- הודעות
- 3,450
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 16,953
- נקודות
- 695
יש לדון באדם שעבר והכשיל את חבירו בלפנ"ע והבעל עבירה עשה תשובה מאהבה שנהפכו לו כזכויות (ר"ל יומא פו:) אי נתכפר למכשיל לאו דלפנ"ע למפרע וכמו בשואל על נדרו. ואף על גב דקיי"ל בנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו טלה צריך כפרה, אולם ראיתי מש"כ השואל בשו"ת משנה הלכות (חלק ז סימן נג) לחלק בין עלה בידו בשר היתר גרידא משא"כ בעלה בידו דבר מצוה (שהרי נעשה לו כזכויות) אפשר דאין צריך כפרה.
ובאמת גם בשב שלא מאהבה דקיי"ל בגמ' שם שנעשים לו כשגגות, יש לדון למ"ד שליתא איסור לפנ"ע במכשילו לעבור בשוגג.
ולכאורה ספק זו דומה למה שדן הקובץ שיעורים (כתובות אות יב) במכשיל באיסור באונס כגון שמכריח את חבירו לעבור על איסור, כך שהנכשל לא יעבור במזיד אלא באונס, האם עובר בלפנ"ע. והביא צדדים לכאן ולכאן.
וחזינן בדבריו דכל דלא חשיב כלפי השני מעשה עבירה לא עובר הראשון בלפנ"ע. אמנם לכאורה יש לדחות, דחלוק לפנ"ע באונס שלא נחשב כלל מעשה איסור אלא דנים אותו כנעשה מאליו (וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה סימן ל"ח להוכיח דמעשה הנעשה באונס אינו נחשב על העושה, אלא חשוב כאילו נעשית מאליה וכך נראה בקוב"ש), משא"כ בנידון דידן שבשעת מעשה עשה מדעתו ולא באונס.
ובעל המשנה הלכות כתב לפשוט בספק הנזכר וזת"ד: דודאי עבר אלפ"ע ולא דמי לשאל על נדרו דהתם מעיקרא לא היתה עבירה שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והיה כאילו לא היה מעולם הנדר, אבל בתשובה מאהבה אין הפי' שלא הי' עבירה אלא הפי' שאלו הי' עכשיו היה עושה מצוה ולא עבירה אבל בשעת מעשה עשה עבירה ורק גדולה תשובה שדוחה ותשובה מאהבה עושה כזכיות אבל מ"מ לגבי המכשיל צ"ע שיועיל להעביר פשעיו ממנו ע"כ.
אמנם לא כל כך נתבררו דבריו מה שכתב "אלא הפירוש שאלו היה עכשיו היה עושה מצווה ולא עבירה".
ולכן נראה לחלק בפשיטות בין המכשיל שלגביו עצם מעשה ההכשלה בעבר עדיין עומד בתקפו ומה שנעשה לשני כזכויות הוא מכאן ואילך אבל לא מסתלק בכך עצם מעשה ההכשלה, ומה עניינו של המכשיל לגבי מעשה התשובה שמסלק מכאן ואילך את עונשו של החוטא. כלומר מכאן ואילך היחס לעבירה כזכות היא לנכשל, אבל שורש העבירה לא נתבטל לגמרי. וחשבתי להוכיח זאת מהגמ' ביומא פו: עבירות שהתוודה עליהן ביוה"כ זה לא יחזור ויתוודה עליהן ביוה"כ אחר ואם שנה בהם צריך לחזור ולהתוודות עליהם ביום כיפור אחר. ומבואר שהתשובה והוידוי שהתוודה קודם לא הועילו לו כיון שחזר ושנה באותם העבירות. וצ"ע סוף כיון שהתוודה ונתבטל שורש העבירה, אם כן מה טעם צריך להתוודות שוב אם חזר ושנה. ובהכרח שגם לאחר וידוי שנמחל לו עוונו, אבל שורשו קיים.
(אמנם ראיתי במבי"ט שער התשובה פרק ו' שכתב לבאר בשני דרכים הטעם שצריך לחזור ולהתוודות, ותוכן דבריו שלעולם גם בחזר ושנה המעשה הראשון לא קיים כלל ומה שצריך לחזור עליו הוא רק מסיבת קיום התשובה והווידוי השני הוא שצריך לזכור מה שחטא קודם עיי"ש).
ובכלל לפי מה שכתב המהרש"א לבאר בגמ' הנ"ל בשב מאהבה שנעשים לו כזכויות שאין הפשט שגוף העבירה הופך למצוה, שתמה וכי חוטא נשכר, ולכן ביאר דבעושה תשובה מאהבה ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עוון, והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכויות, ודייק מקרא שמביא שם בגמ' עיי"ש.
ולדבריו ברור שאין תשובת השני מצילה את הראשון מאיסור לפנ"ע.
ובמשנה"ל שם כתב בסו"ד וז"ל: שוב נזכרתי דדבר זה במחלוקת שנויה לפ"מ שכתבתי כבר במי שהושיט כוס יין לנזיר ושוב שאל עצמו על נזירותו אי הותר הלפ"ע למפרע עי' יד מלאכי סימן שס"ז, ובספרי משנה הלכות ח"ו סימן קל"ג הארכתי בזה. איברא דהכי לכ"ע לא נתקנה שהרי התשובה הוא דבר אחר לאחר שחטא כבר שעבר באיסור מכשול ודו"ק עכת"ד.
ובאמת גם בשב שלא מאהבה דקיי"ל בגמ' שם שנעשים לו כשגגות, יש לדון למ"ד שליתא איסור לפנ"ע במכשילו לעבור בשוגג.
ולכאורה ספק זו דומה למה שדן הקובץ שיעורים (כתובות אות יב) במכשיל באיסור באונס כגון שמכריח את חבירו לעבור על איסור, כך שהנכשל לא יעבור במזיד אלא באונס, האם עובר בלפנ"ע. והביא צדדים לכאן ולכאן.
וחזינן בדבריו דכל דלא חשיב כלפי השני מעשה עבירה לא עובר הראשון בלפנ"ע. אמנם לכאורה יש לדחות, דחלוק לפנ"ע באונס שלא נחשב כלל מעשה איסור אלא דנים אותו כנעשה מאליו (וכמ"ש בשו"ת חמדת שלמה סימן ל"ח להוכיח דמעשה הנעשה באונס אינו נחשב על העושה, אלא חשוב כאילו נעשית מאליה וכך נראה בקוב"ש), משא"כ בנידון דידן שבשעת מעשה עשה מדעתו ולא באונס.
ובעל המשנה הלכות כתב לפשוט בספק הנזכר וזת"ד: דודאי עבר אלפ"ע ולא דמי לשאל על נדרו דהתם מעיקרא לא היתה עבירה שהחכם עוקר הנדר מעיקרו והיה כאילו לא היה מעולם הנדר, אבל בתשובה מאהבה אין הפי' שלא הי' עבירה אלא הפי' שאלו הי' עכשיו היה עושה מצוה ולא עבירה אבל בשעת מעשה עשה עבירה ורק גדולה תשובה שדוחה ותשובה מאהבה עושה כזכיות אבל מ"מ לגבי המכשיל צ"ע שיועיל להעביר פשעיו ממנו ע"כ.
אמנם לא כל כך נתבררו דבריו מה שכתב "אלא הפירוש שאלו היה עכשיו היה עושה מצווה ולא עבירה".
ולכן נראה לחלק בפשיטות בין המכשיל שלגביו עצם מעשה ההכשלה בעבר עדיין עומד בתקפו ומה שנעשה לשני כזכויות הוא מכאן ואילך אבל לא מסתלק בכך עצם מעשה ההכשלה, ומה עניינו של המכשיל לגבי מעשה התשובה שמסלק מכאן ואילך את עונשו של החוטא. כלומר מכאן ואילך היחס לעבירה כזכות היא לנכשל, אבל שורש העבירה לא נתבטל לגמרי. וחשבתי להוכיח זאת מהגמ' ביומא פו: עבירות שהתוודה עליהן ביוה"כ זה לא יחזור ויתוודה עליהן ביוה"כ אחר ואם שנה בהם צריך לחזור ולהתוודות עליהם ביום כיפור אחר. ומבואר שהתשובה והוידוי שהתוודה קודם לא הועילו לו כיון שחזר ושנה באותם העבירות. וצ"ע סוף כיון שהתוודה ונתבטל שורש העבירה, אם כן מה טעם צריך להתוודות שוב אם חזר ושנה. ובהכרח שגם לאחר וידוי שנמחל לו עוונו, אבל שורשו קיים.
(אמנם ראיתי במבי"ט שער התשובה פרק ו' שכתב לבאר בשני דרכים הטעם שצריך לחזור ולהתוודות, ותוכן דבריו שלעולם גם בחזר ושנה המעשה הראשון לא קיים כלל ומה שצריך לחזור עליו הוא רק מסיבת קיום התשובה והווידוי השני הוא שצריך לזכור מה שחטא קודם עיי"ש).
ובכלל לפי מה שכתב המהרש"א לבאר בגמ' הנ"ל בשב מאהבה שנעשים לו כזכויות שאין הפשט שגוף העבירה הופך למצוה, שתמה וכי חוטא נשכר, ולכן ביאר דבעושה תשובה מאהבה ודאי דעושה תשובה גמורה ומוסיף במעשיו הטובים יתר מכדי הצורך לגבי אותו עוון, והרי אותן מעשים טובים שמוסיף הם נעשים לו כזכויות, ודייק מקרא שמביא שם בגמ' עיי"ש.
ולדבריו ברור שאין תשובת השני מצילה את הראשון מאיסור לפנ"ע.
ובמשנה"ל שם כתב בסו"ד וז"ל: שוב נזכרתי דדבר זה במחלוקת שנויה לפ"מ שכתבתי כבר במי שהושיט כוס יין לנזיר ושוב שאל עצמו על נזירותו אי הותר הלפ"ע למפרע עי' יד מלאכי סימן שס"ז, ובספרי משנה הלכות ח"ו סימן קל"ג הארכתי בזה. איברא דהכי לכ"ע לא נתקנה שהרי התשובה הוא דבר אחר לאחר שחטא כבר שעבר באיסור מכשול ודו"ק עכת"ד.