בבא קמא אי אפשי בתקנת חכמים

[צריך ביאור]

מבואר בגמ' בב"ק דף ח: דהיכא דמכר הלוקח שלקח עידית באחרונה את הבינונית והזיבורית ושייר עידית לפניו בזה פשיטא שאין הוא יכול לומר אי אפשי בתקנת חכמים משום שאין הבינונית והזיבורית בידו והנה היכא שמכר את העידית ושייר בינונית וזיבורית לפניו בזה דעת רבא שאמרינן "מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו" והיינו שאע"פ שאין ביד הלוקח השני אלא את העידית מ"מ כיון שאם הראשון לא היה מוכר את העידית הוא היה יכול לטעון אי אפשי ה"ה נמי הלוקח השני בידו לטעון טענה זו.
ויש לברר מה החילוק בין מקרה זו למקרה הראשון שבו אין הלוקח הראשון יכול לומר אי אפשי כיון שאין הבינונית והזיבורית בידו?