אני - מי זה אני?

[אימתי]

נשמע מצחיק... וזה ממש לא!

האם זה -
- הנשמה
- הנפש
- הרוח
- הגוף
- השכל

ומה הם הדיוקים שאפשר להוציא מאלהי נשמה שנתת בי וכו'

 

[אברך מעמיק]

האם זה -
- הנשמה
- הנפש
- הרוח
- הגוף
- השכל

ומה הם הדיוקים שאפשר להוציא מאלהי נשמה שנתת בי וכו'

לחץ כדי לכווץ...

לדעתי התשובה לזה היא קצת מורכבת, כי האני מבטא גם סוג של הזדהות מסוימת, ויש אנשים שחשים שהנפש שלהם זו הזהות שלהם, ויש אנשים שזוכים כי מתגלית להם נשמתם, והם זוכים שההזדהות הטבעית שלהם היא זו הנשמתית.
ובקיצור, ה'אני' זו תחושה תודעתית, שככל הנראה יש בה שינוי לפי מה שהוא האדם. בלי קשר לעובדה שלכל אדם יש נפש ויש נשמה.

 

[עוזי ומגני]

מיהו המתפלל | אוצר הסידור והתפילה

יש לעיין איזה חלק באדם הוא המתפלל הגוף או הנשמה? תמיד היה לי פשוט, שהנשמה היא זו שעומדת בתפילה, ורק דרכה להיגלות דרך הגוף, אבל פתאום בתחילת התפילה, זה לא כ"כ הסתדר לי, באומרי אלוקי - נשמה שנתת בי רגע, בעצם מי אומר את זה הנשמה? לא יתכן, אלא ע"כ הגוף, הגוף מודה על הנשמה שניתנה בו, נמצא א"כ...

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אור זרוע לצדיק]

האם זה -
- הנשמה
- הנפש
- הרוח
- הגוף
- השכל

לחץ כדי לכווץ...

אני זה נשמה בגוף, שעושה נח"ר לריבונו של עולם.
עם כל החלקים שבה הנפש, הרוח , הנשמה, הגוף והשכל.
ואפשר להוסיף גם את כל המערכות של הגוף.
אני זה מכלול של דברים שהקב"ה עשה, וזה מורכב מכל מיני דברים.

 

[אור זרוע לצדיק]

האם זה -
- הנשמה
- הנפש
- הרוח
- הגוף
- השכל

לחץ כדי לכווץ...

בשביל לדעת מי זה אני צריך קודם כל להגדיר מהו כל חלק.
ומה ההשפעה שלו על שאר החלקים.

 

[אימתי]

בשביל לדעת מי זה אני צריך קודם כל להגדיר מהו כל חלק.
ומה ההשפעה שלו על שאר החלקים.

לחץ כדי לכווץ...

אולי אתה מגדיר את השאלה באופן יותר רחב - פותח אותה.
ואדרבה...

 

[אימתי]

אלהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא, כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך יקוק אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים אדון כל הנשמות: ברוך אתה יקוק המחזיר נשמות לפגרים מתים:
שיהיה לעיני הלומדים.

 

[אברך מעמיק]

כדאי לעשות קצת סדר:

באדם יש שני חלקים, נפש וגוף.

אין ספק כי הנפש היא האדם ולא הגוף, כמאמר איוב (י, יא) 'עור ובשר תלבישני' - היינו כי הבשר והעור הם רק לבוש, והעיקר זה הנפש.

אלא שבנפש עצמה ישנם כמה חלקים, נפש, רוח, נשמה, חיה, ויחידה.
אלא שכאן חשוב להדגיש נקודה יסודית, הנפש היא לא דבר נפרד מהרוח, והרוח אינה חלק נוסף מלבד הנשמה, כולם הם חלקים בתוך נפש האדם, וכמו שהאריך הרמב"ם בשמונה פרקים, שאין באדם ג' נפשות השכלית, המרגשת, והמצמחת, [שאלו הם הנפש, רוח, נשמה, כנודע] אלא בנפש היחידה יש ג' גוונים אלו.

וכן הוא גם לשון חז"ל (בר"ר יד, ט) "חמישה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה: נפש - זה הדם, שנאמר (דברים יב כג): "כי הדם הוא הנפש". רוח - שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה [ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ]". נשמה - זו האופיא. דברייתא אמרין: האופיתא טבא. חיה (תהלים קמג ג, איוב לג כח) - שכל האיברים מתים, והיא חיה בגוף. יחידה (תהלים כב כא, תהלים לה יז) - שכל האיברים משניים שניים, והיא יחידה בגוף.

כי כל הכוחות האלו אינם כוחות נפרדים, אלא גוונים בתוך נפש האדם, וה'אני' זה הנפש שכוללת את כל הכוחות האלו, וכל כח מביא זוית משלו.

וממילא אין להוכיח מלשון הברכה 'נשמה שנתת בי' כי הנשמה היא דבר נפרד מהנפש, והעיקר זה הרוח או הנפש, אלא הכוונה, אלא מידת הטהרה הנמצאת ב'אני' שלי, שהיא הנקראת נשמה (וכעין מי שיודה על מידת הרחמים שנחקקה בו, ואין כוונתו לומר שהרחמים שבו הם דבר נפרד ממנו, אך הם זוית מסוימת, ולכן שייך לומר על זה 'נתת בי').

עם זאת, ישנה נקודה נוספת שראוי ליתן עליה לב, כי האדם על דרך כלל יש נקודה מרכזית בתוכו שעליה מרכז חייו מיוסדים, ובהז יש חילוקים אצל בני האדם, יש שהכח המאיר אצליהם יהיה הנפש בלבד ולא מעבר לזה, ויש שרמתם גבוהה יותר והרוח מאירה והאדם מזדהה איתה, ויש בני עליה שהנשמה עצמה מתגלית בתוכם, כמו שכתב הגר"א (איני זוכר מקומו כרגע). ולזה כיוונתי בהודעתי בתחילת האשכול.​

לדעתי התשובה לזה היא קצת מורכבת, כי האני מבטא גם סוג של הזדהות מסוימת, ויש אנשים שחשים שהנפש שלהם זו הזהות שלהם, ויש אנשים שזוכים כי מתגלית להם נשמתם, והם זוכים שההזדהות הטבעית שלהם היא זו הנשמתית.
ובקיצור, ה'אני' זו תחושה תודעתית, שככל הנראה יש בה שינוי לפי מה שהוא האדם. בלי קשר לעובדה שלכל אדם יש נפש ויש נשמה.

לחץ כדי לכווץ...

 

[חפץ בחיים]

האם זה -
- הנשמה
- הנפש
- הרוח
- הגוף
- השכל

לחץ כדי לכווץ...

זה שהאדם כולל חלקים שונים, אינו מכריח כלל להבין שנודת האני מתייחסת רק לאחד מהם
האדם בעצמו הוא המציאות שלמה שכל אחד חווה, וכל אחד יכול להרגיש כיצד הוא בעצמו חווה בכל פעם זוית אחרת, פעם יאמר אני רוצה לאכול ופעם יאמר אני רוצה להתפלל... למרות שכל רצון נבע מחלק אחר באישיותו.
ולכן נכון לומר נשמה שנתת בי, או לומר אשר יצר את האדם בחכמה.

 

[נתנאל לב]

כולם הם חלקים בתוך נפש האדם, וכמו שהאריך הרמב"ם בשמונה פרקים, שאין באדם ג' נפשות השכלית, המרגשת, והמצמחת, [שאלו הם הנפש, רוח, נשמה, כנודע] אלא בנפש היחידה יש ג' גוונים אלו.

וכן הוא גם לשון חז"ל (בר"ר יד, ט) "חמישה שמות נקראו לה: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה: נפש - זה הדם, שנאמר (דברים יב כג): "כי הדם הוא הנפש". רוח - שהיא עולה ויורדת, שנאמר (קהלת ג כא): "מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה [ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ]". נשמה - זו האופיא. דברייתא אמרין: האופיתא טבא. חיה (תהלים קמג ג,

לחץ כדי לכווץ...

זוהי אמנם דעת הרמב"ם, אך יש דעות שהם שתי נפשות שונות עיין רמב"ן בראשית ב' ז' שהביא הדעות בזה וכתב שמדברי חז"ל נראה שהם ב' נפשות נפרדות. וכמדומה שכן דעת כל חכמי הקבלה.

ולעצם השאלה מי הוא האדם אולי מישהו יוכל להעלות את דברי התניא בפרק כ"ט שביאר הדברים היטב.

 

[איתי13]

האם זה -
- הנשמה
- הנפש
- הרוח
- הגוף
- השכל

ומה הם הדיוקים שאפשר להוציא מאלהי נשמה שנתת בי וכו'

לחץ כדי לכווץ...

האדם מורכב מב' חלקים שהם נפש וגוף, כמ"ש וייצר את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים וגו'. ונפש כאן במובן של השכל. וכבר יפה הזכירו כאן באשכול את ההקבלה הפילוסופית - נפש מצמחת חיונית ומשכלת; לבין הקבלית - נפש רוח נשמה. כי בלשון הפילוסופית הכוונה לנפש המשכלת, ובלשון הקבלית הכוונה לנשמה. והנה בטרם חטא עץ הדעת ב' החלקים הנ"ל היו שכנים זה לזה והגוף היה כלבוש לנפש. ואולם לאחר החטא הם התמזגו ונהיו כאחד, כמ"ש הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע. לכן לגבי השאלה מי הוא הנקרא 'אני' - התשובה בזה שלאחר החטא, ה'אני' הוא הנפש והגוף יחד. אך מצד האמת, ה'אני' הוא חלק הנפש בלבד כפי שהיה לפני החטא.

ואולם הנפש המוזכרת לעיל אשר באה בהקבלה אל הגוף, היא נפש אשר משתנה במצבי הרוח כפי כוחות הגוף המושלים בה, שהם כוח המתאווה והמתעורר והמדמה. כי השינויים הנפשיים שהאדם חווה במשך חייו, מקורם במאבקו כנגד כוחות הגוף ובמעמד השלטון בהם. ואולם קיימת באדם נפש נסתרת, פנימית יותר, אשר מודעת לשינויים נפשיים אלו. נפש זו היא קבועה ויציבה לאורך כל חיי האדם, ובאמצעותה משקיף על כל השינויים הנפשיים שעבר. הנפש הפנימית הזו, היא היא האני האמיתי [ונקראת 'אדם קדמון' אצל המקובלים]. לכן אלהי נשמה שנתת בי וגו', 'בי' רומז לנפש הפנימית הזו. וכן יצר הטוב ויצר הרע, בא מהשקף של הנפש הפנימית הזו. וכן ההקבלה בתנ"ך של חמשת החושיים הגופניים לחמשת החושים הנפשיים, כמו טעמו וראו כי טוב ה' וגו'; והריחו ביראת ה' גו', גם כן בא בהשקף שהשכל הוא עצמו גוף וחמישה חושים לנפש הפנימית הזו. וכל היעיין בזה ינעם.

 

[אברך מעמיק]

זוהי אמנם דעת הרמב"ם, אך יש דעות שהם שתי נפשות שונות עיין רמב"ן בראשית ב' ז' שהביא הדעות בזה וכתב שמדברי חז"ל נראה שהם ב' נפשות נפרדות. וכמדומה שכן דעת כל חכמי הקבלה.

ולעצם השאלה מי הוא האדם אולי מישהו יוכל להעלות את דברי התניא בפרק כ"ט שביאר הדברים היטב.

לחץ כדי לכווץ...

זה לשון התניא:

אַךְ עוֹד אַחַת צָרִיךְ לָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשׁוֹת הַבֵּינוֹנִים, אֲשֶׁר לִפְעָמִים וְעִתִּים רַבִּים יֵשׁ לָהֶם טִמְטוּם הַלֵּב שֶׁנַּעֲשֶׂה כָּאֶבֶן, וְלֹא יָכוֹל לִפְתּוֹחַ לִבּוֹ בְּשׁוּם אוֹפֶן לַעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב זוֹ תְּפִלָּה.
וְגַם, לִפְעָמִים לֹא יוּכַל לְהִלָּחֵם עִם הַיֵּצֶר, לְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ בְּמוּתָּר לוֹ, מִפְּנֵי כְּבֵדוּת שֶׁבְּלִבּוֹ.
וְזֹאת הִיא עֵצָה הַיְּעוּצָה בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ, דְּאָמַר רַב מְתִיבְתָּא בְּגַן עֵדֶן: ״אָעָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳. גּוּפָא דְּלָא סָלִיק בֵּיהּ נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא – מְבַטְּשִׁין לֵיהּ כוּ׳״.
פֵּירוּשׁ ״נְהוֹרָא דְנִשְׁמְתָא״, שֶׁאוֹר הַנְּשָׁמָה וְהַשֵּׂכֶל אֵינוֹ מֵאִיר כָּל כָּךְ לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיוּת שֶׁבַּגּוּף.
וְאַף שֶׁמֵּבִין וּמִתְבּוֹנֵן בְּשִׂכְלוֹ בִּגְדוּלַּת ה׳, אֵינוֹ נִתְפָּס וְנִדְבָּק בְּמוֹחוֹ כָּל כָּךְ שֶׁיּוּכַל לִמְשׁוֹל עַל חוּמְרִיּוּת הַלֵּב, מֵחֲמַת חוּמְרִיּוּתָן וְגַסּוּתָן. וְהַסִּיבָּה – הִיא גַסּוּת הַקְּלִיפָּה, שֶׁמַּגְבִּיהַּ עַצְמָהּ עַל אוֹר קְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית, וּמַסְתֶּרֶת וּמַחֲשִׁיכָה אוֹרָהּ.
וְלָזֹאת, צָרִיךְ לְבַטְּשָׁהּ וּלְהַשְׁפִּילָהּ לֶעָפָר, דְּהַיְינוּ, לִקְבּוֹעַ עִתִּים לְהַשְׁפִּיל עַצְמוֹ, לִהְיוֹת ״נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס״, כַּכָּתוּב, וְ״לֵב נִשְׁבָּר״ – ״רוּחַ נִשְׁבָּרָה״, הִיא הַסִּטְרָא אָחֳרָא, שֶׁהִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ בַּבֵּינוֹנִים, שֶׁנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְחַיָּה הַגּוּף, הִיא בְּתָקְפָּהּ כְּתוֹלַדְתָּהּ בְּלִבּוֹ, נִמְצָא – הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ.
וְעַל נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית שֶׁבּוֹ נֶאֱמַר: ״נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא״, ״שֶׁנָּתַתָּ בִּי״ דַּיְיקָא, מִכְּלָל, שֶׁהָאָדָם עַצְמוֹ אֵינֶנּוּ הַנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה, כִּי אִם בַּצַּדִּיקִים, שֶׁבָּהֶם הוּא לְהֵפֶךְ, שֶׁנְּשָׁמָה הַטְּהוֹרָה שֶׁהִיא נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית – הוּא הָאָדָם, וְגוּפָם נִקְרָא – ״בְּשַׂר אָדָם״.
וּכְמַאֲמַר הִלֵּל הַזָּקֵן לְתַלְמִידָיו כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לֶאֱכוֹל, הָיָה אוֹמֵר, שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לִגְמוֹל חֶסֶד עִם הָעֲלוּבָה וַעֲנִיָּה – הוּא גוּפוֹ, כִּי כְּמוֹ זָר נֶחְשַׁב אֶצְלוֹ, וְלָכֵן אָמַר, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֶסֶד עִמּוֹ בְּמַה שֶּׁמַּאֲכִילוֹ, כִּי הוּא עַצְמוֹ אֵינוֹ רַק נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית לְבַד, כִּי הִיא לְבַדָּהּ מְחַיָּה גּוּפוֹ וּבְשָׂרוֹ, שֶׁהָרָע שֶׁהָיָה בַּנֶּפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ – נִתְהַפֵּךְ לְטוֹב, וְנִכְלַל בִּקְדוּשַּׁת נֶפֶשׁ הָאֱלֹהִית מַמָּשׁ, בַּצַּדִּיקִים.
אֲבָל בַּבֵּינוֹנִי, מֵאַחַר שֶׁמַּהוּתָהּ וְעַצְמוּתָהּ שֶׁל נֶפֶשׁ הַחִיּוּנִית הַבַּהֲמִית שֶׁמִּסִּטְרָא אָחֳרָא, הַמְלוּבֶּשֶׁת בְּדָמוֹ וּבְשָׂרוֹ, לֹא נֶהְפַּךְ לְטוֹב – הֲרֵי הִיא הִיא הָאָדָם עַצְמוֹ.
וְאִם כֵּן הוּא רָחוֹק מֵה׳ בְּתַכְלִית הָרִיחוּק, שֶׁהֲרֵי כֹּחַ הַמִּתְאַוֶּה שֶׁבְּנַפְשׁוֹ הַבַּהֲמִית, יָכוֹל גַּם כֵּן לְהִתְאַוּוֹת לִדְבָרִים הָאֲסוּרִים שֶׁהֵם נֶגֶד רְצוֹנוֹ יִתְבָּרֵךְ, אַף שֶׁאֵינוֹ מִתְאַוֶּה לַעֲשׂוֹתָם בְּפוֹעַל מַמָּשׁ חַס וְשָׁלוֹם, רַק שֶׁאֵינָם מְאוּסִים אֶצְלוֹ בֶּאֱמֶת, כְּבַצַּדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל [פֶּרֶק י״ב]. וּבָזֶה הוּא גָּרוּעַ וּמְשׁוּקָּץ וּמְתוֹעָב יוֹתֵר מִבַּעֲלֵי חַיִּים הַטְּמֵאִים וּשְׁקָצִים וּרְמָשִׂים כַּנִּזְכָּר לְעֵיל, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: ״וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ וְגוֹ׳״.
[וְגַם כְּשֶׁמִּתְגַּבֶּרֶת בּוֹ נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית לְעוֹרֵר הָאַהֲבָה לַה׳ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה – אֵינָהּ בֶּאֱמֶת לַאֲמִיתּוֹ לְגַמְרֵי, מֵאַחַר שֶׁחוֹלֶפֶת וְעוֹבֶרֶת אַחַר הַתְּפִלָּה, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל סוֹף פֶּרֶק י״ג.].​

לחץ כדי לכווץ...

עיי"ש עוד.

 

[אברך מעמיק]

זוהי אמנם דעת הרמב"ם, אך יש דעות שהם שתי נפשות שונות עיין רמב"ן בראשית ב' ז' שהביא הדעות בזה וכתב שמדברי חז"ל נראה שהם ב' נפשות נפרדות. וכמדומה שכן דעת כל חכמי הקבלה.
ולעצם השאלה מי הוא האדם אולי מישהו יוכל להעלות את דברי התניא בפרק כ"ט שביאר הדברים היטב.

לחץ כדי לכווץ...

אמנם ציטטי את דברי התניא, אך עדיין חשוב לי להדגיש, כי להבנתי אין קשר בין דברי התניא, לבין השאלה האם ה'נפש' 'רוח' 'נשמה' הם ג' חלקים שונים.

אלא גם אם הם חלק אחד, עדיין יש התפשטות בתוך הנפש רוח נשמה, הן לכח הרע (ששורשו מתחבר עם הנפש המחיה), שיכול להתפשט גם לרוח, ולפגום למעלה, והן בכח הטוב (שעיקר גילוי מקומו הוא בנשמה) שהוא כח שאמור להתפשט בכל האדם, מנשמתו לרוחו, עד לנפשו.
ובקיצור, בכל אדם יש נפש אחת המורכבת מג', ובתוכה יש שני חלקים טוב ורע, שכל אחד יכול להתפשט ולקבוע את רישומו על כל האדם. וזה תיאור אחר למוזג אני ששייך להזדהות של האדם עם עצמו, וכמו שהוא מאריך בפנים, וכמדומה כי זה שייך למה שהתבאר לעיל:​

עם זאת, ישנה נקודה נוספת שראוי ליתן עליה לב, כי האדם על דרך כלל יש נקודה מרכזית בתוכו שעליה מרכז חייו מיוסדים, ובהז יש חילוקים אצל בני האדם, יש שהכח המאיר אצליהם יהיה הנפש בלבד ולא מעבר לזה, ויש שרמתם גבוהה יותר והרוח מאירה והאדם מזדהה איתה, ויש בני עליה שהנשמה עצמה מתגלית בתוכם, כמו שכתב הגר"א (איני זוכר מקומו כרגע). ולזה כיוונתי בהודעתי בתחילת האשכול.

לחץ כדי לכווץ...

ולגבי דעת המקובלים, כמדומני דווקא כי דעתם כהרמב"ם, אבל אי"ה אבדוק את זה.

 

[נתנאל לב]

אמנם ציטטי את דברי התניא, אך עדיין חשוב לי להדגיש, כי להבנתי אין קשר בין דברי התניא, לבין השאלה האם ה'נפש' 'רוח' 'נשמה' הם ג' חלקים שונים.

אלא גם אם הם חלק אחד, עדיין יש התפשטות בתוך הנפש רוח נשמה, הן לכח הרע (ששורשו מתחבר עם הנפש המחיה), שיכול להתפשט גם לרוח, ולפגום למעלה, והן בכח הטוב (שעיקר גילוי מקומו הוא בנשמה) שהוא כח שאמור להתפשט בכל האדם, מנשמתו לרוחו, עד לנפשו


אכן, וגם אני לא קישרתי את הדברים ועוד יתבאר בהמשך

ולגבי דעת המקובלים, כמדומני דווקא כי דעתם כהרמב"ם, אבל אי"ה אבדוק את זה.
​

לחץ כדי לכווץ...

אחר ההתבוננות בדברי הרמח"ל ראיתי שבאמת אין דעתו ממש כשיטה המובאת ברמב"ן, שהנפשות השונות באדם הן הצומחת, המרגשת, והמשכילה,
אלא הנפש הגופנית שבו כוללת כל הבחינות האלו, וכדעת הרמב"ם.
אלא שיש בו עוד "מציאות נפשי נבדל ועליון מאד" היא הנפש האלוקית, שהיא מנהגת ומתקשרת לנפש התחתונה, עיין בדרך ה' תחילת חלק ג בארוכה, ומבואר בדבריו למיטב הבנתי שהם ב' נפשות שונות. וכן נראה דעת התניא וכדבריו המפורסמים בפרק ב על הנפש הבהמית והנפש האלוקית שהם חלוקות לגמרי.

אמנם יש לשים לב שאין זה קשור לחלוקה המקובלת בין נפש רוח ונשמה, שכתב רמח"ל שם שהם כולם חלקים ומדרגות בנפש העליונה עצמה, והיינו החלק העליון המתנוצץ במחשבה-נשמה, חלק הרוח שמשכנו בלב ומתבטא בדיבור, וחלק הנפש השורה בדם, בחינת מעשה, עיין בנפה"ח ש"א פרק יד והלאה שהאריך בעניינים אלו. וחלוקה זו של רבדים קיימת גם בנפש הבהמית, ולכן התניא הקפיד לא להזכיר כלל חלוקה זו, שהיא של רבדים ודרגות בנפש, אלא באלוקית ובבהמית שהם שתים שונות.​