביניהן.
המטרה שעמדה לנגד עיניי לאורך כל הכתיבה - היא להנגיש לבני הישיבות את מגוון השיטות המוסריות. כי בדור שלנו, דור שלא ידע את יוסף ואחיו, דור שבו גישות מוסריות שהעמידו עולמות של עבודה פנימית, הולכות ונשכחות, ובתקופה שבה לא מעטים מתקשים לגבש לעצמם משנה סדורה, אולי דווקא דרך סיפור חי נושם ונוגע, בשפה עכשווית וחווייתית, אפשר יהיה לברר, לדייק ולהנגיש את עיקרי השיטות וההבדלים שביניהן, עד לפרטי פרטים.
בשלב זה אעלה את שני הפרקים הראשונים שסיימתי לכתוב. וב"ה ככל שיתאפשר, יתפרסמו בהמשך פרקים נוספים (רעיונות רעיונות...) שיפתיעו אתכם הן בממד העלילתי, והן ברובד הרעיוני מוסרי שעומד מאחורי כל שיטה.
ושוב אל תהיו רק קוראים. היו שותפים. האירו והעירו.
קריאה מהנה ומועילה!
----------------------
לא תכננתי בכלל להגיע לקמפ הזה. בטח לא להתחלק בחדר עם שלושה בחורים זרים מישיבות חרדיות למהדרין.
אבל איכשהו מצאתי את עצמי עם תיק קטן וראש מלא חששות - בדרך למחנה גיבוש של "בני עלייה מבטן ולידה".
זה התחיל כשהמשגיח בישיבתי 'השרופה' קריית המלך, דחק בי ללכת לשם. הוא דיבר על זה באותו להט כמו בשיחות השקפה.
"אתה הרי יודע כמה חשוב ל'רושיישיבה' שלנו שהבחורים ישתפשפו, שיכירו עוד ניואנסים ישיבתיים, יתבשלו עמוק יותר, יטעמו מעבודת השם של העולם האמתי... ויכירו בני עליה רציניים".
וכדי לוודא שאשקול ברצינות, הוא הוסיף שהישיבה תממן הכול.
בהתחלה התחמקתי. אמרתי לו שאחשוב על זה. ואכן, חשבתי. התלבטתי. גלגלתי את זה בראש הלוך ושוב.
וביום השני, כשכבר הפסדתי יום שלם בקמפ, קבלתי החלטה.
אחרי חצי שנה שנכנסתי לישיבה של בחורים 'שרופים', הרגשתי שהבשילה... השעה לצאת. להעמיק. להתחכך. להישרף עוד קצת מהשחור. עם השחור.
לפגוש את "ההם", החרדים האמתיים. אלה שלא למדו בישיבה כמו שלי, אלא נולדו לתוך זה. ולקבל מהם, לא משיחות, אלא בגוף ראשון - מה זה באמת בחור ישיבה מבטן ולידה. מה זה באמת השקפה, מחשבה, התנהגות נכונה בעבודת השם.
האחראי חיכה בקצה הלובי, גבוה ורזה, עם מבט חד ויד שמושטת במהירות.
- "מי אתה?"
- "אני מהישיבה של הרב שולמן. 'קריית המלך'..."
הוא הביט בי במבט מופתע.
- "לא היית אמור להגיע אתמול?"
"כן. היו כמה מניעות... סליחה, עיכובים טכניים". לא דייקתי בתשובה.
אבל הוא לא הקשה. שלף מפתח שחוק ונתן לי אותו.
- "חדר 6, קומה 2. אתה עם ישראל, הלל וירוחם. מקווה שתאזור חיל לזמן אלול!"
- "אמן", עניתי כלפי חוץ, ובפנים פרפרתי כמו קרפיון.
לפחות, השמות רגילים. כמו של כל בחור ישיבה מהשורה. הרהרתי. ולא היה לי מושג שאני עומד לפגוש שלושה בחורים כל כך שונים, שכל אחד מהם עולם שלם פורה וגדוש עד להתפקע.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו: בחור גבוה, רזה, עם פנים מוארות, לחיים מעט שקועות, ושיער חום מסודר בקפידה עם צ'ופ קטן.
הוא לבש חליפה כהה, נוצצת, המילה האחרונה בשוק התתי"ם, עם נעליים מבריקות כמעט כמו האישיות שלו.
- "אני ישראל", חייך, ולחץ את ידי בחום. כאילו אני מכר שלו מימים ימימה.
- "אה, איציק", גמגמתי.
- "נעים מאוד, טוב שבאת. המיטה מצד שמאל זה שלך. סדרתי לך סדין חדש ומגבות נקיות".
לרגע נדהמתי. מי שם מגבות לבחור שהוא לא מכיר?
ואז הדלת נפתחה בטריקה.
בחור נוסף נכנס, קומתו בינונית, עיניים בוערות, לחיים אדמדמות, חולצה בחוץ, פאות מתבדרות וכיפה גדולה ומעט דהויה מונחת ברישול.
– "היי! מי פה החדש?"
– "איציק..."
- "הלל. תתרגל אליי. אני מציק, אבל אמיתי".
הוא זרק את תיקו המרופט על המיטה בלי להסתכל. מחברות מפוזרות ופנקסים חצי קרועים הציצו מהחור שנפער בריצ'רץ'. בלגן אצלו נראה כמו שיטה.
ישראל סידר את הצווארון שלו.
- "אתה לא חושב לתת... קצת כבוד למרחב המשותף?"
- "אה, סליחה בן מלך. אני לא רגיל לחיות בארמון".
מתח סמוי באוויר. בדיוק אז נכנס השלישי.
נמוך קומה, מבנה גוף מוצק, שיער קצר ומוקפד, בגדים פשוטים אבל מגוהצים להפליא,
'אם ישראל זה הגבוה המסוגנן והלל זה הסוער אז זה עם המבט המהורהר כמו של ראש ישיבה שניה לפני שמוסר את השיעור כללי, הוא ירוחם!'. שיערתי לעצמי.
הוא סגר את הדלת בעדינות, התיישב בפינה, שלף יומן קטן והתחיל לכתוב בלי לומר מילה.
- "זה ירוחם", לחש לי ישראל את מה שכבר ידעתי. "אל תצפה ממנו לזוז יותר מדי. אבל גם אל תיבהל".
וככה, בלי הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי במשך שבוע עם שלושה בחורים בני עליה, דעתנים, חריפים שכל אחד מהם רואה את העולם מזווית אחרת לגמרי, וממש לא התכוון לוותר עליה.
ואני, איציק, שבאתי רק כדי "להישרף" עוד קצת, מצאתי את עצמי בתוך ניסוי מעבדה של מחשבות סותרות שיטות שונות ודרכים שנראות כמעט נפרדות.
לא ידעתי אז, אבל השבוע (?) הזה, יהפוך ליותר מאשר שבוע רגיל.
וויכוחים, ההתנגשויות, שיחות לתוך הלילה ועימותים על כל דבר -
עוד לפני, לפנינו, לפניכם...
.
הסיפור שב"ה תקראו, הוא הרבה מעבר לעלילה סיפורית. מאחורי כל סצנה, דיאלוג ודמות ערכתי עבודת מחקר (אולי קצת הגזמתי...), קראתי בעיון ובהרחבה בספרי מחשבה, מוסר והשקפה, לצד ספרות היסטורית (כגון תנועת המוסר ודומיה), שתיעדו את ההווי בבתי מדרשות השונים שהנחילו גישה מסוימת בעבודת השם, ניתחו את לוז השיטות, והעמידו את ההבחנות המדויקות ביניהן.
לפיכך, כל אחת מן הדמויות עוצבה תוך השתדלות לדייק ככל האפשר לאותה גישה מוסרית, אמונית והשקפתית, כפי שהתוו מורי דרכה, רבותינו זצ"ל.
כל מי שמזהה קווי דמיון לשיטה מוכרת, פרט שמזכיר גישה בעבודת ה', מוזמן להעיר, להעמיק, לדייק, לתקן ולהוסיף. גם על הסצנות, גם על הדמויות, וגם על הדקויות שביניהן.
המטרה שעמדה לנגד עיניי לאורך כל הכתיבה - היא להנגיש לבני הישיבות את מגוון השיטות המוסריות. כי בדור שלנו, דור שלא ידע את יוסף ואחיו, דור שבו גישות מוסריות שהעמידו עולמות של עבודה פנימית, הולכות ונשכחות, ובתקופה שבה לא מעטים מתקשים לגבש לעצמם משנה סדורה, אולי דווקא דרך סיפור חי נושם ונוגע, בשפה עכשווית וחווייתית, אפשר יהיה לברר, לדייק ולהנגיש את עיקרי השיטות וההבדלים שביניהן, עד לפרטי פרטים.
בשלב זה אעלה את שני הפרקים הראשונים שסיימתי לכתוב. וב"ה ככל שיתאפשר, יתפרסמו בהמשך פרקים נוספים (רעיונות רעיונות...) שיפתיעו אתכם הן בממד העלילתי, והן ברובד הרעיוני מוסרי שעומד מאחורי כל שיטה.
ושוב אל תהיו רק קוראים. היו שותפים. האירו והעירו.
קריאה מהנה ומועילה!
----------------------
פרק ראשון: שלושה בחורים שלושה עולמות
לא תכננתי בכלל להגיע לקמפ הזה. בטח לא להתחלק בחדר עם שלושה בחורים זרים מישיבות חרדיות למהדרין.
אבל איכשהו מצאתי את עצמי עם תיק קטן וראש מלא חששות - בדרך למחנה גיבוש של "בני עלייה מבטן ולידה".
זה התחיל כשהמשגיח בישיבתי 'השרופה' קריית המלך, דחק בי ללכת לשם. הוא דיבר על זה באותו להט כמו בשיחות השקפה.
"אתה הרי יודע כמה חשוב ל'רושיישיבה' שלנו שהבחורים ישתפשפו, שיכירו עוד ניואנסים ישיבתיים, יתבשלו עמוק יותר, יטעמו מעבודת השם של העולם האמתי... ויכירו בני עליה רציניים".
וכדי לוודא שאשקול ברצינות, הוא הוסיף שהישיבה תממן הכול.
בהתחלה התחמקתי. אמרתי לו שאחשוב על זה. ואכן, חשבתי. התלבטתי. גלגלתי את זה בראש הלוך ושוב.
וביום השני, כשכבר הפסדתי יום שלם בקמפ, קבלתי החלטה.
אחרי חצי שנה שנכנסתי לישיבה של בחורים 'שרופים', הרגשתי שהבשילה... השעה לצאת. להעמיק. להתחכך. להישרף עוד קצת מהשחור. עם השחור.
לפגוש את "ההם", החרדים האמתיים. אלה שלא למדו בישיבה כמו שלי, אלא נולדו לתוך זה. ולקבל מהם, לא משיחות, אלא בגוף ראשון - מה זה באמת בחור ישיבה מבטן ולידה. מה זה באמת השקפה, מחשבה, התנהגות נכונה בעבודת השם.
האחראי חיכה בקצה הלובי, גבוה ורזה, עם מבט חד ויד שמושטת במהירות.
- "מי אתה?"
- "אני מהישיבה של הרב שולמן. 'קריית המלך'..."
הוא הביט בי במבט מופתע.
- "לא היית אמור להגיע אתמול?"
"כן. היו כמה מניעות... סליחה, עיכובים טכניים". לא דייקתי בתשובה.
אבל הוא לא הקשה. שלף מפתח שחוק ונתן לי אותו.
- "חדר 6, קומה 2. אתה עם ישראל, הלל וירוחם. מקווה שתאזור חיל לזמן אלול!"
- "אמן", עניתי כלפי חוץ, ובפנים פרפרתי כמו קרפיון.
לפחות, השמות רגילים. כמו של כל בחור ישיבה מהשורה. הרהרתי. ולא היה לי מושג שאני עומד לפגוש שלושה בחורים כל כך שונים, שכל אחד מהם עולם שלם פורה וגדוש עד להתפקע.
פתחתי את הדלת וראיתי אותו: בחור גבוה, רזה, עם פנים מוארות, לחיים מעט שקועות, ושיער חום מסודר בקפידה עם צ'ופ קטן.
הוא לבש חליפה כהה, נוצצת, המילה האחרונה בשוק התתי"ם, עם נעליים מבריקות כמעט כמו האישיות שלו.
- "אני ישראל", חייך, ולחץ את ידי בחום. כאילו אני מכר שלו מימים ימימה.
- "אה, איציק", גמגמתי.
- "נעים מאוד, טוב שבאת. המיטה מצד שמאל זה שלך. סדרתי לך סדין חדש ומגבות נקיות".
לרגע נדהמתי. מי שם מגבות לבחור שהוא לא מכיר?
ואז הדלת נפתחה בטריקה.
בחור נוסף נכנס, קומתו בינונית, עיניים בוערות, לחיים אדמדמות, חולצה בחוץ, פאות מתבדרות וכיפה גדולה ומעט דהויה מונחת ברישול.
– "היי! מי פה החדש?"
– "איציק..."
- "הלל. תתרגל אליי. אני מציק, אבל אמיתי".
הוא זרק את תיקו המרופט על המיטה בלי להסתכל. מחברות מפוזרות ופנקסים חצי קרועים הציצו מהחור שנפער בריצ'רץ'. בלגן אצלו נראה כמו שיטה.
ישראל סידר את הצווארון שלו.
- "אתה לא חושב לתת... קצת כבוד למרחב המשותף?"
- "אה, סליחה בן מלך. אני לא רגיל לחיות בארמון".
מתח סמוי באוויר. בדיוק אז נכנס השלישי.
נמוך קומה, מבנה גוף מוצק, שיער קצר ומוקפד, בגדים פשוטים אבל מגוהצים להפליא,
'אם ישראל זה הגבוה המסוגנן והלל זה הסוער אז זה עם המבט המהורהר כמו של ראש ישיבה שניה לפני שמוסר את השיעור כללי, הוא ירוחם!'. שיערתי לעצמי.
הוא סגר את הדלת בעדינות, התיישב בפינה, שלף יומן קטן והתחיל לכתוב בלי לומר מילה.
- "זה ירוחם", לחש לי ישראל את מה שכבר ידעתי. "אל תצפה ממנו לזוז יותר מדי. אבל גם אל תיבהל".
וככה, בלי הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי במשך שבוע עם שלושה בחורים בני עליה, דעתנים, חריפים שכל אחד מהם רואה את העולם מזווית אחרת לגמרי, וממש לא התכוון לוותר עליה.
ואני, איציק, שבאתי רק כדי "להישרף" עוד קצת, מצאתי את עצמי בתוך ניסוי מעבדה של מחשבות סותרות שיטות שונות ודרכים שנראות כמעט נפרדות.
לא ידעתי אז, אבל השבוע (?) הזה, יהפוך ליותר מאשר שבוע רגיל.
וויכוחים, ההתנגשויות, שיחות לתוך הלילה ועימותים על כל דבר -
עוד לפני, לפנינו, לפניכם...
.