שמיני איך מותר לעשות פרה אדומה במועד

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ובנבלתם לא תגעו (יא ח)

בראש השנה טז: ילפינן מכאן דחייב אדם לטהר עצמו ברגל, וכן בספרי כאן אמרינן ד"ובנבלתם לא תגעו" קאי על הרגל. והקשה במשך חכמה על הא דתניא בתוספתא מו"ק פ"א ה"ב דשורפין את הפרה בחול המועד, הרי אסור לאדם לטמא את עצמו ברגל, וכל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף נטמאים.

וכתב שם ליישב דהנה בתוספתא שבועות פ"א ה"ד דעת רבי נתן דהשורף את הפרה אינו חייב על טומאת מקדש וקדשיו, דרק על טומאות נכריות חייבין ולא על טומאות קדושות. מבואר דשאני השורף את הפרה משאר הטומאות, דחשיבא "טומאה קדושה", וא"כ י"ל דגם לענין איסור להטמאות ברגל, האיסור הוא רק בטומאות נכריות דומיא דנבילה, ולא בטומאות קדושות כגון השורף את הפרה.

והנה בשאגת אריה סי' ס"ו חקר האם האיסור לטמא עצמו ברגל הוא משום שמבטל עצמו ממצות הרגל של שלמי חגיגה ושמחה ועולת ראיה, או מגזירת הכתוב משום קדושת המועד. ונראה פשוט שכל החילוק בין טומאות נכריות לטומאות קדושות, הוא רק אם הטעם הוא מגזה"כ מחמת מעלת המועד, אבל אם משום ראיה ושמחה, הא עכ"פ אסור בטומאת מקדש וקדשיו ואינו יכול לקיים מצוות הרגל. אך באמת לפי צד זה בלא"ה ל"ק, לפי"מ שכתב השאג"א שם דאם הטעם משום ביטול מצוות הרגל, היכא שכבר יצא ידי חובת מצוות הרגל ראיה וחגיגה וגם אכל באותו היום שלמי שמחה, מותר לו להטמא. א"כ י"ל דיעשו בכהן שקיים כבר מצוות אלו.
​

◆ ◆ ◆​

אך שמעתי להעיר על תירוץ המשך חכמה, דהא מטמאים היו את הכהן השורף את הפרה ומטבילין אותו כדי להוציא מלבן של צדוקים שאומרים שפרה אדומה טעונה הערב שמש, והך טומאה שהיו מטמאין אותו לא היתה טומאה קדושה אלא סתם טומאה, ואיך יטמאו אותו ברגל. ויש ליישב לדעת הר"ש בפרה פ"ג מ"ז דלא היו מטמאים אותו בטומאה דאורייתא, אלא היו סומכין ידיהם עליו, ובזה גופא מטמאין אותו בטומאת מעלה דרבנן, שהרי בגדי אוכלי קדש מדרס לחטאת, וא"כ ניחא דלגבי האיסור לטמא את עצמו ברגל לא חשיבא טומאה כלל. אמנם לדעת הרמב"ם בהלכות פרה אדומה פ"א הי"ד שהיו מטמאים אותו בשרץ, אכתי קשה.​

 

[גרינפלד]

אך באמת לפי צד זה בלא"ה ל"ק, לפי"מ שכתב השאג"א שם דאם הטעם משום ביטול מצוות הרגל, היכא שכבר יצא ידי חובת מצוות הרגל ראיה וחגיגה וגם אכל באותו היום שלמי שמחה, מותר לו להטמא. א"כ י"ל דיעשו בכהן שקיים כבר מצוות אלו.​

והוסיף ה'מגדלות מרקחים':
ולכאורה היה מקום לדון עוד, דכל האיסור הוא רק בטומאת מגע, וכלשון הכתוב "ובנבלתם לא תגעו", או במשא וכיוצא בזה שהוא קבלת טומאה מדבר אחר, אבל לא מצינו זאת בטומאה היוצאת מגופו, וכן בטומאת מתעסקין, שאינה קבלת טומאה מדבר אחר. אמנם ברא"ש יומא פ"ח סי' כ"ד מבואר דצריך לטבול גם מטומאת קרי, אע"פ שהיא יוצאת מגופו.

והנה במשנה נגעים פ"ג מ"ב מבואר שאין רואים את הנגעים במועד, והטעם משום שנאמר "וביום הראות בו" יש יום שאי אתה רואה, וממתינין מלראות משום מצות שמחת הרגל. והקשה בזכר ישעיהו טומאת אוכלין פט"ז, תיפוק ליה משום דכתיב "ובנבלתם לא תגעו" ולפי הרמב"ם משמע דהוי איסור דאורייתא רק אין לוקין על זה, אם כן אינו יכול להטמאות ברגל.

ולפי מה שכתב בשאגת אריה שאם כבר קיים מצות עולת ראיה ושלמי חגיגה, אין לו איסור להטמא, א"כ משכחת לה בכה"ג. ועוד נפק"מ, היכא שהוא כבר טמא בלאו הכי בטומאת מגע וכיוצא בזה, דאז אין שייך בו האיסור של ובנבלתם לא תגעו כיון דהוא כבר טמא, וס"ד דבאופן זה יטמאו ברגל, וקמ"ל דממתינין לדבר מצוה.​