כ"ה בריטב"א כמו שהובא, וכ"ה בתוס' בב"מ קטז. ואכן מעודי תמהתי ע"ד כפי שהובא בפתיחת האשכול, דמהיכן מצינו ד'חזקה' מועלת כעדים ממש, הא סוגיות ערוכות לפנינו ד'רובא וחזקה - רובא עדיף' [קידושין פ.] ואם דבר כה פשוט פורך את ה'חזקה' מוכרח דכוחה הוא מועט, וכן מצינו שניתן לקבל 'חזקה' אף באופן שנסתר מהמציאות, כבתרתי דסתרי בההיא מתני' דשני שבילים [טהרות פ"ה] וכן מצינו שאפשר ל'חזקה' שתועיל למחצה כההיא ששנינו ש'מאן דמכשיר בה פוסל בביתה' [כתובות יג:] וטעם כל זה הוא שבחזקה אין ההכרעה מתייחסת למציאות כלל רק להנהגה שעלינו לנהוג כפי המוחזק לנו מעיקרא, וזה קביעת ה'דין' בלבד, ואין אנו מביטים מצדדי המציאות ההיסטורית של ההתרחשויות, ומאידך ב'עדים' שנינו שיש בכוחם לקבוע את ה'מציאות' ממש כהאמור בקרא "על פי שניים עדים יקום דבר" [ע"ע שער"י ש"ז פ"א] ו"על פי שניים עדים כו' יומת המת" עדי כדי שנא' בה 'תרי כמאה', שבענין האימון לקביעת המציאות אין מקום לחלק בכמות האנשים המעידים וכל זה אלו דברים ארוכים ואכמ"ל.
אלא שכיון שהרעיון המרכזי ב"אחזוקי איניש מיגנבא לא מחזקינן" הוא לא כפשוטו [כבשאר החזקות] שהרי מדוע לנו לתלות דהאי לאו גנבא ואילו הטוען עליו כן גנבא, וכן אינו מטעם "אחזוקי איניש רשיעא לא מחזקינן" [כב'חזקת כשרות'] דהא ההיא חזקה נא' אף באופן שלקטן והניחן ברשות אחרת [תוס' ב"ב לג'] אלא הרעיון בהאי חזקה שהוא ממש דומה לעדים נראה, שכיון שהמציאות מצד עצמה מראה לנו את הממון ברשות אותו האחד, הרי עולה מזה ביאור מושלם על המציאות עד כדי שאין לנו כלל מקום לדונה מצד ה'דין', ואיננו יכולים להוסיף עוד פרטים ונתונים עד שיוכחו, וזהו מאי דקרי לה 'חזקה' ולא ראייה ובירור, שהרי בדין 'חזקה' מצינו שלא מסתפקים בכל צד ואפשרות, אלא אנו דנים רק בצדדים שהמציאות הנוכחת מראה ומעמידה לנו, והן אמנם אי אפשר לומר שאנו רואים שהוא הבעלים דשמא בגזלנות קאתי לידיה, אלא בגלל שכדי לומר שהוא גזלן עלינו להוסיף במציאות יותר ממה שאנו רואים, שהרי חפץ גנוב הוא שייך לאדם אחר, והנתון הזה איננו מקויים לפנינו, שהרי אנו רואים רק אותו מחזיק בהחפץ.
וזה מה שהחזקה [דווקא מעין זו] דומה לעדים דבכל המקומות והחזקות - יסוד וצורת הקביעת היא ב'דינים' בלבד, ואין על ידיה מבט במציאות כלל [כדחזינן דמהני למחצה, ושמהני אף באופן נסתר מהמציאות, ואף נדחה בנקל על ידי הכרעה פשוטה כדוג' רוב] ואילו עדים והאי חזקה, מי שפועל את הדין זה ה'מציאות' בעצמה, דעל ידי אימון העדים מוברר המציאות כמו שנא' "על פי שניים עדים יקום דבר" [ומסתעף מיניה כל דיני העדות כדוג' האי דינא ד'תרי כמאה' דביאורה הוא שבענייני קביעת המציאות אין מקום לחלק בשיעורים ובזמנים] וכן נמי בהאי חזקה כפי שהוברר.
מתנצל שהארכתי, פשוט נושא זה הטריד אותי רבות בשבועות האחרונים, אז רציתי לסדר גם לעצמי.
