בענין המנהג המצוי היום שהאשה מפרנסת והבעל רק לומד:
יש הטוענים ל'היפןך היוצרות', וליתא:
אמרי' בגמ' פסחים (נ:)
המצפה לשכר אשתו וכו' אבל עבדה ומזבנה - אישתבוחי משתבח בה קרא, דכתיב סדין עשתה ותמכר.
וע' בשו"ת משנ"ה (חי"ז סי' סז) שכ' וז"ל:
נביא בכאן מקרא מפורש מהחכם מכל אדם שלמה המלך שמשבח האשת חיל ואמר בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, דרשה צמר ופשתים ותעש בחפץ כפיה, היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה וגו', זממה שדה ותקחהו וגו', ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך, נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ, היינו שהוא זקן ויושב בישיבה ולומד תורה וגו' ולחם עצלות לא תאכל, קמו בניה ויאשרוה בעלה ויהללה, הרי אדרבה מעלה גדולה היא לאשה שמחזקת הבית ותתן היא טרף לביתה והבעל יושב ולומד תורה בין זקני ארץ.
מיהו בודאי שאי אפשר להכריח אותה לכך, ועוד שאין כל הנשים שוות וראויות לעבוד עבודה להביא טרף לביתה, ולא כל העיתים והמצבים שוים אצלה, אבל ודאי דבר גדול שהאשה מנהלת את הבית, וגם בדורות האחרונים היו נשים שהחזיקו חנות וכמדומה שאשת החי' הרי"ם ואשת החפץ חיים החזיקו חנות, והרבנית של בעל דברי חיים הלכה לשוק למכור כדים של כלי חרס, ואשרי להם לנשים שמפרנסין את בעליהן והם לומדין תורה בזכותן כי יש לה שכר כפלים, ובפרט בזמנינו זכינו לראות בלעה"ר אלפים אברכים שיושבים ועוסקים בתורה ונשיהם דואגות בשביל הפרנסה, אשריהם ואשרי חלקם.
וע' בש"ך (חו"מ סי' צו סק"ט) ז"ל לפעמים נמצאו נשים אשת חיל שמחיות בעליהן וכל ממון בעל בידיה. עכ"ל.
ובהקדמת בני הגר"א לביהגר"א :
בעצתו ותוכחתו נעשו קהל גדול מרביצי תורה.....עשו תורתם קבע ומלאכתם עראי ,ומלאכתם נעשה ע"י אנשי ביתם, התורה והעבודה הם לבדם עסקיהם, ואח"כ קיבלו עליהם כמעט כל אנשי מדינתו....: עכ"ל.
ומענין לענין באותו ענין כ' הגר"א (אבן שלמה פ"ג או"ד) :
ואגב הנ"ל אזכיר לעצמי ולשכמותי כמה גדול חיוב הכרת הטוב שמוטל עלינו לנשותינו בין אם הן מפרנסות ובין אם לא וכמ"ש 'דיינו שמגדלות את בנותינו ומצילות אותנו מן החטא' ועוד טובות שמסתמא כל אישה מטיבה לבעלה בדרך קבע. וכל אישה לפי עניינה ומקומה ראויה להכרת הטוב עצומה.
ובפרט נשות האברכים שהן המפרנסות העיקריות כמה צריכה להיות תמיד למול עינינו הכרת הטוב בלי סוף שבזכותה זוכה לטובה הגדולה עלי אדמות- לעסוק בתורה ביישוב הדעת.
נערך לאחרונה: