שתי מילים על הנושא {ועל כל הנושאים המקבילים}
מעודי חשבתי ותמהתי האם כל התחושות והרגשות שמדברים עליהם הם בכלל מעשיים בדור שלנו
והאם אלו שמדברים מזה באמת אוחזים בזה
- ואני מאוד מתבייש לכתוב - אבל האמת הוא שגם עם הציפייה לביאת משיח צדקינו התמודדתי קשה
הבנתי שזה אכן הדבר הכי טוב לעולם אבל לי הרי יהיו בזיונות אז,
אני הרי רוצה עדיין לחטוף משהו טרם יגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ,
וכמובן כך היה גם בכל האלול והימים נוראים, לא הצלחתי להתחבר למתיקות של הימים ולשגב רוממותם,
וכל התירוצים השונים והפלפולים לא עזרו לי מאומה
ומה קרה לבסוף?
התבגרתי טיפה [אני עדיין ממש ממש צעיר, אבל יותר מבוגר ממה שהייתי מלפני שנתיים],
והקב"ה הציב אותי בפני התמודדות רציני בחיים, ילד חולה...
ואז השתנה כל התמונה מקצה אל קצה,
פתאום התחלתי להבין שיש עוד דברים בחיים חוץ מהאגו המתועב שלי,
התחלתי להבין שאם הבנים של הקב"ה נמצאים בגלות זה באמת כואב לו...
התחלתי להבין שהאבא מאוד מאוד רוצה שלבן שלו יהיה נוח למרות שלפעמים זה נראה אחרת...
התחלתי להבין שכל מה שהקב"ה רוצה מאיתי זה בסה"כ שאני כבר יהיה ילד טוב וכמה שהוא מצפה לזה,
התחלתי להבין שהקב"ה מציע לי כל שנה מחדש שאחזור אליו שנשכח מהעבר ונעשה שלום,
ונחזיר את מערכת היחסים בינינו כקדם,
התחלתי להבין שכאשר הקב"ה דן אותי בר"ה, למרות שדקדוק הדין זה נורא, וכל האומר הקב"ה וותרן... ח"ו,
זה לא אומר שהוא רוצה לדפוק אותנו,
לא מדובר באיזשהו אליל מורשע שעוקב אחרינו כהק.ג.ב. בשעתו, והכל גלוי וידוע לפניו, ואוי ואבוי לך אם לא תהיה בצד הנכון של הפוליטיקה,
ולא זו בלבד שלא שוה לך להסתבך איתו כי זה לא יגמר טוב, אלא אם אתה יודע מה טוב לך, תראה גם לאהוב אותו, כי אם לא תאהב אותו הוא יעשה איתך מה שפוטין עושה למי שלא אוהב אותו, ובשונה מפוטין הוא באמת יודע אם אתה באמת אוהב אותו
איי איי איי... כמה עקום אפשר להסתכל על נושא
כל מה שנצרך זה פשוט לעמוד לרגע, מול הקב"ה, להסתכל לו בעינים בלי לנדנד עפעף, ולהפנים את האהבה הגדולה שהוא אוהב אותנו,
אני לא הבנתי את זה עד שנפגשתי בחיים בפועל עם סיטואציה הנז',
אולי אתם תפנימו את זה גם ככה, ו"מי חכם וישמר אלה ויתבוננו חסדי ד'"
[אחרי שכתבתי אני רואה שבעצם לא כתבתי מאומה, אבל נו... מה כבר יכול לקרות אם אני יקש פרסם... והוא רחום יכפר]
 
שמעתי פתגם באלול שעבר תשפ"ה מרבי יוסל שינברגר:
יהיה יום הדין, וידונו אם טוב לחדש את הבריאה, וליתן חיות חדש לכל הבריאה, ובפרטיות לכל בריה ובריה. אבל צריכים להתבונן מי התחיל הדבר, למי נוגע הדבר ביותר שיהיה חיות להעולם. הרי הכל התחיל ברצון העליון הפשוט שעלה ברצונו להיטב לברואותיו.
וא"כ בפנימיות עושה הקב"ה את היום הדין, כי באמת רצה ורוצה שלבסוף באיזשהו מהלך, יצא הדין לטובת הברואים. כי הוא רצה בטובתינו יותר מאנחנו.
ולכן כל ההבטה שנתעורר פעם לאדם, כאילו הקב"ה מביט עלינו ומבקש תלונה כיצד לחפש את חטאתינו כדי לנצלה כאמתלא למה שלא יהיה לנו שנה טובה הוא שגיאה ומופרכת מעיקרא.
אך מכיון שהחילוק בין מלך ומושל הוא, שמושל הוא שמקבץ קבוצת בני אדם ומושל עליהם בעל כרחם, ומלך הוא ההיפך, שקבוצת בני אדם מקבלים עליהם מלך מבחירתם, ורצון העליון הוא להיות דווקא מלך לעמו ולא מושל, לכן הוא מבקש מאתנו אלא דבר אחד: שנקבלו עלינו את מלכותו מרצוננו הטוב, ומבחירתנו.
נקודה זו מתרץ המון בלבולים שיוכלו לבלבל את המחשבות במשך הימים נוראים.
 
כל מה שנצרך זה פשוט לעמוד לרגע, מול הקב"ה, להסתכל לו בעינים בלי לנדנד עפעף, ולהפנים את האהבה הגדולה שהוא אוהב אותנו,
אני לא הבנתי את זה עד שנפגשתי בחיים בפועל עם סיטואציה הנז',
זה כל כך נכון, ויסודי.
הייתי בהלם שראיתי - באשכול אחר - שיש כאלו שלא פיתחו קשר פנימי אמיתי עם ה' , גם בגיל לא צעיר,
קשר מהסוג הזה -כל מה שנצרך זה פשוט לעמוד לרגע, מול הקב"ה, להסתכל לו בעינים בלי לנדנד עפעף!
 
גם לי אין כח לאלול, אבל מתי היה לי ואודך ?שהייתי רווק בגיל 26 אלול היה בשבילי האפשרות האחרונה וכזה אלול וקירבת ה הלוואי גם השנה.
מה שאני מציע שנהיה אנוכים מעט ונבין שכמה שאתה סובב טוב ה יכול להביא לך פי כמה וכמה (ובשביל זה צריך שער הבטחון)
כלומר שאלול זה ההזדמנות שלך לשדרג את החיים יהיה לך הרבה כח לעבוד ואז הקירבת אלוקים בוא תבוא.
 
התחלתי להבין שכאשר הקב"ה דן אותי בר"ה, למרות שדקדוק הדין זה נורא, וכל האומר הקב"ה וותרן... ח"ו,
זה לא אומר שהוא רוצה לדפוק אותנו,
לא מדובר באיזשהו אליל מורשע שעוקב אחרינו כהק.ג.ב. בשעתו, והכל גלוי וידוע לפניו, ואוי ואבוי לך אם לא תהיה בצד הנכון של הפוליטיקה,
ולא זו בלבד שלא שוה לך להסתבך איתו כי זה לא יגמר טוב, אלא אם אתה יודע מה טוב לך, תראה גם לאהוב אותו, כי אם לא תאהב אותו הוא יעשה איתך מה שפוטין עושה למי שלא אוהב אותו, ובשונה מפוטין הוא באמת יודע אם אתה באמת אוהב אותו
הסברת מה לא, אבל לא הסברת מה כן.
מהי הסיבה האמיתית שבשלה גם אם הבורא לא מוותר על שום פסיק, הוא עדיין טוב ומטיב ואין עוד טוב כמוהו.
 
הסברת מה לא, אבל לא הסברת מה כן.
מהי הסיבה האמיתית שבשלה גם אם הבורא לא מוותר על שום פסיק, הוא עדיין טוב ומטיב ואין עוד טוב כמוהו.
מי אמר שאני צריך להבין את הכל?
אם מצליחים {מה שכתבת שזה בד"כ רק ע"י התמודדות - ואכן ככה זה היה אצלי} לעורר את החיבור לבורא ולהבין באמת שהוא טוב ומיטיב וזה לא סתם מילים פורמליים שצריכים לומר כדי להיות בצד הנכון, כבר לא צריכים לדעת להסביר כל דבר.
 
מי אמר שאני צריך להבין את הכל?
אם מצליחים {מה שכתבת שזה בד"כ רק ע"י התמודדות - ואכן ככה זה היה אצלי} לעורר את החיבור לבורא ולהבין באמת שהוא טוב ומיטיב וזה לא סתם מילים פורמליים שצריכים לומר כדי להיות בצד הנכון, כבר לא צריכים לדעת להסביר כל דבר.
אז איך בדיוק מבינים שהבורא טוב ומטיב?
אני יכול לשמוע שמאמינים, יודעים ובטוחים, אבל הבנה לשלילה לא יכולה להגיע בלי הסבר לחיוב.

למעשה, התשובה היא שכל צער ועגמת נפש כאן זה שכר נצחי בל יתואר בעולם האמיתי.
בין אם זה מגיע לזכך עוונות, ובין אם זה מגיע לניסיון, ובין אם זה יסורים של אהבה, הכל מזכה את האדם בזכייה שאין כל מלאך וברייה יכולין לשער.

וכמו שאמר הסטייפלר לר' שמואל רוזובסקי בימי מחלתו - אל תצטער על מה שכבר עברת, כי כשתגיע למעלה תשאל "למה לא נתנו לי עוד".
 
לגבי עצם הנידון אם יום הדין הוא סתירה להרגש אהבה, מן הנכון לציין שבפוסקים באו"ח סי' תקפ"ב מבואר שאין לומר בראש השנה "באהבה מקרא קודש", כי תרועה הוא דין, ואין אהבה בדין.
אמנם באבודרהם כתב שיאמרו "באהבה", וכ"ה בארחות חיים סדר תפילה ראש השנה, מחזור ויטרי, רמב"ם.
בלבוש כתב שאין לאמרו, וכתב על זה בהגהות מוהר"א אזולאי שבני ספרד נהגו לאמרו.
בסידור התניא הוא בסוגריים (באהבה).
הרי לנו כי יש מחלוקת הפוסקים אם יום התרועה הוא סתירה לאהבה.
 
לגבי עצם הנידון אם יום הדין הוא סתירה להרגש אהבה, מן הנכון לציין שבפוסקים באו"ח סי' תקפ"ב מבואר שאין לומר בראש השנה "באהבה מקרא קודש", כי תרועה הוא דין, ואין אהבה בדין.
אמנם באבודרהם כתב שיאמרו "באהבה", וכ"ה בארחות חיים סדר תפילה ראש השנה, מחזור ויטרי, רמב"ם.
בלבוש כתב שאין לאמרו, וכתב על זה בהגהות מוהר"א אזולאי שבני ספרד נהגו לאמרו.
בסידור התניא הוא בסוגריים (באהבה).
הרי לנו כי יש מחלוקת הפוסקים אם יום התרועה הוא סתירה לאהבה.
פשש פעם ראשונה שאני שומע ע''כ
מה החסידים טוענים על זה?
והאם באמת אין אהבה? כי אני גם בתור ליטאי תמיד חשבתי שברור שיש אהבה רק שהמיקוד הוא על דין, אבל לדבריך ממש השמיטו את המילה אהבה כאילו היא איננה מתאימה.
 
אכתוב את דעתי הקלושה.
אעתוק קטע מאחד מספרי היסוד של חסידות - מאור עינים פרשת וארא וז"ל:
כל הדברים מכונים בשם שכינה דהיינו חיות השם יתברך השוכן בכל הדברים ואם הוא עושה הדבר כמו שעושים אנשי המונים אזי מפריד ח"ו על כן בודאי מי שיש לו דעת זה יראה בכל דבר הפנימיות המקיימו שהוא שכינתו ברוך הוא וידבק בו ויבוא לידי יראה ואהבה.

ואהבה נקרא כמו שאמרו במשנה ואהבת וגו' בכל מאדך בכל מדה ומדה מהו בכל מדה ומדה דנודע כי השם יתברך אין סוף ואם כן הוא דבר שאין לו גבול ותכלית והעולם הוא דבר שיש לו גבול ואם כן איך אפשר לעולם לסבול אור שפעת חיותו ששוכן בכל הנבראים כנ"ל מאחר שאין לו יתברך גבול אלא הוא יתברך מנהיג עולמו על ידי מדותיו והמדות נקראים מה שמדד השם יתברך וצמצם את עצמו כביכול באופן שיוכל העולם לסובלו וזהו לשון מדה וכל זה כפי שגזרה חכמתו יתברך שאינה מושגת פעם מודד במדה זו ופעם במדה אחרת כפי שגוזרת חכמתו יתברך שצריך בעת ההיא להנהיג עולמו על ידי שפעת חיותו וכן לכל אדם מישראל מודד את עצמו ומצמצם אלהותו יתברך כפי כח האדם ושכלו בזמן ההוא פעם בחסד ופעם ברחמים כי אי אפשר לאדם לקחת אלהותו יתברך בעת ההיא כי אם בזאת המדה דוקא ואם האדם יש לו דעת בודאי מקבל אלהותו יתברך כפי מה שמדד את עצמו אליו בעת ההיא וישמח בקבלת אלהותו יתברך עליו ויהא מודה לו במאוד מאוד ועובד אותו ביראה ואהבה גמורה מאחר שיש לו דעת והדעת הוא הכולל אותן כנודע, עכ"ל.

הבנתי מדבריו, כי בפסח נתגלה לנו אלקותו ית' בבחינת חסד ואהבה, ולכן כדי שהאדם יקח את האלוקותו ולהתדבק בו, צריך להרגש את האהבה כמים פנים אל פנים.

ולעומת זה, בראש השנה שאז מתגלה הקב"ה בעולמו בבחינת שמאלו תחת לראשי, בדין, אימה ויראה. ולכן צריך האדם ג"כ לחיות במדות היראה והדין, כי אין הקב"ה נמצא אז במידת האהבה.

אבל הפוסקים שס"ל שכן מזכירים גם אהבה הוא משום שגם הדין הוא מתוך אהבה. ויש עוד להאריך ולפלפל, אבל לפענ"ד זהו נקודת הדברים.
 
פשש פעם ראשונה שאני שומע ע''כ
מה החסידים טוענים על זה?
והאם באמת אין אהבה? כי אני גם בתור ליטאי תמיד חשבתי שברור שיש אהבה רק שהמיקוד הוא על דין, אבל לדבריך ממש השמיטו את המילה אהבה כאילו היא איננה מתאימה.
לדעתי (ואלי זה גם כוונת הרב @נהר מעדן) הפשט הוא פשוט.

ניקח לדוגמה את שמות הקב"ה.
שם אלוקים זה דין ושם הווי"ה זה רחמים - הבורא הוא גם בעל רחמים וגם בעל דין, וכיצד זה יכול להתחלק?
אלא שלמרות ששני המידות נכונות, יש פעמים שמתגלה יותר מידת הדין ויש ]עמים שרואים יותר את מידת הרחמים.

כמו כן לגבי אהבה ודין.
יש ימים שבהם יותר מתגלה הדין ואז אין ראוי להזכיר לפניו אהבה, ויש ימים שבהם מתגלה יותר האהבה.
והפוסקים נחלקו האם בימים שיותר נגלית מידת הדין ראוי להזכיר את האהבה.
 
יש ימים שבהם יותר מתגלה הדין ואז אין ראוי להזכיר לפניו אהבה,
אני מסכים שכנראה שזה הפשט.
אבל זה היה חידוש בעיני שלא רק בוחרים מילים מתאימות יותר לזמן אלא גם מוחקים מילים שהשייכות שלהם נחלשה אבל עדיין קיימת!
זה לא שבמקום אהבה היה צריך מילה אחרת ולכן מחקו אותה.
 
אציין עוד מענין צורת העבודה למעשה בראש השנה במה שכתב המחבר ריש סימן תקפ"ג שאין אומרים הלל בראש השנה, וכתב על זה הט"ז:
"לפי שספרי החיים והמתים פתוחים ואיך יאמר שירה ואע"ג שאנו בטוחים שנצא זכאים בדין מ"מ צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכה לזכות".
הבטחון שנצא זכאים בדין הוא לא מחמת שאנו מרגישים באהבת המקום עלינו, אלא דווקא כשנרגיש האימת הדין, בזה הזכות נצא זכאים בדין בעז"ה.
 
צ"ל ירא וחרד מאימת הדין ועי"כ נזכה לזכות
כבר הסתפקתי בזה בעבר
האם להגיע למעלת הפחד ואימת הדין, היא סיבה מצד עצמה כלומר מעלה מצד עצמה, או שמא היא סימן שהאדם הבין טוב את אשר לפניו וחזר בתשובה, והבין את עומק הדין וקיבל על עצמו מלכותו ית', כי הענין בפחד כסיבה הוא קצת תמוה למרות שכך משמע בגרי''ס.
 
נערך לאחרונה:
כבר הסתפקתי בזה בעבר
האם להגיע למעלת הפחד ואימת הדין, היא סיבה מצד עצמה כלומר מעלה מצד עצמה, או שמא היא סימן שהאדם הבין טוב את אשר לפניו וחזר בתשובה, והבין את עומק הדין וקיבל על עצמו מלכותו ית', כי הענין בפחד כסיבה הוא קצת תמוה למרות שכך משמע בגרי''ס.
אחד היסודות הגדולים של הגרי"ס זה שגודל הזכייה תמיד לפי גודל ההכרה.
עד כמה שאדם מכיר במשפט הוא חרד, וממילא כפי גודל חרדתו כך גודל זכייתו במשפט.
נמצא שאין החרדה עומדת כסיבה בפני עצמה, אבל במציאות יש בה עניין.
 
סימן ש...
ולמה זה סימן שמוודא וגורם לו לזכות בדין?
שהוא מכיר באשר לפניו.
ה'בטוחים' לא צריך לבוא על חשבון ההכרה במשפט ובחומר הדין.
כשאדם מכיר בכך שהוא עומד למשפט לפני מי שלא שכח שום פרט קטן אפי' לא ממחשבותיו במשך השנה, הוא נחרד.
ולפי עומק החרדה כך עומק ההכרה וכך גודל הזכייה.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון