אם הוי שלו: ד' רש"י פסחים ו: שאינם שלו.[1] וכ"כ רמב"ן ריש פסחים ד"ה אלא. וכן ד' הרשב"א בשו"ת ח"א סי' תשמז, וח"ד סי' רב. וע' בחי' הרשב"א נדרים מז. (ובהערה שם) ושם פה. ובב"ק קט. (וע"ע ר"ן נדרים מז. ושם פה. ובקצוה"ח תו סק"ב וגהש"ס פסחים לג.) וע' ריטב"א סוכה לה. שנחלק עם הראב"ד בזה.[2] וע' ריב"ש תא ד"ה ואם.[3] ובתוס' קדושין נו. ד"ה המקדש משמע דהוי שלו[4] וע"ע מחנ"א (זכייה מהפקר ד), ובית הלוי (ח"א מח) וקוב"ש (ח"ב קונט' ד"ס א ה) ואבנ"מ (כח נו מד"ה והא). ומדברי הבית הלוי (ח"א מח) והקה"י (נדרים לב ומב) מבואר שלא כל איסוה"נ דומים זל"ז וכל מקרה לגופו. דיש הבדל אם אסור לכל העולם או רק לו, ויש הבדל אם הוא אסר ע"ע דאז אנ"ס שהפקיר, לבין שנאסר בע"כ. וגם יש סברא לחלק בין איסור שאפשר להישאל עליו לאיסור שא"א להתירו.
הטעם שאינו שלו: בנתה"מ סי' ערה כ' שנתייאש. וע' שער"י א ט (ד"ה וע"כ) שדוחה הטעם שא"א להנות מחמת שמוכרח לשמוע לאזהרת התורה, ומפרש שהחפץ אינו בר בעלות כי אינו בר תועלת אמיתית[5]. וע' בבית הלוי ח"א מח שכ' טעם נוסף שאנן סהדי שמפקיר. ועי' חי' ר' שמואל פסחים סי' ו. [ולכאורה היה נראה לומר עוד ביאור שלא שייך זכות שימוש כאשר אסור להשתמש, דזכות היינו שדינו להשתמש.
[1] בקוב"ש שם מפרש ד' רש"י בע"א.
[2] אולי יש חילוק בין אתרוג לשאר איסורי הנאה, דבאתרוג ראוי לשימוש שאינו 'הנאה' דהיינו לקיים בו המצוה, ולא שייכות כל הסברות דלהלן. וראיה ממש"כ הריטב"א בפסחים ו: ד"ה שני "דאין זכייה באיסוה"נ." וכן בריטב"א בקידושין נו: מוכח דס"ל דאינו שלו כמו שהוכיח האבנ"מ. אמנם בקצה"ח תו ב הביא מהריטב"א בסוכה ולא חילק.
[3] ע' בסוף הריב"ש (הוצאת מכון ירושלים) שנדפסו ב' קונטרסים על בעלות באיסוה"נ.
[4] וע' בס' מעשה איש שהחזו"א אמר שאין שיטה שנחשב שלו.
[5] וצ"ע דלכאו' אפשר להנות שלא כדרך הנאתו, עי' קדושין נו: תד"ה המקדש, ובשאר הראשונים שם. [ויתכן דיסוד המחלוקת בין תוס' לשאר הראשונים דלתוס' מותר להנות שלא כדרך הנאתו ולכן לא שייכות כל הסברות שלא יהיה לו בעלות. ולשאר הראשונים אסור מדרבנן להנות שלא כדרך הנאתו (כמש"כ הראשונים בקידושין נו: ובפסחים כה:) ולכן אין לו בעלות.]
הטעם שאינו שלו: בנתה"מ סי' ערה כ' שנתייאש. וע' שער"י א ט (ד"ה וע"כ) שדוחה הטעם שא"א להנות מחמת שמוכרח לשמוע לאזהרת התורה, ומפרש שהחפץ אינו בר בעלות כי אינו בר תועלת אמיתית[5]. וע' בבית הלוי ח"א מח שכ' טעם נוסף שאנן סהדי שמפקיר. ועי' חי' ר' שמואל פסחים סי' ו. [ולכאורה היה נראה לומר עוד ביאור שלא שייך זכות שימוש כאשר אסור להשתמש, דזכות היינו שדינו להשתמש.
[1] בקוב"ש שם מפרש ד' רש"י בע"א.
[2] אולי יש חילוק בין אתרוג לשאר איסורי הנאה, דבאתרוג ראוי לשימוש שאינו 'הנאה' דהיינו לקיים בו המצוה, ולא שייכות כל הסברות דלהלן. וראיה ממש"כ הריטב"א בפסחים ו: ד"ה שני "דאין זכייה באיסוה"נ." וכן בריטב"א בקידושין נו: מוכח דס"ל דאינו שלו כמו שהוכיח האבנ"מ. אמנם בקצה"ח תו ב הביא מהריטב"א בסוכה ולא חילק.
[3] ע' בסוף הריב"ש (הוצאת מכון ירושלים) שנדפסו ב' קונטרסים על בעלות באיסוה"נ.
[4] וע' בס' מעשה איש שהחזו"א אמר שאין שיטה שנחשב שלו.
[5] וצ"ע דלכאו' אפשר להנות שלא כדרך הנאתו, עי' קדושין נו: תד"ה המקדש, ובשאר הראשונים שם. [ויתכן דיסוד המחלוקת בין תוס' לשאר הראשונים דלתוס' מותר להנות שלא כדרך הנאתו ולכן לא שייכות כל הסברות שלא יהיה לו בעלות. ולשאר הראשונים אסור מדרבנן להנות שלא כדרך הנאתו (כמש"כ הראשונים בקידושין נו: ובפסחים כה:) ולכן אין לו בעלות.]