פרק רביעי: בגיל שש עשרה קילפתי את עצמי!
הפרק מוקדש לע"נ בן דודי שנלב"ע השבוע בצורה טראגית.
ביום רביעי אחרי הצהריים, כשכולם נחו, יצאנו אני והלל החוצה. לא תכננו שיחה. פשוט התיישבנו על האבן מול הדשא.
הלל לקח נשימה עמוקה ואמר:
- "איציק, רוצה לדעת למה אני כל כך אובססיבי לשבירה וריסוק הרצונות, מדוע אני בז לערך עצמי ולעולם ?"
לא עניתי. רק הקשבתי.
- "בגיל שש עשרה הייתי השפיץ בישיבה. עושה שטייגען רציני בסדרים ובין הסדרים, בחור מרכזי בישיבה, חי על מחמאות. כל בוקר הייתי מתלבש כאילו זה תחרות. ידעתי להחזיק שיחה עם משגיחים, לחייך בזמן, לנענע בדיוק. והייתי משוכנע שאני עובד את ה'".
הוא שתק. הסתכל על נעליו המאובקות.
- "ואז, ואז מה קרה?", עודדתי אותו להמשיך ולספר.
- "ואז הגיעה הנפילה. לא כזו שרואים בחוץ, אלא כזו שמרסקת מבפנים. אני זוכר את זה כאילו זה היה אתמול. עמדתי בתפילת לחש של שחרית, ופתאום באמצע 'מודים', קלטתי שאני לא מתפלל לה' אני לא באמת מודה לו. אני מתפלל לזה שיושב לידי. הנדתי את הראש מצד לצד, העליתי דמעות בעיניים, אבל הראש שלי חישב רק דבר אחד, 'האם הוא שם לב כמה אני מתפלל בדביקות?'. באותו רגע הרגשתי בחילה מעצמי. התחלתי להבין שכל ה'עבודת השם' שלי היא בסך הכל הצגת יחיד".
הוא הרים אבן קטנה מהאדמה והתחיל לפורר אותה בין אצבעותיו, כאילו הוא מנסה לפורר את הדמות ההיא, של הלל בן השש עשרה. והמשיך.
"אבל זה היה רק ניצני תשובה. כי כעבור שבוע המשכתי כרגיל. רק בבין הזמנים הפנמתי, כאשר התחלתי לדלג על תפילות במניין, להעביר ימים שלמים בלי לימוד. אבל מה ששבר אותי, מה שבאמת ריסק אותי לרסיסים, היה באחד הערבים האחרונים של בין הזמנים".
דמעות החלו לזלוג מעיניו, והוא השתתק לרגע. הרגשתי שהוא לא רק מספר את הדברים, הוא ממש חווה אותם מחדש, ולכן גם אני שתקתי. לאחר כמה שניות ארוכות של דממה, הוא המשיך בדבריו.
"הייתי בטיול עם כמה חברים, 'חבר'ה טובים' מהישיבה. מצאנו את עצמנו באיזו תצפית מבודדת בצפון, הלילה היה שחור משחור, ומישהו הוציא גיטרה. התחלנו לשיר, ופתאום מצאתי את עצמי בלב המעגל, מוביל את כולם בשירי רגש וכיסופים. שרתי על 'צמאה לך נפשי', עצמתי עיניים בחוזקה, התנדנדתי בדבקות מעושה, וסביבי כולם לחשו: 'וואו, תראו את הלל, איזה עובד השם, גם בבין הזמנים הוא בוער'.
ואז, בשיא של השיר, פקחתי עין אחת קטנה. לא כדי להביט לשמיים, אלא כדי לראות אם ההוא מהשיעור מעליי מסתכל עליי. ובאותה שנייה המבטים שלנו נפגשו. ראיתי בעיניים שלו הערצה, ובלב שלי הרגשתי את הגיהינום. הבנתי שבאותו רגע ממש, כשאני שר על כיסופים לקב"ה, אני בעצם כמו 'עובד עבודה זרה' - אני עובד את 'הלל'. הייתי בשיא הנפילה הרוחנית שלי, בלי תפילה כמו שצריך וכמעט בלי לימוד, אבל כלפי חוץ הייתי ה'צדיק' של החבורה.
הפער הזה, בין הלכלוך שהרגשתי בנשמה לבין הכתר שהחברים שלי קשרו לי, הרגיש לי כמו סכין שמסתובבת בבטן. הבנתי שאני גנב. אני גונב דעת של אנשים וגונב את דעתי שלי. הייתי כל כך רקוב מבפנים, שגם כשניסיתי לבכות באמת, כבר לא ידעתי אם אני בוכה כי כואב לי, או כי דמעות מצטלמות טוב על הפנים של בחור ישיבה מיוסר.
ואז באותו לילה עזבתי את המיטה כשפיג'מה לגופי הלכתי לשבת במרפסת הצימר. שעתיים ישבתי שם בשקט, ובכיתי בדמעות שליש. לא כי חטאתי במובן הרגיל. כי גיליתי שאני זיוף מהלך!".
הוא הרים אליי עיניים:
- "מאותו לילה, הבטחתי לעצמי כמה דברים. לעזוב את כל הרצונות השטויות והחיצוניות של העולם.
לא לבנות שוב את הקומה החיצונית לפני שאני מחריב לגמרי את הישנה. אפילו אם יהיה כואב, עדיף כך. גם אם ארגיש כמו תולעת, אדרבה ואדרבה, זה סימן שאני כבר לא משקר לעצמי".
- "וזה מה שאתה עושה מאז?" שאלתי.
- "כל הזמן. כל דבר שעושה לי נעים... אני בודק אם זה לא תחפושת. ולפעמים אני לא יודע להבדיל יותר. אבל חותר עוד ועוד, כי כך אמרו בנובהרדוק: 'בירור המידות פירושו - ניתוח שאינו יודע רחם!'".
הלל עצר לרגע, מבטו נדד אל האופק. "אתה יודע, בנובהרדוק של פעם, זה היה ביטול העולם בתכלית. רק לצחוק מהעולם. וכמו שמספרים על ר' מנחם 'ישנובקער', עובד גדול בנובהרדוק, כאשר פעם ישבו בוועד - ה'בורסה' שלהם - ודיברו על ביטול העולם. כל אחד הסביר בתורו כמה העולם הזה הוא אפס. אבל כשהגיעו לר' מנחם, הוא שתק. כשבכל זאת הפצירו בו, הוא אמר להם: 'מדוע אתם לא שואלים אותי על פחיתות של בית הכסא? אולי נעשה וועד על זה?!'".
הלל החזיר אלי את מבטו, ונופף באצבעו.
"אתה מבין איציק מה המסר של הנובהרדוקר'ס. אצלם, העולם הזה כל כך חסר חשיבות, שחבל אפילו לבזבז מילים על כמה שהוא גרוע. זה פשוט לא נושא לשיחה".
הנהנתי בראשי.
הלל נאנח וסיכם את דבריו. "אני מנסה להגיע למקום הזה, שבו העולם והכבוד שלו יהיו עבורי כמו בית הכסא. שלא אצטרך אפילו להילחם בהם".
- "אבל אולי נסיון השבירה הזו, הניתוח הזה ללא רחם, הפכו למסכה חדשה?" שאלתי בשקט. "אולי אתה מתגאה בזה שאתה 'מבוטל', למשל כמו ר' מנחם?"
הלל קפא. היד שלו, שקודם נופפה באוויר בלהט, נעצרה באמצע התנועה. השקט שהשתרר בינינו היה כבד יותר מהשקט בסדר מוסר... יכולתי לשמוע את הנשימות המאומצות שלו.
- "השאלה שאתה צריך לשאול, איציק, היא למה אדם מתגאה?"
הוא הפנה אלי שאלה רטורית. וסיפק מיד את התשובה.
"הסבא זצוק"ל כבר למדנו בספרו מדרגת האדם (יראה ואהבה פ"ו) שאפילו החכמים הגדולים ביותר, האנשים המצליחים בעולם, אם לא יהיה להם למי לספר אחר כך על כל פועלם - כדי שיכבדו אותם על כך, אז הצער שלהם יהיה גדול מאד. מכאן, הוא הוכיח שכל התכלית של כל הלימודים וההגעה לשם, הם אך ורק כדי להרשים בני אדם! אך ברגע שהאדם בז לעולם החיצוני, מתוך עבודה פנימית, אין לו הרבה במה להתגאות!".
הבטנו בשקט על השמש השוקעת כמו מחפשת להסתתר מהעולם.... שום ספר מוסר בעולם לא הרגיש באותו רגע עמוק כמו המילים הנוקבות של הלל.
כולל בין הזמנים – "מסכתא דכלה"
