"מקווה"
קיים בהקשר של מקווה מים, וכלשון הפסוק, "ולמקווה המים קרא ימים".
ומלשון קיווי, וכלשון הפסוק בתהילים "קוה קויתי ה' ויט אלי וישמע שועתי" (פרק מ')
האם ישנו קשר בין שניהם?
מקווה לענ"ד אין פירושו המים עצמם, אלא מקומם, ולפי"ז יתכן שתקווה הוא לשון תקווה לחיבור הדברים השייכים מטבעם, ומקווה הוא המקום שאליו מקווים המים.
 
כל השפות בעולם הם מקריות, הסכמת האומות משא"כ לשון הקודש היא לשון בעצם (עי' ביאור הלכה סימן ס"ב ד"ה יכול). ומאי משמע 'לשון בעצם'?

העניין הוא שכמו שיש 107 יסודות שמהם נברא העולם [ברזל, אבץ, פחמן, נחושת, כלור, זהב, יוד, חמצן, מימן וכו'] אלו האבני בנין המכונים יסודות, וכל המציאויות האחרות הם הרכבה [1] למשל 'מים' מורכבים משני סוגי אטומים שני אטומים של מימן ואטום אחד של חמצן. קיימים 107 סוגי אטומים שהם היסודות.

כך גם ברוחניות ישנם יסודות רוחניים שאיתם נברא כל העולם כולו, והם הכ"ב אותיות, שאנחנו בעוניינו מכירים אותם רק כסימני קריאה כמו להבדיל אותיות ה- ABC רק אנחנו מבינים שהם יותר קדושות. אבל האמת היא שהאותיות הם כוחות רוחניים שאיתם נברא העולם וכמו ששנינו בספר יצירה (פרק א' משנה א') "בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק י"ק יקו"ק צבקות את עולמו". וכמו שכתב הרמח"ל (קנאת ה' צבקות עמ' קל"ב) "והנה כבר ידעת כי הרבה מאורות מתקבצים ומתרכבים בקיבוץ והרכבה פרטית לעשות כל דבר בפני עצמו, ומקור ההרכבה הוא המתגלה בשם, דרך משל: 'לחם' התקשרות שלשת מאורות אלה בצירוף זה גורם הרכבה כך של מאורות שתוציא בחינת הלחם בכל פרטיו. והנה כ"ב אותיות הם המקורות לכל מציאות וכו'

ומכיון שכך כל המילים בלה"ק ששורשם זהה הרי שיש קשר פנימי ביניהם, וכמו ב'מה מצינו' שמושג אחד מלמד על השני, [ובפרט במקום שהקשר חוזר על עצמו באותו נושא יותר מפעם אחת (היינו יש לכל מושג עולם של מילים, טרמינולוגיה ומינוחים, ואם מצאנו שמינוחים משני המושגים חוזרים על עצמם יותר מפעם אחד, הרי זה סימן מובהק שהקשר בין המושגים אינו מקרי אלא עיקרי, מהותי ועמוק יותר וברמה מסוימת המשמעות של שניהם זהה ושניהם ממקור אחד יצאו].

לדוגמא: המושג כבוד ['הקנאה התאוה והכבוד'] והמושג 'כבד' [2] השורש של שניהם הוא כ'ב'ד' (במילה 'כבוד' יש את האות וו, אך זוהי וו הניקוד ואיננה מן השורש], אך הקשר שבין המושגים חוזר על עצמו מספר פעמים ובוריאציות שונות: ההיפך מכבד זה קל ואילו ההיפך מכבוד הוא קלון<sup>[3]</sup> ועוד הרבה.

דוגמא נוספת: אניה שטה במים, שטר, שוטה, שוטר, משוטט, שיטה שבספר תורה ושיטת לימוד וכו' שורש הכל הוא ה"שיטה" היינו קו, יש קו פיזי [כתב ההולך תחת השיטה, כמו שיש בס"ת] ויש קו רעיוני [שיטת ר"ת וכדו'] מה שמחזיק את השיטה הוא ה"שטר" ומי שממונה לשמור על השיטה הוא השוטר. ומי שממציא לעצמו קו נקרא שוטה מייצר קו, ולכן הדס שונה נקרא הדס שוטה. ומי שהולך ללא קו מסויים נקרא משוטט, ובמים שאין דרך האניה שטה במים.

עוד דוגמא: 'קץ', 'קצבה' [- אין 'קצבה' לשנותיך, ואין 'קץ' לאורך ימיך] 'קצתי בחיי', 'בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה', [- במוקצין שבהם לשפלות, רבי שמעון בן מנסיא אומר בקצינים שבהם ובגדולים] קצר, קצות החושן, וכו'

והמשמעות נוצרת מתוך האותיות [לכל אות ישנה משמעות מסוימת והשילוב שלכל האותיות יחד גורם למושג. דוגמא, האות ס' מביאה למשמעות סגורה ולכן היא תשמש מרכיבה במילים שמשמעותם סגירות כגון: סגר, סתם, ספון, סוגה בשושנים, הסתר, סוד, סיג, סכר, סכך, סנוור, אסר, בית הסוהר, וישם בסד רגלי.

ולעומת זאת האות פ' משמעותה פתיחות ולכן תשמש ב: פתח, פה - פי הבאר, פקח את עיניו, פָשָׂה הנגע, פטר רחם, פתר חלום, פרץ - פרצת עליך פרץ, פרשׂ - פורשי כנפיים, פרא אדם, פוצה פה, פדה בשלום נפשי, פזר, הפיץ, פצע - הפוך מחבורה שהיא סגורה ופצע הוא פתוח].


[1] כל העולם מורכב מאטומים (אטום הוא החלקיק הקטן ביותר של החומר א - לא טומוס - חלוקה, כיום הצליחו לחלק את החומר לחלקים קטנים יותר). האטום עצמו מורכב מאלקטרונים, פרוטונים וניטרונים כשהגרעין מורכב מפרוטון וניטרון, וסביב הגרעין מסתובבים האלקטרונים. היחד בגודל בין הגרעין לבין האטום כולו הוא כשל גרגיר אבק לעומת חלל של חדר. וההבדל בין סוגי האטומים הוא מספר הפרוטונים, מספר הפרוטונים הוא קבוע ולא ניתן לשינוי ואילו מספר אלקטרונים ניתנים לשינוי.
[2] וְאַבְרָם כָּבֵד מְאֹד בַּמִּקְנֶה בַּכֶּסֶף וּבַזָּהָב: וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ וּמֵאֲשֶׁר לְאָבִינוּ עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה: וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד: כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹוקיךָ נֹתֵן לָךְ.
[3] בפסוק שהוזכר קודם(- משלי יא ב) "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה".
 
ובפרט במקום שהקשר חוזר על עצמו באותו נושא יותר מפעם אחת (היינו יש לכל מושג עולם של מילים, טרמינולוגיה ומינוחים, ואם מצאנו שמינוחים משני המושגים חוזרים על עצמם יותר מפעם אחד, הרי זה סימן מובהק שהקשר בין המושגים אינו מקרי אלא עיקרי, מהותי ועמוק יותר וברמה מסוימת המשמעות של שניהם זהה ושניהם ממקור אחד יצאו].
כוונתי לדוגמא השורש 'בגד' משותף לשם ולפועל. 'בגד' - מלשון בגדים שאנו לובשים כגון: (ויקרא יג נט) "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים". (במדבר ד ח) "וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי". וגם לשון 'פועל' - מלשון בגידה, כגון: (שמות כא ח) "אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ", וירמיהו (יב א) "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" וכו'.
והקשר והשייכות שבין בגד - לבוש, לבין בגידה - כפועל, חוזר על עצמו באותם המושגים יותר מפעם אחת, כגון 'מעיל'[1] ו'מעילה' שעניינה בגידה באמון[2], הרי לנו שהקשר ביניהם חוזר על עצמו וא"כ אינו מקרי אלא פנימי ומהותי.
ובאמת, מצינו שחז"ל קישרו בין המילים, וכמו שמצינו שדרשו (יל"ש תולדות קטו) "וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו[3]", נמצא שקישרו חז"ל בין בגד לבוגד, סנהדרין לז ע"א וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. יל"ש תולדות רמז קטו וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסף משיתא
וצ"ב השייכות.

[1] "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת". שפירושו בלשון המקרא בגד של אדם חשוב, לעומת המשמעות בשפה העברית שעניינה בגד להגנה מקור והגשם.
[2] "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל", "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'", "וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וכדו'.
[3] "כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות יוסף משיתא בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך הוא, נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו ליה אין דרכו של הדיוט להשתמש בו אלא עול זמן תניינות ומה דאת מפיק דידך הוא ולא קבל עליו נתנו לו מכס שלש שנים ולא קבל עליו אמר לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה ומה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והיה צוח ווי דאכעסתי לבריי, יקום איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה דהוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטלבא א"ל לר' יוסי חמי סוסיא דארכבי מרי וחמי סוסיא דארכבך מרך א"ל אם כן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך א"ל אם כן לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה נימין והקיפה גדר ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע נתלה בקורה נפסקה נימא ונחנק קדמתו חרב ונהפך עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר, אמר אוי לשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
 
וכן בארמית "טם" (בב"ק לגבי סתימת בור בהפרה כמדומה) ואולי גם איטום/אטימות.
ולדבריך הקשר בין ונטמאתם לונטמתם אינו מקרי.
בוודאי שאינו מקרי. כי כן דעת חז"ל שגזרת החסרים הנחים והכפולים שורש אחד להם. ולכן מה שאמר ונטמתם לא נטמאתם, בא להשרישו עם שורש טם שמשותף לפעל טמא מגזרת נל"א ופעל טמטם מגזרת הכפולים. ועל זה אמרו חז"ל עבירה מטמטמת לבו של אדם וגו' אל תקרי ונטמאתם אלא ונטמטם, שזה ביאור לשורש 'טם' המשותף לשניהם.
 
כ.פ.ר= כמין מחילה "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם"

כ.פ.ר= כיסוי "וכפרת אותה מבית ומחוץ"

כ.פ.ר= כופר "אם כופר יושת עליו נתן פדיון נפשו"

כ.פ.ר= כפרים "כפרים ועיירות גדולות מקדימין ליום הכניסה" (מגילה ב') וכן בתנ"ך "וְעַ֣ל הָֽאֹצָר֡וֹת בַּשָּׂדֶ֞ה בֶּעָרִ֤ים וּבַכְּפָרִים֙ וּבַמִּגְדָּל֔וֹת יְהוֹנָתָ֖ן בֶּן־עֻזִּיָּֽהוּ"

כ.פ.ר= קור\קרח "כפור כאפר יפזר" "דק ככפור על הארץ"


קישרם ופישרם?
ואחז"ר מצאתי רש"י פרשת וישלח וז"ל:
"אֲכַפְּרָה פָנָיו – אֲבַטֵּל רָגְזוֹ. וְכֵן: "וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת" (ישעיהו כח,יח), "לֹא תוּכְלִי כַּפְּרָהּ" (ישעיהו מז,יא). וְנִרְאֶה בְעֵינַי שֶׁכָּל כַּפָּרָה שֶׁאֵצֶל עָוֹן וָחֵטְא וְאֵצֶל פָּנִים, כֻּלָּן לְשׁוֹן קִנּוּחַ וְהַעֲבָרָה הֵן. וְלָשׁוֹן אֲרַמִּי הוּא, וְהַרְבֵּה בַּגְּמָרָא: "וְכַפַּר יְדֵיהּ" (בבא מציעא כ"ד ע"א), "בָּעִי לְכַפּוּרֵי יְדֵיהּ בְּהַהוּא גַבְרָא" (גיטין נו ע"א). וְגַם בִּלְשׁוֹן הַמִּקְרָא נִקְרָאִים הַמִּזְרָקִים שֶׁל קֹדֶשׁ "כְּפוֹרֵי זָהָב" (עזרא א,י), עַל שֵׁם שֶׁהַכֹּהֵן מְקַנֵּחַ יָדָיו בָּהֶן בִּשְׂפַת הַמִּזְרָק (זבחים צ"ג ע"ב).
 
כוונתי לדוגמא השורש 'בגד' משותף לשם ולפועל. 'בגד' - מלשון בגדים שאנו לובשים כגון: (ויקרא יג נט) "זֹאת תּוֹרַת נֶגַע צָרַעַת בֶּגֶד הַצֶּמֶר אוֹ הַפִּשְׁתִּים". (במדבר ד ח) "וּפָרְשׂוּ עֲלֵיהֶם בֶּגֶד תּוֹלַעַת שָׁנִי". וגם לשון 'פועל' - מלשון בגידה, כגון: (שמות כא ח) "אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לא לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ", וירמיהו (יב א) "מַדּוּעַ דֶּרֶךְ רְשָׁעִים צָלֵחָה שָׁלוּ כָּל בֹּגְדֵי בָגֶד" וכו'.
והקשר והשייכות שבין בגד - לבוש, לבין בגידה - כפועל, חוזר על עצמו באותם המושגים יותר מפעם אחת, כגון 'מעיל'[1] ו'מעילה' שעניינה בגידה באמון[2], הרי לנו שהקשר ביניהם חוזר על עצמו וא"כ אינו מקרי אלא פנימי ומהותי.
ובאמת, מצינו שחז"ל קישרו בין המילים, וכמו שמצינו שדרשו (יל"ש תולדות קטו) "וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו[3]", נמצא שקישרו חז"ל בין בגד לבוגד, סנהדרין לז ע"א וירח את ריח בגדיו, אל תיקרי בגדיו אלא בוגדיו. יל"ש תולדות רמז קטו וירח את ריח בגדיו ריח בוגדיו כגון יוסף משיתא
וצ"ב השייכות.

[1] "וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת". שפירושו בלשון המקרא בגד של אדם חשוב, לעומת המשמעות בשפה העברית שעניינה בגד להגנה מקור והגשם.
[2] "נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל", "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'", "וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וכדו'.
[3] "כגון יוסף משיתא ויקום איש צרורות יוסף משיתא בשעה שבקשו שונאים ליכנס להר הבית אמרו יכנס מהם ובהם תחלה אמרין ליה עול ומה דאת מפיק דידך הוא, נכנס והוציא מנורה של זהב אמרו ליה אין דרכו של הדיוט להשתמש בו אלא עול זמן תניינות ומה דאת מפיק דידך הוא ולא קבל עליו נתנו לו מכס שלש שנים ולא קבל עליו אמר לא די שהכעסתי לאלהי פעם אחת אכעיסנו פעם שניה ומה עשו לו נתנוהו בחמור של חרשים והיו מנסרים בו והיה צוח ווי דאכעסתי לבריי, יקום איש צרורות בן אחותו של יוסי בן יועזר איש צרדה דהוה רכיב סוסיא בשבתא אזל קומי שריתא למצטלבא א"ל לר' יוסי חמי סוסיא דארכבי מרי וחמי סוסיא דארכבך מרך א"ל אם כן למכעיסיו קל וחומר לעושי רצונו א"ל עשה אדם רצונו יותר ממך א"ל אם כן לעושי רצונו קל וחומר למכעיסיו נכנס בו הדבר כארס של עכנא הלך וקיים בעצמו ארבע מיתות ב"ד סקילה שרפה הרג וחנק, מה עשה הביא קורה ונעצה בארץ וקשר בה נימין והקיפה גדר ועשה מדורה לפניה ונעץ את החרב באמצע נתלה בקורה נפסקה נימא ונחנק קדמתו חרב ונהפך עליו גדר ונשרף, נתנמנם יוסי בן יועזר וראה מטתו פורחת באויר, אמר אוי לשעה קלה קדמני זה לגן עדן".
ואולי משום שכל מה שצריכים אנו לבגדים ולבוש הוא משום מעילה ובגידה בצווי ה' בחטא עץ הדעת שהרי לפני כן לא נצרכו לכך כמאמר הכתוב "וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ" ורק לאחמ"כ שנפתחו עיניהם נאמר "וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם" משום שעתה היו בושים בדבר וכידוע לבוש מלשון לא בוש וא"כ עולה שמזמן המעילה הראשונה הוצרכנו ללבוש ובגדים. .אולי.
 
רציתי להוסיף תגובה לפורום, אבל הדברים התארכו והתארכו, אז בסוף כתבתי מאמר...
הוא נקרא שורשי לשון הקודש - השורש ז,ל.
אני רק לא ידוע אם כבר אישרו אותו. [נכון לכתיבת תגובה זו]
 
ברצוני לפתוח אשכול שיעסוק במילים ושורשם דהיינו, מצאנו בתנ"ך ובלשה"ק בכלל מילים ששורשם דומה אך על פניו אין פירושם שווה ולפעמים לאחר עיון ועומק באים להגדרה נפלאה.
דבר זה יכול לעזור במלא דברים הן בדברי מחשבה כמו שמצאנו בהרבה מבעלי המחשבה והחסידות הראשונים והאחרונים שלמדו בצורה זו (כגון מהר"ל ורש"ר הירש) והן בגדרים בסוגיות עמוקות בש"ס שע"י שנבוא להגדיר מילה אחת בכל הסוגיא יפתח לפנינו צוהר בהבנת אותה סוגיא.

והנה דוגמא:
בפחד יצחק להגר"י הוטנר מביא ששורש המילה 'הודאה' (דהיינו מודה במקצת וכיוצ"ב) ושורש המילה 'הודיה' (דהיינו "הפעם הודה את הוי"ה") אחד הוא דהיינו שבשני המצבי הללו מגיע האדם ומודה שהוא החסר והשני הוא השלם בהודאה הדבר ברור שכשאדם מודה שחייב למשהו חפץ מודה בכך שהוא החסר מהחפץ והשני הוא בעליו והנותן ושייכות החפץ שלו וכן בהודיה מודה שהוא החסר אלא שהשני השלימו בכך שנתן לו מבוקשו.

וכן שמעתי ממו"ר הרה"ג ר' יעקב אסטרייכר שליט"א שזה הטעם למה שקיבל יהודה את המלכות משום שהודה בחטאו ובזה שתמר צדקה ממנו שרק ע"י הודאתו בחסרונו מברר מלכותו ושליטתו וכן דוד המלך מיד לאחר שאמר לנתן הנביא חטאתי שב נתן ואמר לו וסר עוונך ונשאר מלך.

וכן שמעתי מהרה"ג ר' חיים יצחק קפלן שליט"א שביאר שאף המילה והמושג 'וידוי' הינה ג"כ מאותו השורש שכן מצינו בוידו מעשררות שאומר 'ביערתי הקודש מן הבית' ופירושו הוא שביערתי שייכות הבית לקב"ה דהיינו לקודש ביערתי ממחשבתי שהכל מאיתו והכל שלו והכל שייך לו ובאמת אני החסר והכל מאיתו' והדברים נפלאים.
מה שאומרים ביהודה זכה למלכות בגלל צדקה ממנו זו דעה של תלמיד של רבי טרפון בתשובה לשאלת רבו, אך רבו אמר שהסיבה היא שנחשון בן עמינדב משבט יהודה נכנס ראשון לים סוף (לא זוכר המקור המדויק).
 
בפרשות האחרונות נתקלים אנו הרבה בכינוי למשכן "אוהל מועד"
בפשטות לשון התורה נראה שמועד הוא מלשון התוועדות "אשר אועד לך שמה" אולם בתרגום מצאנו שמועד הוא לשון זמני "וּקְרָא לְמֹשֶׁה וּמַלֵּיל יְיָ עִמֵּיהּ מִמַּשְׁכַּן זִמְנָא לְמֵימַר"
השאלה היא האם יש קשר בין:
מועד [זמן]
התועדות [התכנסות]
התודעות [מלשון ידיעה]
[מסתמא יש עוד כמה מילים בשורשים אלו אך אינם עולים בזכרוני עתה]
[ואולי אף אפשר להפליג לעדות שהרי מצאנו שאוהל מועד נקרא אף משכן העדות]

אשמח לשמוע דעות וביאורים בדבר יש"כ.
 
רש"י פרשת וישב פרק ל"ה פסוק ז'.
"נגלו אליו האלהים - במקומות הרבה שֵם 'אלהות' ו'אדנות' בלשון רבים , כגון: "אדוני יוסף" (בר' לט , כ); "אם בעליו עמו" (שמ' כב , יד) - ולא נאמר 'בעלוֹ עמו'; וכן 'אלהות' , שהוא לשון 'שופט' ו'מרות' , נזכר בלשון רבים; אבל אחד מכל שאר השמות לא תמצא בלשון רבים"
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון