כי תבוא איך לבשו ישראל מנעלים במדבר (1 צופה)

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך (כט ד)

מבואר שכל ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר היו הולכים במנעלים, והנה במו"ק טו: מסתפקת הגמ' האם מנודה מותר בנעילת הסנדל, והקשה בקרבן נתנאל שם פ"ג סי' ד', מדוע פשטו מהכא שהרי ישראל במדבר היו מנודים והיו מהלכין במנעליהם, וכמו שרצתה הגמ' שם לפשוט שמנודה מותר לשלח קרבנותיו ממה שבני ישראל במדבר היו מנודים ושילחו קרבנותיהם. [ואע"פ שהגמ' שם דוחה ודילמא שאני מנודה לשמים דקיל, מ"מ הוי ליה להגמ' להקשות כן ולדחות, כמו התם].

וכתב בקרבן נתנאל שם, דלא קשה מידי, שמי שהולך בדרך פשיטא שמותר לו לנעול סנדל, כמבואר בברייתא בגמ' שם להדיא דאפילו אבל שבודאי אסור בנעילת הסנדל, אינו אסור אלא בעיר אבל בדרך מותר.

אך יש לעיין בזה, דהטעם שהקילו בדרך הוא משום טורח הדרך, [וממילא לא הוי נעילה של תענוג אלא למניעת צער, ולא נאסר אלא לתענוג, או שחכמים הקלו במקום צער], אבל בני ישראל במדבר הרי נאמר ורגלך לא בצקה, ובפסיקתא זוטרתי שם "מלמד שהיו נישאים על גבי עננים", א"כ לא שייך טעם הקולא של מהלך בדרך. ויש לומר דהבבלי לשיטתו שהוא חולק על זה, דאמרינן בשבת פו: וביבמות עא: שהיה להם חולשא דאורחא, משמע שהיו הולכים ברגליהם.

ובספר מלאכת הקדש פרשת עקב ובספר ברית יעקב במו"ק שם, כתבו ליישב, שמקרא זה ד"נעלך לא בלתה" נאמר בסוף שנת ארבעים שנה לאחר שכלו מתי מדבר, וא"כ נאמר רק למי שהיה פחות מבן עשרים או למעלה מבן ששים שלא נגזרה עליהם גזירת מיתה בחטא מרגלים, וא"כ הם לא היו נזופים. אמנם בחידושי רבי משה מאימראן זצ"ל במו"ק שם, שדעתו שגם היתרים מבני ששים ופחותים מעשרים היו מנודים במדבר, ועי"ש הוכחתו לזה.​