אנוס בקיום המצוה האם יוצא

[ללמוד וללמד]

כופין את האדם לקיים מצות עשה, אשמח להבין מה תועלת בכפיה זו וכי יוצא האדם יד"ח בעל כרחו?
וכן מה השינוי בין קרבנות (פרשת השבוע - ויקרא פסוק ברש"י) וגיטין שבהן מוזכר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משא"כ לגבי שאר מצוות שכתוב שכופין אותו עד שיצא נשמתו.


מקורות:
"האומר סוכה איני עושה לולב איני נוטל, מכין אותו עד שתצא נפשו" (כתובות פ"ו, חולין קל"ב)

"אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'" (א' ג').
וברש"י "יקריב אותו, מלמד שכופין אותו, יכול בעל כרחו, ת"ל לרצונו, הא כיצד, כופין אותו עד שיאמר רוצה אני".

 

[בצ"ל]

כופין את האדם לקיים מצות עשה, אשמח להבין מה תועלת בכפיה זו וכי יוצא האדם יד"ח בעל כרחו?

אם מכים את האדם בכדי שילבש תפלין, ובסוף עשה מעשה ולבש, למה שלא יצא יד"ח?
בשלמא אם הלבישוהו אחרים, נכנסנו לנושא של כפאוהו פרסיים, [ר"ה כח']
ואולי טעמך משום שלא מכון למצוה, רק להינצל מהמכות, זה אינו מוכרח, דאפשר שהוא מתעצל מלקיים, אך יכון לשם מצוה אם יאנסוהו.

וכן מה השינוי בין קרבנות (פרשת השבוע - ויקרא פסוק ברש"י) וגיטין שבהן מוזכר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משא"כ לגבי שאר מצוות שכתוב שכופין אותו עד שיצא נשמתו.

גם בגט וקרבנות מכין אותו עד שתצא נפשו. אלא שבגט יש ענין מיוחד דגט מעושה פסול, ובעי' שיהא לרצונו, וכן בקרבן כתיב לרצונו, וקמ"ל דחשיב אמירת רוצה אני כרצון, וכביאור הידוע ברמב"ם [גרושין ב' כ'] אבל בשאר מצוות שאין דין מיוחד שיהא לרצונו, לא הוצרכו חז"ל לנקוט בלשון כזו.

 

[צריך עיון]

כופין את האדם לקיים מצות עשה, אשמח להבין מה תועלת בכפיה זו וכי יוצא האדם יד"ח בעל כרחו?

לכאו' אם הוא מכוין שלא לצאת אין יוצא למאי דנימא דכונה הופכית מועילה, אבל בפשוטו לא מיירי באינו רוצה לקיים המצוה אלא באינו רוצה לטרוח בקיומה ולזה מהני כפיה.

וכן מה השינוי בין קרבנות (פרשת השבוע - ויקרא פסוק ברש"י) וגיטין שבהן מוזכר כופין אותו עד שיאמר רוצה אני משא"כ לגבי שאר מצוות שכתוב שכופין אותו עד שיצא נשמתו.

לכאו' התשובה בגוף השאלה דכאן איכא דין 'לרצונו' דילפינן מקרא, האם כ''ת לשאול לטעם הדבר למה דוקא כאן ציותה התורה לרצונו?

 

[ללמוד וללמד]

ואולי טעמך משום שלא מכון למצוה, רק להינצל מהמכות, זה אינו מוכרח, דאפשר שהוא מתעצל מלקיים, אך יכון לשם מצוה אם יאנסוהו.

לדבריך מהני אף כשמאכילים אותו בע"כ בסוכה ותוחבים לו אוכל בבית הבליעה, וכן בלולב אם תוקעים לו לולב בידו, או שמא לא אמרו אלא שמכין אותו עד שהוא יעשה מעשה ויאכל בסוכה ויטול לולב דרק אז יכון.

 

[ללמוד וללמד]

לכאו' התשובה בגוף השאלה דכאן איכא דין 'לרצונו' דילפינן מקרא, האם כ''ת לשאול לטעם הדבר למה דוקא כאן ציותה התורה לרצונו?

אני מנסה להבין מה כוונת הגמ' כופין אותו עד שיצא נשמתו האם הכוונה עד שיאמר "רוצה אני" (וא"כ צריך להבין את שינוי הלשון) או כופין אותו בכח לקיים המצוה וכופין אפי' שמחמת הכפיה יצא נשמתו, ואז מה הסיבה שמועיל כפייה זו, במקרה ולא רוצה.

 

[בצ"ל]

אכן.

לא אמרו אלא שמכין אותו עד שהוא יעשה מעשה ויאכל בסוכה ויטול לולב דרק אז יכון.

ואפילו למ"ד מצוות א"צ כונה ד(אולי) יוצא גם אם יכניסו לו ליד לולב בע"כ, נראה לי דיכפוהו ליטול הלולב בעצמו, דהכפיה היא שיעשה המצוה כצווי התורה, ולא שיעשו אחרים בגופו את מעשה המצוה.

 

[ללמוד וללמד]

ואפילו למ"ד מצוות א"צ כונה דיוצא גם אם יכניסו לו ליד לולב בע"כ, נראה לי דיכפוהו ליטול הלולב בעצמו, דהכפיה היא שיעשה המצוה כצווי התורה, ולא שיעשו אחרים בגופו את מעשה המצוה.

לפי"ז צריך להבין מהו שינוי הלשון של הגמ' "מכין אותו עד שתצא נפשו" (כתובות פ"ו, חולין קל"ב) והרי לפי מה שביארת לכאו' אין הבדל בין גיטין וקורבנות שבהם הודגש שצריך לרצונו לשאר מצוות.

 

[בצ"ל]

לפי"ז צריך להבין מהו שינוי הלשון של הגמ' "מכין אותו עד שתצא נפשו" (כתובות פ"ו, חולין קל"ב) והרי לפי מה שביארת לכאו' אין הבדל בין גיטין וקורבנות שבהם הודגש שצריך לרצונו לשאר מצוות.

ההבדל פשוט, בתפלין ושאר מצוות, על בי"ד לדאוג שיקיימם בעצמו בכוחו, אך אין צריכים לבדוק רצונו ומחשבתו, בשונה מגטין וקרבנות.

 

[עומק המושג]

וקמ"ל דחשיב אמירת רוצה אני כרצון וכביאור הידוע ברמב"ם [גרושין ב' כ']​

אינו מדויק.
הרמב"ם שם פוסק את דחיית הגמ' בקידושין נ א לראיה מברייתא זו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני להא דדברים שבלב אינם דברים דשאני התם דאיכא מצוה, ופי' שאפי' אם דברים שבלב הוו דברים הכא שאני, שכיון דאיכא מצוה ל"ה אפי' דברים שבלב, אך להלכה הרי קיי"ל שדברים שבלב אינם דברים, ולפי"ז אי"צ לד' הרמב"ם שם, וכמו שסברה הגמ' בקס"ד שאי"ז תלוי בהא דאיכא מצוה, שגם לולא דאיכא מצוה חשיב רצון כיון דדברים שבלב אינם דברים. ​

 

[ללמוד וללמד]

ההבדל פשוט, בתפלין ושאר מצוות, על בי"ד לדאוג שיקיימם בעצמו בכוחו, אך אין צריכים לבדוק רצונו ומחשבתו, בשונה מגטין וקרבנות.

בשונה מגיטין וקורבנות שצריך שיוציא מפיו?
א"כ צריך להבין מה העניין שיוציא מפיו אלו המילים... ולמה דווקא בקורבנות (לגבי גיטין כבר כתב @בצ"ל מקווה שהצלחתי להגיע לעומק כוונתו....

אלא שבגט יש ענין מיוחד דגט מעושה פסול, ובעי' שיהא לרצונו,

 

[ללמוד וללמד]

גם בגט וקרבנות מכין אותו עד שתצא נפשו. אלא שבגט יש ענין מיוחד דגט מעושה פסול, ובעי' שיהא לרצונו, וכן בקרבן כתיב לרצונו, וקמ"ל דחשיב אמירת רוצה אני כרצון, וכביאור הידוע ברמב"ם [גרושין ב' כ'] אבל בשאר מצוות שאין דין מיוחד שיהא לרצונו, לא הוצרכו חז"ל לנקוט בלשון כזו.

אם נאמר את דברי הרמב"ם שהוזכר לעיל "שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחוייב בו מן התורה כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו אין זה אנוס ממנו אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאחר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש לרצונו" לפי"ז צ"ב טובא דהא לא שייך שהוא לא רוצה בקיום המצוה....