מילים ושורשם | דקדוק ניקוד וביאורי מילים בלשון הקודש| דף 2 מילים ושורשם | דקדוק ניקוד וביאורי מילים בלשון הקודש| דף 2
  • ברכות לעולם התורה שכובש מחר את ספסלי בית המדרש! יישר כח

    יישר כח גדול לכל הלומדים, עמלי התורה - שמעמידים עולם ומלואו!

"מקווה"
קיים בהקשר של מקווה מים, וכלשון הפסוק, "ולמקווה המים קרא ימים".
ומלשון קיווי, וכלשון הפסוק בתהילים "קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי" (פרק מ')
האם ישנו קשר בין שניהם?
מקווה לענ"ד אין פירושו המים עצמם, אלא מקומם, ולפי"ז יתכן שתקווה הוא לשון תקווה לחיבור הדברים השייכים מטבעם, ומקווה הוא המקום שאליו מקווים המים.
 
כל השפות בעולם הם מקריות, הסכמת האומות משא"כ לשון הקודש היא לשון בעצם (עי' ביאור הלכה סימן ס"ב ד"ה יכול). ומאי משמע 'לשון בעצם'?

העניין הוא שכמו שיש 107 יסודות שמהם נברא העולם [ברזל, אבץ, פחמן, נחושת, כלור, זהב, יוד, חמצן, מימן וכו'] אלו האבני בנין המכונים יסודות, וכל המציאויות האחרות הם הרכבה [1] למשל 'מים' מורכבים משני סוגי אטומים שני אטומים של מימן ואטום אחד של חמצן. קיימים 107 סוגי אטומים שהם היסודות.

כך גם ברוחניות ישנם יסודות רוחניים שאיתם נברא כל העולם כולו, והם הכ"ב אותיות, שאנחנו בעוניינו מכירים אותם רק כסימני קריאה כמו להבדיל אותיות ה- ABC רק אנחנו מבינים שהם יותר קדושות. אבל האמת היא שהאותיות הם כוחות רוחניים שאיתם נברא העולם וכמו ששנינו בספר יצירה (פרק א' משנה א') "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ק יקו"ק צבקות את עולמו". וכמו שכתב הרמח"ל (קנאת ה' צבקות עמ' קל"ב) "והנה כבר ידעת כי הרבה מאורות מתקבצים ומתרכבים בקיבוץ והרכבה פרטית לעשות כל דבר בפני עצמו, ומקור ההרכבה הוא המתגלה בשם, דרך משל: 'לחם' התקשרות שלשת מאורות אלה בצירוף זה גורם הרכבה כך של מאורות שתוציא בחינת הלחם בכל פרטיו. והנה כ"ב אותיות הם המקורות לכל מציאות וכו'

ומכיון שכך כל המילים בלה"ק ששורשם זהה הרי שיש קשר פנימי ביניהם, וכמו ב'מה מצינו' שמושג אחד מלמד על השני, [ובפרט במקום שהקשר חוזר על עצמו באותו נושא יותר מפעם אחת (היינו יש לכל מושג עולם של מילים, טרמינולוגיה ומינוחים, ואם מצאנו שמינוחים משני המושגים חוזרים על עצמם יותר מפעם אחד, הרי זה סימן מובהק שהקשר בין המושגים אינו מקרי אלא עיקרי, מהותי ועמוק יותר וברמה מסוימת המשמעות של שניהם זהה ושניהם ממקור אחד יצאו].

לדוגמא: המושג כבוד ['הקנאה התאוה והכבוד'] והמושג 'כבד' [2] השורש של שניהם הוא כ'ב'ד' (במילה 'כבוד' יש את האות וו, אך זוהי וו הניקוד ואיננה מן השורש], אך הקשר שבין המושגים חוזר על עצמו מספר פעמים ובוריאציות שונות: ההיפך מכבד זה קל ואילו ההיפך מכבוד הוא קלון<sup>[3]</sup> ועוד הרבה.

דוגמא נוספת: אניה שטה במים, שטר, שוטה, שוטר, משוטט, שיטה שבספר תורה ושיטת לימוד וכו' שורש הכל הוא ה"שיטה" היינו קו, יש קו פיזי [כתב ההולך תחת השיטה, כמו שיש בס"ת] ויש קו רעיוני [שיטת ר"ת וכדו'] מה שמחזיק את השיטה הוא ה"שטר" ומי שממונה לשמור על השיטה הוא השוטר. ומי שממציא לעצמו קו נקרא שוטה מייצר קו, ולכן הדס שונה נקרא הדס שוטה. ומי שהולך ללא קו מסויים נקרא משוטט, ובמים שאין דרך האניה שטה במים.

עוד דוגמא: 'קץ', 'קצבה' [- אין 'קצבה' לשנותיך, ואין 'קץ' לאורך ימיך] 'קצתי בחיי', 'בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה', [- במוקצין שבהם לשפלות, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים] קצר, קצות החושן, וכו'

והמשמעות נוצרת מתוך האותיות [לכל אות ישנה משמעות מסוימת והשילוב שלכל האותיות יחד גורם למושג. דוגמא, האות ס' מביאה למשמעות סגורה ולכן היא תשמש מרכיבה במילים שמשמעותם סגירות כגון: סגר, סתם, ספון, סוגה בשושנים, הסתר, סוד, סיג, סכר, סכך, סנוור, אסר, בית הסוהר, וישם בסד רגלי.

ולעומת זאת האות פ' משמעותה פתיחות ולכן תשמש ב: פתח, פה - פי הבאר, פקח את עיניו, פָשָׂה הנגע, פטר רחם, פתר חלום, פרץ - פרצת עליך פרץ, פרשׂ - פורשי כנפיים, פרא אדם, פוצה פה, פדה בשלום נפשי, פזר, הפיץ, פצע - הפוך מחבורה שהיא סגורה ופצע הוא פתוח].


[1] כל העולם מורכב מאטומים (אטום הוא החלקיק הקטן ביותר של החומר א - לא טומוס - חלוקה, כיום הצליחו לחלק את החומר לחלקים קטנים יותר). האטום עצמו מורכב מאלקטרונים, פרוטונים וניטרונים כשהגרעין מורכב מפרוטון וניטרון, וסביב הגרעין מסתובבים האלקטרונים. היחד בגודל בין הגרעין לבין האטום כולו הוא כשל גרגיר אבק לעומת חלל של חדר. וההבדל בין סוגי האטומים הוא מספר הפרוטונים, מספר הפרוטונים הוא קבוע ולא ניתן לשינוי ואילו מספר אלקטרונים ניתנים לשינוי.
[2] וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקיךָ נֹתֵן לָךְ.
[3] בפסוק שהוזכר קודם(- משלי יא ב) "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה".
 
ובפרט במקום שהקשר חוזר על עצמו באותו נושא יותר מפעם אחת (היינו יש לכל מושג עולם של מילים, טרמינולוגיה ומינוחים, ואם מצאנו שמינוחים משני המושגים חוזרים על עצמם יותר מפעם אחד, הרי זה סימן מובהק שהקשר בין המושגים אינו מקרי אלא עיקרי, מהותי ועמוק יותר וברמה מסוימת המשמעות של שניהם זהה ושניהם ממקור אחד יצאו].
כוונתי לדוגמא השורש 'בגד' משותף לשם ולפועל. 'בגד' - מלשון בגדים שאנו לובשים כגון: (ויקרא יג נט) "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים". (במדבר ד ח) "וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי". וגם לשון 'פועל' - מלשון בגידה, כגון: (שמות כא ח) "אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ", וירמיהו (יב א) "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" וכו'.
והקשר והשייכות שבין בגד - לבוש, לבין בגידה - כפועל, חוזר על עצמו באותם המושגים יותר מפעם אחת, כגון 'מעיל'[1] ו'מעילה' שעניינה בגידה באמון[2], הרי לנו שהקשר ביניהם חוזר על עצמו וא"כ אינו מקרי אלא פנימי ומהותי.
ובאמת, מצינו שחז"ל קישרו בין המילים, וכמו שמצינו שדרשו (יל"ש תולדות קטו) "וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו[3]", נמצא שקישרו חז"ל בין בגד לבוגד, סנהדרין לז ע"א וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. יל"ש תולדות רמז קטו וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסף משיתא
וצ"ב השייכות.

[1] "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת". שפירושו בלשון המקרא בגד של אדם חשוב, לעומת המשמעות בשפה העברית שעניינה בגד להגנה מקור והגשם.
[2] "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל", "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'", "וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וכדו'.
[3] "כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות יוסף משיתא בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך הוא, נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו ליה אין דרכו של הדיוט להשתמש בו אלא עול זמן תניינות ומה דאת מפיק דידך הוא ולא קבל עליו נתנו לו מכס שלש שנים ולא קבל עליו אמר לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה ומה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והיה צוח ווי דאכעסתי לבריי, יקום איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה דהוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטלבא א"ל לר' יוסי חמי סוסיא דארכבי מרי וחמי סוסיא דארכבך מרך א"ל אם כן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך א"ל אם כן לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה נימין והקיפה גדר ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע נתלה בקורה נפסקה נימא ונחנק קדמתו חרב ונהפך עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר, אמר אוי לשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
 
וכן בארמית "טם" (בב"ק לגבי סתימת בור בהפרה כמדומה) ואולי גם איטום/אטימות.
ולדבריך הקשר בין ונטמאתם לונטמתם אינו מקרי.
בוודאי שאינו מקרי. כי כן דעת חז"ל שגזרת החסרים הנחים והכפולים שורש אחד להם. ולכן מה שאמר ונטמתם לא נטמאתם, בא להשרישו עם שורש טם שמשותף לפעל טמא מגזרת נל"א ופעל טמטם מגזרת הכפולים. ועל זה אמרו חז"ל עבירה מטמטמת לבו של אדם וגו' אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם, שזה ביאור לשורש 'טם' המשותף לשניהם.
 

הודעות מומלצות

בנו של רבי אברהם המלאך, ואביו של רבי ישראל...

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון
למעלה