הצער הוא תוצאה. החיוב הוא ניהוג אבילות.
בכל מצווה ומצווה יש את הפנים ויש את המעשה.
בהנחת תפילין, החיוב הוא מעשה ההנחה על על פרטיו ודקדוקיו, ופנימיות המצווה, מטרתה ועניינה, זהו "לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו.. שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו".
הפנימיות גם מחוייבת, והיא מטרת המצוות כדאמרי' רחמנא ליבא בעי,
אבל החיוב המעשי המוטל על האדם הוא המעשה.
ניהוג אבילות זהו המעשה, עם כל פרטי הדינים המופיעים בשולחן ערוך,
אבל הצער זהו הפנים, וזה כבר תלוי עד כמה האדם מרגיש מבין ומכיר בהפסד.