איני יודע אם זה מקור הכינוי
שם הוא וודאי אזכור בעלמא, והכוונה לשם המפורש שהיה הכהן הגדול אומרו, ולא רצו חכמים לכתבו.
הרבה זמן שאני מסתפק בזה, ולדעתי יש בזה שתי אפשרויות עיקריות.
כמדומה ששם הוא מנוקד בקמץ ולא בצירי.
ממתי התחילו לומר קידוש השם וחילול השם?
דבר זה מופיע כבר בגמ' ביומא פו,א שמי שיש חילול השם בידו אינו מתכפר ביו"כ וכו'.
אכן אבל כמו שביארתי שם הכונה על שמו של הקב"ה.
אם הכוונה ל"שם" מלשון סיום מקום, אז בהכרח שאתה צודק.
ועל פי זה אין כלל הכרח שמנוקד בקמץ ואפשר שמנוקד בצירי. ואם יואיל מישהו בטובו לבאר מהי "פ"א רפה בלשון ישמעאל" אולי נוכל לדעת יותר היאך לנקד את המילה. כי גם בזה אני מסתפק מאז קראתי את הרמב"ם הזה לראשונה.
נו?
לא עיינתי בנושא רק ראיתי שבספר המפתח ציינו לכמה ספרים שמדברים בזה, ואינם תח"י.
האות ف (פא) לבדה אינה מילה או חלקיק עם משמעות עצמאית, אך כשהיא משמשת כתחילית (prefix) במילה, היא יכולה לשמש כחלקיק במשמעויות שונות, תלוי בהקשר הדקדוקי. הנה כמה שימושים נפוצים של התחילית فَـ (fāʾ) בערבית:
כמדו' מיום שניתנה תורה לישראל
וזה מה שבאתי לפרש, שלזה הכוונה כשאומרים "השם"
אכן, אך לפז כל פעם שמתבטאים 'השם' לא מתכוונים להקב"ה, אלא לשמו של הקב"ה.
