ד' תעניות בין המצרים ת"ב אבלות אמצעי או מטרה

לדעתי הנושא הוא ברור מה שאמור להיות הוא שכל יהודי יהיה בשמחה כל ימיו וזה מרכיב בעבודת ה' שלנו אך מאידך יש את מה שקרה לעם ישראל ואלו הם דברים מצערים שהם מחייבים אותנו להתעורר בתשובה וכמו שידוע שכל דור שבית המקדש לא נבנה בימיו כאילו נחרב בימיו והביאור הוא כיון שעם ישראל בצורתו המתוקנת הוא כאשר בית המקדש קיים ודור שבית המקדש לא נבנה בימיו זה אומר שהוא לא ראוי שיהיה לו את בית המקדש וזה נובע מחמת העבירות שקיימות בדור ולכן אנו מצווים להצטער כדי שצער זה יעורר אותנו לשוב בתשובה שלמה אל הקדוש ברוך הוא.
הצער הוא תוצאה. החיוב הוא ניהוג אבילות.

בכל מצווה ומצווה יש את הפנים ויש את המעשה.
בהנחת תפילין, החיוב הוא מעשה ההנחה על על פרטיו ודקדוקיו, ופנימיות המצווה, מטרתה ועניינה, זהו "לשעבד בזה תאוות ומחשבות ליבנו.. שהנשמה שבמוחי עם שאר חושי וכוחותי כולם יהיו משועבדים לעבודתו יתברך שמו".

הפנימיות גם מחוייבת, והיא מטרת המצוות כדאמרי' רחמנא ליבא בעי,
אבל החיוב המעשי המוטל על האדם הוא המעשה.

ניהוג אבילות זהו המעשה, עם כל פרטי הדינים המופיעים בשולחן ערוך,
אבל הצער זהו הפנים, וזה כבר תלוי עד כמה האדם מרגיש מבין ומכיר בהפסד.
 
האם אתה חולק על העובדה שבזמן שבית המקדש היה קיים,
השמחה הייתה חלק בלתי נפרד מעבודת ד'?

האם כל ברסלבע'ר שמדבר על שמחה טועה?
ממש לא.
השמחה בעבודת ד' הלא היא פסוק מפורש!
"תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"
לא!
חולק על העובדה שגם את ימי בין המצרים רוצים למסמס עם כל מיני סיסמאות שדופות על שמחה!!!!
 
חולק על העובדה שגם את ימי בין המצרים רוצים למסמס עם כל מיני סיסמאות שדופות על שמחה!!!!
אתה ציטטת את המשפט הזה
אנו צריכים לזכור ולשנן לעצמנו, שהמצב הטבעי של יהודי הוא שמחה, ולא ח"ו אבל ושברון.
אבל זהו משפט נכון לגמרי.

היעב"ץ כותב בביאור המשנה ד"עשרה ניסים נעשו לאבותינו במקדש", שהמצב הטבעי של כל העולם, ולא רק של ישראל, הוא בלי שום קלקול,
הכל שמח, הכל מתוקן, עשרת הניסים הללו זה המצב הטבעי.
כל הצער ועוגמת הנפש, כל הקלקולים והטעויות, הכל רק תוצאה מחורבן הבית, שאז העולם כולו התקלקל.
המצב הטבעי הוא שמחה.
חד וחלק.
וכדאי שתחדיר את זה חזק חזק, כי בלי זה, כאדם דיכאוני, לא תצליח להסתדר עם השמחה הפורצת שתהיה בזמן המשיח.
 
נערך לאחרונה:
המצב הטבעי הוא שמחה,
אבל רק כאשר החיים מתוקנים, ואם היינו חיים את עוצמת החיסרון, מי יודע אם היינו מצליחים להשלים ולחיות בצד החסרון הזה [כמבואר בגמ' שלא יניח סכין בשולחן באמירת בונה ירושלים שמא יתקענו בלבו]
לגופו של ענין אבילות הוא אומנם צער אבל לא ייאוש, וזה ההבדל הגדול.
 
המצב הטבעי הוא שמחה,
אבל רק כאשר החיים מתוקנים, ואם היינו חיים את עוצמת החיסרון, מי יודע אם היינו מצליחים להשלים ולחיות בצד החסרון הזה [כמבואר בגמ' שלא יניח סכין בשולחן באמירת בונה ירושלים שמא יתקענו בלבו]
בהחלט.
ככל הנראה כוונתך להוסיף על דברי, ולא לחלוק.
לגופו של ענין אבילות הוא אומנם צער אבל לא ייאוש, וזה ההבדל הגדול.
כמדומה שאין ציווי על צער עצמו.
יש ציווי למעט בשמחה, היינו לא לעשות מעשים של שמחה, כמבואר בהלכה,
וכן לעשות פעולות של אבילות,
אך על ההרגשה של הצער לא מצינו בהלכה ציווי כלשהו.
 
לדעתי צער על ביהמ"ק שנחרב ועתיד להבנות הוא עצמו מעיד שאינו מתייאש
כי אם היה ייאוש לא היה טעם להצטער
והוא מורה שאני בצער בחסרונו כי אני מלא תקווה לזכות לבניינו
ויה"ר שנזכה עוד השנה במהרה בימינו אמן
 
אצל כל החסידים יצאו במלחמה בתשעת הימים
כבר אמרו מי שלא היה בקאצק (כמדומני) בתשעת הימים
לא ראה שמחה מימיו...
וביותר בחב"ד שנוהגים לעשות סיום בכל יום מתשעת הימים כדי למעט באבילות, ודואגים לעלות לרדיו לזכות את כלל ישראל וכו'
 
שמחה לא סותרת את האבלות והבכי כידוע כי ענינה הרגשת שלימות ולא עצבות.
והראיה הפשוטה לזה שהרי אין נבואה באה בלא שמחה, ואיך התנבא ירמיהו בכה תבכה בלילה.
 
השקפה ברסלבאית מובהקת שסותרת את ההלכה ודיני אבילות.
החיים שלנו מלאים במורכבות הזאת
מצד אחד להתאבל על מה שהיה ואיננו
מצד שני ברור שאי אפשר להיתקע שם..
גם בגלות יש צורה של עבודת ה' ויתכן שגם יש בזה מעלות
כל הזמן צריך לזכור ולהיות עם חצי עין על החורבן
אבל בימי בין המצרים זה המיקוד שלנו
 
לגופו של ענין אבילות הוא אומנם צער אבל לא ייאוש, וזה ההבדל הגדול.
לאבלות ענינה אחד מי שאביו נמצא בחדר ניתוח ל"ע הוא לא יצא בזמן הזה לטיול
אפי' אם הוא במדינה אחרת
ולענינו:
לא מתאים להתענג כעת בזמן קשה כל כך שבית המקדש נחרב
ולכן היא מתחלקת לפי רמת הקושי שהיתה

וכן באבלות על מת זהו ענינה
בעבר הגעתי לניחום אבלים זוג ששיכלו את בנם, לא נראה לי שהייתה להם את הפריווילגיה להתייאש ממשהו או לברוח לטיול, הפטירה קרעה מהם חלק מהחיים והותירה חלל ריק. האבלות זו המציאות שבני אדם שחוו אובדן שלעולם לא יחזור, זה לא צער ולא יאוש, זה נפילה למציאות שמה שהיו החיים עד עכשיו נחתך ולא ישוב. הצער הוא עוד רגש שמתפרץ משברון האבלות.

באמת מורכב לקיים כזו אבלות על החורבן, הרי יסוד אמונתינו שהמצב של החורבן הוא זמני ומובטח לנו שנשוב לתפארתינו וכו'. אפשר להצטער על העיכוב, אבל איך אפשר להתייחס לחורבן ולגלות כאל אובדן מוחלט?

מקריאת האשכול עלה לי 'הרגש' שעל פניו ישמע מוזר, אולי החידוש הגדול של האבלות זה שנדרש מאיתנו לעצור כל שנה ולבודד את העבר מהעתיד, לחוות רק את האובדן ולהתעלם מכך שעתיד לבוא התיקון השלם. כל השנה נצפה כל העת לגאולה, אפילו נרקוד בשמחה 'בנה בנה ביתך' כשרגלינו עדיין מבוססות בבוץ הגלות, נחוג את המועדים אפילו שביהמ"ק בחורבנו וכל עבודת המועד בטלה, אבל פעם בשנה נתבודד עם החורבן כשלעצמו.
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓