בפשטות לומדים שלאדם הראשון, בחיר היצירה, יציר כפיו של הקב"ה, הוא הנקרא אדם, בזמן שאשתו נקרא חוה.
אבל כשלומדים בהמשך הפרשה (בראשית ה, ב) לומדים: זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את 'שמם' אדם. הרי מבואר שגם חוה נקרא בשם אדם, כי האדם הוא שם כללי למין האנושי.
וכן לכאורה מבואר מהפסוק (במדבר לא לה): וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים, הרי שגם הנשים נקראו בשם אדם.
אמנם יש לומר שרק מין האנושי שהם כצורתם, דהיינו זוג איש ואשה, נקראו ביחד אדם (הגם שלכאורה לא משמע כן מפסוק הנ"ל ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, ויל"ע). וכן משמע שלמד רבי אלעזר מפסוק זה, וכן לשונו (יבמות סג, א): א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, ע"כ. הרי שדייק מפסוק זה, שדווקא אדם שיש לו זיווג נקראו שמם ביחד בשם 'אדם'.
וכן מבואר בהדיא בזוה"ק (ח"א נה:) וז"ל:
"זכר ונקבה בראם" -- רבי שמעון אמר, רזין עלאין אתגליין בהני תרי קראי, זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם, תא חזי ברזא דאתבריאו שמים וארץ אתברי אדם, בהו כתיב אלה תולדות השמים והארץ (בהבראם), באדם כתיב זה ספר תולדות אדם, בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב ביום הבראם, זכר ונקבה בראם, מהכא כל דיוקנא דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי, וברזא דמתניתין אוקימנא.
תא חזי, בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר, וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא, דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם לא אקרי אלא דכר ונוקבא כחדא.
וכן יש לפרש דברי הרמב"ן על הפסוק (בראשית ה ב), וז"ל: וטעם ויקרא את 'שמם' אדם - מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי הזכיר כי האלהים קרא הזוג הראשון בשם זה מפני שכולם בהם בכח ועליהם הוא אומר "זה ספר תולדות אדם". ויש לדייק כוונתו, כי דווקא הזיווג הראשון נקרא בשם זה.
וכשמתבוננים בזה יכולין להבין בזה דברי המגיד הגדול ממזריטש זי"ע (אור תורה בהעלתך): האדם הוא רק ד' מ', דיבו"ר מלכו"ת שורה בו, וכשמתדבק בהקב"ה שהוא אלופו של עולם נעשה אד"ם. והקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם האדם, שלא [היה] יכול לסבול את בהירתו. והאדם צריך לפרוש את עצמו מכל הגשמיות [כל כך] עד שיעלה דרך כל העולמות ויהיה אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל ממציאות, ואז יקרא אדם, ע"כ.
ויש לבאר, כי ענין המלכות הוא כלליות ענין האשה והנוקבא, ואלופו של עולם הוא ענין התפארת, שם הוי"ה שבקוצו של יו"ד מתדבקין עד אלופו של עולם, ונעשה חיבור בין הקב"ה להאדם שהוא העיקר חלק המלכות שבו. ואז דווקא נקרא בשם ותואר אדם.
ולכן בעוד שהאדם עדיין נוקבא גרידא, ולא דבוק לאלופו של עולם, לא נקרא בשם אדם, וזה עומק כוונת הגמרא והזוהר שכל מי שאין לו אשה אינו אדם, דהכוונה הפנימית הוא, שכל עוד שאין לו לאדם העליון דהיינו קוב"ה - אלופו של עולם - אשה, דהיינו שהאדם התחתון עדיין לא דבוק לו ית', אינו אדם, דהיינו שלא נקרא קוב"ה אדם, וכמו שכתב שם המגיד הגדול וז"ל: שהאדם הוא חצי צורה שהוא רק ד"ם, ואל"ף לבד כביכול ג"כ אינו צורה שלימה [נ"א: והקב"ה נקרא אלופו של עולם]. אמנם כשיתדבקו יחד נעשה צורה שלימה... וכל אחד בעצמו אינו בשלימות ואינו רק חצי צורה, ושניהם ביחד הוי צורה שלימה, ע"כ. הרי שגם הקב"ה לא נקרא אדם אלא כשיש לו אשה.
אבל כשלומדים בהמשך הפרשה (בראשית ה, ב) לומדים: זכר ונקבה בראם ויברך אתם ויקרא את 'שמם' אדם. הרי מבואר שגם חוה נקרא בשם אדם, כי האדם הוא שם כללי למין האנושי.
וכן לכאורה מבואר מהפסוק (במדבר לא לה): וְנֶפֶשׁ אָדָם מִן הַנָּשִׁים, הרי שגם הנשים נקראו בשם אדם.
אמנם יש לומר שרק מין האנושי שהם כצורתם, דהיינו זוג איש ואשה, נקראו ביחד אדם (הגם שלכאורה לא משמע כן מפסוק הנ"ל ונפש אדם מן הנשים אשר לא ידעו משכב זכר, ויל"ע). וכן משמע שלמד רבי אלעזר מפסוק זה, וכן לשונו (יבמות סג, א): א"ר אלעזר כל אדם שאין לו אשה אינו אדם שנאמר (בראשית ה, ב) זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם, ע"כ. הרי שדייק מפסוק זה, שדווקא אדם שיש לו זיווג נקראו שמם ביחד בשם 'אדם'.
וכן מבואר בהדיא בזוה"ק (ח"א נה:) וז"ל:
"זכר ונקבה בראם" -- רבי שמעון אמר, רזין עלאין אתגליין בהני תרי קראי, זכר ונקבה בראם, למנדע יקרא עלאה רזא דמהימנותא, דמגו רזא דנא אתברי אדם, תא חזי ברזא דאתבריאו שמים וארץ אתברי אדם, בהו כתיב אלה תולדות השמים והארץ (בהבראם), באדם כתיב זה ספר תולדות אדם, בהו כתיב בהבראם, באדם כתיב ביום הבראם, זכר ונקבה בראם, מהכא כל דיוקנא דלא אשתכח ביה דכר ונוקבא לאו איהו דיוקנא עלאה כדקא חזי, וברזא דמתניתין אוקימנא.
תא חזי, בכל אתר דלא אשתכחו דכר ונוקבא כחדא, קב"ה לא שוי מדוריה בההוא אתר, וברכאן לא אשתכחו אלא באתר דאשתכח דכר ונוקבא, דכתיב ויברך אותם ויקרא את שמם אדם ביום הבראם, ולא כתיב ויברך אותו ויקרא את שמו אדם, דאפילו אדם לא אקרי אלא דכר ונוקבא כחדא.
וכן יש לפרש דברי הרמב"ן על הפסוק (בראשית ה ב), וז"ל: וטעם ויקרא את 'שמם' אדם - מפני ששם אדם כלל לכל המין האנושי הזכיר כי האלהים קרא הזוג הראשון בשם זה מפני שכולם בהם בכח ועליהם הוא אומר "זה ספר תולדות אדם". ויש לדייק כוונתו, כי דווקא הזיווג הראשון נקרא בשם זה.
וכשמתבוננים בזה יכולין להבין בזה דברי המגיד הגדול ממזריטש זי"ע (אור תורה בהעלתך): האדם הוא רק ד' מ', דיבו"ר מלכו"ת שורה בו, וכשמתדבק בהקב"ה שהוא אלופו של עולם נעשה אד"ם. והקב"ה עשה כמה צמצומים דרך כמה עולמות כדי שיהיה אחדות עם האדם, שלא [היה] יכול לסבול את בהירתו. והאדם צריך לפרוש את עצמו מכל הגשמיות [כל כך] עד שיעלה דרך כל העולמות ויהיה אחדות עם הקב"ה עד שיבוטל ממציאות, ואז יקרא אדם, ע"כ.
ויש לבאר, כי ענין המלכות הוא כלליות ענין האשה והנוקבא, ואלופו של עולם הוא ענין התפארת, שם הוי"ה שבקוצו של יו"ד מתדבקין עד אלופו של עולם, ונעשה חיבור בין הקב"ה להאדם שהוא העיקר חלק המלכות שבו. ואז דווקא נקרא בשם ותואר אדם.
ולכן בעוד שהאדם עדיין נוקבא גרידא, ולא דבוק לאלופו של עולם, לא נקרא בשם אדם, וזה עומק כוונת הגמרא והזוהר שכל מי שאין לו אשה אינו אדם, דהכוונה הפנימית הוא, שכל עוד שאין לו לאדם העליון דהיינו קוב"ה - אלופו של עולם - אשה, דהיינו שהאדם התחתון עדיין לא דבוק לו ית', אינו אדם, דהיינו שלא נקרא קוב"ה אדם, וכמו שכתב שם המגיד הגדול וז"ל: שהאדם הוא חצי צורה שהוא רק ד"ם, ואל"ף לבד כביכול ג"כ אינו צורה שלימה [נ"א: והקב"ה נקרא אלופו של עולם]. אמנם כשיתדבקו יחד נעשה צורה שלימה... וכל אחד בעצמו אינו בשלימות ואינו רק חצי צורה, ושניהם ביחד הוי צורה שלימה, ע"כ. הרי שגם הקב"ה לא נקרא אדם אלא כשיש לו אשה.