שמו של הקב"ה (1 צופה)

[ליחדא שמיה]

כיום נהוג בעולם לכנות את הבורא בשני שמות [עיקריים] א - הקב"ה, ב - השם.
ורציתי לחקור מה המקור של הכינוי 'השם', מה משמעותו? וממתי התחילו להשתמש בכינוי זה?

כמו כן רציתי לבדוק מה המקור של כתיבת האות ד' ככינוי לשמו של הבורא.

 

[הצעיר שבחבורה]

ורציתי לחקור מה המקור של הכינוי 'השם', מה משמעותו? וממתי התחילו להשתמש בכינוי זה?

לחץ כדי לכווץ...

איני יודע אם זה מקור הכינוי
'קידוש השם' 'חילול השם'

 

[הרב מרודוש]

אנא בשם...כשהיו שומעים את השם
משנה יומא

 

[הצעיר שבחבורה]

אנא בשם...כשהיו שומעים את השם
משנה יומא

לחץ כדי לכווץ...

שם הוא וודאי אזכור בעלמא, והכוונה לשם המפורש שהיה הכהן הגדול אומרו, ולא רצו חכמים לכתבו.

 

[מרגניתא טבא]

והיא שעמדה ......... הקב"ה מצילנו מידם. [בעל ההגדה]

 

[הצעיר שבחבורה]

והיא שעמדה ......... הקב"ה מצילנו מידם. [בעל ההגדה]

לחץ כדי לכווץ...

שים נא לב

ורציתי לחקור מה המקור של הכינוי 'השם',

לחץ כדי לכווץ...

 

[מרגניתא טבא]

באמת דע לך שבעולם הכללי, הכינוי השם פחות מוכר, ומשתמשים או בהקב"ה בהברה עברית או שאומרים אלוקים.

 

[הרב מרודוש]

כיום נהוג בעולם לכנות את הבורא בשני שמות [עיקריים] א - הקב"ה, ב - השם.

לחץ כדי לכווץ...

בגמ' רחמנא
היום הקב"ה
בציבור הכללי בורא עולם

 

[הוגה דעות]

ורציתי לחקור מה המקור של הכינוי 'השם', מה משמעותו? וממתי התחילו להשתמש בכינוי זה?

לחץ כדי לכווץ...

הרבה זמן שאני מסתפק בזה, ולדעתי יש בזה שתי אפשרויות עיקריות.

האחת היא שכיון שלא רוצים להזכיר את השם המפורש אומרים "השם" בקיצור, והכוונה היא למי שאי אפשר לומר את שמו.

והשנייה היא מלשון הרמב"ם הלכות יסודי התורה פ"א ה"א ואני מצטט: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון.
ובכסף משנה שם: מילת שם שכתב כאו רבינו אינו מורה על מקום, שהוא יתעלה אין לו מקום, אבל מילת שם פה היא כפ"א רפה בלשון ישמעאל, ודומה לזה מ"ש בפרק ג מהלכות תשובה, ג' הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה ואין שם מדע וכו' עיין שם.
ואפשר שמדברי רמב"ם אלו נשתרבבה מילת "השם" במשמעות של אלוקים.

לדעתי לשון ראשון עיקר, הן משום שהוא יותר מתיישב על ליבי, והן משום ש"שם" ברמב"ם לא נשמע כמו תיאור של משהו ספציפי, אלא כמו תיאור כללי (וכדחזי' בלשון הרמב"ם "שם נבואה" "שם מדע"), ואשמח מאד אם מישהו יכול להאיר את עיני מהי "פ"א רפה בלשון ישמעאל".

 

[ליחדא שמיה]

לידע שיש שם מצוי ראשון.

לחץ כדי לכווץ...

כמדומה ששם הוא מנוקד בקמץ ולא בצירי.

 

[ליחדא שמיה]

איני יודע אם זה מקור הכינוי
'קידוש השם' 'חילול השם'

לחץ כדי לכווץ...

ממתי התחילו לומר קידוש השם וחילול השם?
מלבד מה ששם ודאי הכונה לשמו של הקב"ה ולא לעצמותו, שהרי אמרו 'ברוך מקדש שמו ברבים', [וכבר עוררו פעם שאין נכון לכתוב חילול ה' באופן שמשתמע שמחללים את הקב"ה והוא ודאי אינו יכול להתחלל, אך צריכים לכתוב חילול השם, וכלומר שמתחלל שמו של הקב"ה].

 

[מרגניתא טבא]

ממתי התחילו לומר קידוש השם וחילול השם?
מלבד מה ששם ודאי הכונה לשמו של הקב"ה ולא לעצמותו, שהרי אמרו 'ברוך מקדש שמו ברבים', [וכבר עוררו פעם שאין נכון לכתוב חילול ה' באופן שמשתמע שמחללים את הקב"ה והוא ודאי אינו יכול להתחלל, אך צריכים לכתוב חילול השם, וכלומר שמתחלל שמו של הקב"ה].

לחץ כדי לכווץ...

דבר זה מופיע כבר בגמ' ביומא פו,א שמי שיש חילול השם בידו אינו מתכפר ביו"כ וכו'.

 

[ליחדא שמיה]

דבר זה מופיע כבר בגמ' ביומא פו,א שמי שיש חילול השם בידו אינו מתכפר ביו"כ וכו'.

לחץ כדי לכווץ...

אכן אבל כמו שביארתי שם הכונה על שמו של הקב"ה.

 

[מרגניתא טבא]

כוונתי לומר שמשם נלקח הביטוי חילול השם.

 

[הוגה דעות]

כמדומה ששם הוא מנוקד בקמץ ולא בצירי.

לחץ כדי לכווץ...

אם הכוונה ל"שם" מלשון סיום מקום, אז בהכרח שאתה צודק.

אמנם אני ציטטתי את הכסף משנה שם

ובכסף משנה שם: מילת שם שכתב כאו רבינו אינו מורה על מקום, שהוא יתעלה אין לו מקום, אבל מילת שם פה היא כפ"א רפה בלשון ישמעאל, ודומה לזה מ"ש בפרק ג מהלכות תשובה, ג' הם הנקראים אפיקורוסים האומר שאין שם נבואה ואין שם מדע וכו' עיין שם.

לחץ כדי לכווץ...

ועל פי זה אין כלל הכרח שמנוקד בקמץ ואפשר שמנוקד בצירי. ואם יואיל מישהו בטובו לבאר מהי "פ"א רפה בלשון ישמעאל" אולי נוכל לדעת יותר היאך לנקד את המילה. כי גם בזה אני מסתפק מאז קראתי את הרמב"ם הזה לראשונה.

 

[איש פשוט]

שם הוא וודאי אזכור בעלמא, והכוונה לשם המפורש שהיה הכהן הגדול אומרו, ולא רצו חכמים לכתבו.

לחץ כדי לכווץ...

נו?
זה בדיוק הנקודה.

 

[ליחדא שמיה]

ועל פי זה אין כלל הכרח שמנוקד בקמץ ואפשר שמנוקד בצירי. ואם יואיל מישהו בטובו לבאר מהי "פ"א רפה בלשון ישמעאל" אולי נוכל לדעת יותר היאך לנקד את המילה. כי גם בזה אני מסתפק מאז קראתי את הרמב"ם הזה לראשונה.

לחץ כדי לכווץ...

לא עיינתי בנושא רק ראיתי שבספר המפתח ציינו לכמה ספרים שמדברים בזה, ואינם תח"י.

 

[איש פשוט]

ואם יואיל מישהו בטובו לבאר מהי "פ"א רפה בלשון ישמעאל" אולי נוכל לדעת יותר היאך לנקד את המילה. כי גם בזה אני מסתפק מאז קראתי את הרמב"ם הזה לראשונה.

לחץ כדי לכווץ...

האות ف (פא) לבדה אינה מילה או חלקיק עם משמעות עצמאית, אך כשהיא משמשת כתחילית (prefix) במילה, היא יכולה לשמש כחלקיק במשמעויות שונות, תלוי בהקשר הדקדוקי. הנה כמה שימושים נפוצים של התחילית فَـ (fāʾ) בערבית:
כחלקיק סיבתי – "ולכן", "אז", "הרי": התחילית فَـ יכולה לשמש כחלקיק סיבתי, המציין תוצאה או סיבה. היא מופיעה בתחילת משפט או סעיף ומקשרת בין סיבה לתוצאה.
דוגמה: فَهُوَ مَرِيضٌ (פַהוַּ מַרִיד) – "ולכן הוא חולה". כאן, فَ מציינת שהמשפט בא כתוצאה ממשהו שנאמר קודם.
כחלקיק זמן – "ואז": בתפקידה כחלקיק זמן, فَـ מציינת רצף זמני, כמו "ואז" או "לאחר מכן". היא משמשת לעיתים בסיפורים או תיאורים כרונולוגיים.
דוגמה: فَذَهَبَ إِلَى السُّوقِ (פַדַ'הַבַּ אִלַא אַלְסּוּק) – "ואז הוא הלך לשוק".
כחלקיק של דגש – "הרי":
במקרים מסוימים, فَـ משמשת להדגשה, כמו "הרי" או "אכן". זה תלוי בניב או בסגנון השפה.
דוגמה: فَإِنَّهُ صَادِقٌ (פַאִנَّהוּ צַאדִק) – "הרי הוא דובר אמת".
שימושים אחרים: התחילית فَـ יכולה להופיע גם בהקשרים דקדוקיים אחרים, כמו במילות קישור או במבנים ספרותיים, אך היא אינה משמשת כמילה עצמאית שפירושה "יש". המילה "יש" בערבית תהיה בדרך כלל يوجد (יוג'ד) או מבנים אחרים, תלוי בהקשר.
הערה חשובה: המשמעות של فَـ תלויה מאוד בהקשר ובמבנה המשפט. היא אינה משמשת כמילה עצמאית, אלא כחלקיק או תחילית שמוסיפה ניואנס דקדוקי. אם המישהו שהזכרת התכוון לשימוש ספציפי של فَـ בדיאלקט מסוים (למשל, ערבית מדוברת כמו המצרית או הלבנונית), ייתכן שיש שימושים מקומיים שונים, אבל בערבית תקנית (פוּצְחַא), השימושים שציינתי לעיל הם הנפוצים.
כמו כן עיין

https://translate.google.com/?sl=ar&tl=iw&text=%D9%81%D9%8A%D9%87&op=translate

 

[הצעיר שבחבורה]

ממתי התחילו לומר קידוש השם וחילול השם?

לחץ כדי לכווץ...

דבר זה מופיע כבר בגמ' ביומא פו,א שמי שיש חילול השם בידו אינו מתכפר ביו"כ וכו'.

לחץ כדי לכווץ...

כמדו' מיום שניתנה תורה לישראל
ובה כתוב "ולא תחללו את שם קדשי".

מלבד מה ששם ודאי הכונה לשמו של הקב"ה ולא לעצמותו

לחץ כדי לכווץ...

וזה מה שבאתי לפרש, שלזה הכוונה כשאומרים "השם"

 

[ליחדא שמיה]

וזה מה שבאתי לפרש, שלזה הכוונה כשאומרים "השם"

לחץ כדי לכווץ...

אכן, אך לפז כל פעם שמתבטאים 'השם' לא מתכוונים להקב"ה, אלא לשמו של הקב"ה.