ממבט כולל נראה שעיקר דברי התורה אינם מכוונים לרמה הפרקטית אלא לרמה העקרונית. רוב מצוות התורה לא היו רלוונטיות במשך רוב שנות קיום עם ישראל, ויש פרשיות שלמות שמעולם כמעט ולא היו רלוונטיות למעשה*, כמו כן קיומן המעשי של מצוות רבות שונה לחלוטין מפשט הכתובים.** זאת כמובן מלבד ביטויים רבים שאינם מתפרשים כפשוטם אלא כוונתם להביע רעיון מסויים.***
גם בדברי האגדה של חז"ל רואים גישה כזו, והיטב לבארה המהר"ל בבאר השישי, שגם כשמתארים את הטבע כוונתם לתאר את הסיבות הרוחניות העומדות בבסיס הטבע ולא את הטבע עצמו, ועל פי גישה זו נוהג לבאר בספריו תיאורים טבעיים או מספרים הנראים רחוקים מן המציאות, ובדרך זו הלך גם הרמח"ל במאמרו על ההגדות.
היסוד הנלמד מזה הוא, שהתורה מכוונת למציאות הרוחנית, שניתן להגדירה כרובד העקרוני של המציאות הגשמית, אך לא למציאות הגשמית עצמה. יש פער גדול בין הרובד העקרוני לרובד המעשי, שנובע מרצון ה' להעלים את עצמו בעולם הזה, כנרמז בשורש המילה "עולם".
ועל כן, כשהתורה או חז"ל מתארים את המציאות או איך היא אמורה להראות, הכוונה למציאות הרוחנית והעקרונית, ולא למציאות המעשית, והמטרה היא להביע לנו מסר דרך תיאור זה. כשהתורה מורה שמחלל שבת או בן סורר ומורה יומת זה בעיקר רלוונטי מבחינה עקרונית אך ליישם זאת בפועל דרושים תנאים רבים, ועל דרך זה מבואר מאמר הגמ' שגם בזמן הזה דין ד' מיתות לא בטלו אף שבפועל זה בקושי קורה מסיבות שונות (וכפי שנתבאר בתוס' שם). על אותו הדרך, כשהיא מבטיחה שאם נסור מאחרי ה' הוא יעצור את השמים ולא יהיה מטר, הרלוונטיות היא בעיקר מבחינה עקרונית אך בדרך כלל לא ייושם מבחינה מעשית מסיבות שונות.
ישנן גישות שאינן רואות בעין יפה גישה כזו המוציאה דברים מפשוטן (וכבר דיבר עליהן הרמב"ם בהקדמתו לחלק), אך הן יצטרכו להתמודד עם המציאות, ובדרך כלל הן עושות זאת ע"י עצימת עיניים והתכחשות אליה. על כגון דא נאמר "שבקיה לקרא דהוא דחיק ומוקים אנפשיה".
*מיתות ב"ד, פר העלם דבר ושעירי ע"ז של ציבור, פיגול, עגלה ערופה, עיר הנדחת, בן סורר ומורה.
**עין תחת עין, ולטוטפות בין עיניך, בכל קודש לא תגע, ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי, והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אחיו המת, ופרשו השמלה, לא תבשל גדי בחלב אמו, והגישו אל הדלת, וכהנה רבות.
***תיאורים פיזיים על הקב"ה, ערים בצורות בשמים, ארץ אשר אבניה ברזל, וכד'.