מה רע בדברי הרמב"ן עצמו, שהוזכרו לעיל?
והענין: כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין. אם כן ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות - שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות:
ימעט במשגל, כענין שאמרו (ברכות כב): שלא יהיו תלמידי חכמים מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין. ולא ישמש אלא כפי הצריך בקיום המצוה ממנו.
ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב (במדבר ו ה) הנזיר קדוש, ויזכור הרעות הנזכרות ממנו בתורה (בראשית ט כא) בנח ובלוט.
וכן יפריש עצמו מן הטומאה, אף על פי שלא הוזהרנו ממנה בתורה כמו שהזכירו (חגיגה יח): בגדי עם הארץ מדרס לפרושים. וכמו שנקרא הנזיר קדוש (במדבר ו ח) בשמרו מטומאת המת גם כן.
וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל ברבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס, כענין שהזכיר הכתוב (ישעיהו ט טז): וכל פה דובר נבלה. ויקדש עצמו בזה עד שיגיע לפרישות, כמה שאמרו על רבי חייא שלא שח שיחה בטלה מימיו.
באלו ובכיוצא בהן באה המצוה הזאת הכללית אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג): והתקדשתם - אלו מים ראשונים, והייתם קדושים - אלו מים אחרונים, כי קדוש - זה שמן ערב. כי אף על פי שאלו מצות מדבריהם - עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם, שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים.