אלול א' אלול - יום פטירת רבי יעקב ניימן (3 צופים)

[גרינפלד]

רבי יעקב אריה ניימן (? – תשמ"ג) היה מייסד וראש ישיבת אור ישראל בלידא ולאחר מכן בפתח תקווה.​

רבי יעקב ניימן – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[גרינפלד]

בחור מסוים ממשפחה שבקושי שומרים תורה ומצוות, ואותו בחור, נפשו חשקה בתורה. אחרי ויכוחים רבים עם הוריו, בהם נלחם על רצונו ללמוד בישיבה קדושה, נסעה איתו אמו על מנת לרשום אותו בישיבת אור ישראל בפתח תקוה אצל הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל.

הרב ניימן בחן את הנער ואח"כ יצא אל אמו שהמתינה בחוץ ואמר לה שלבנה חסרים הרבה ידיעות וכו' ואין הוא מתאים לרמה של הישיבה. הוא הוסיף להסביר לה שאין להם בישיבה את הכלים המתאימים להתמודד עם הנער שכל כך חלש בידיעותיו. הוא יעץ לה לקחת אותו ולרשום אותו במקום אחר ששם הרמה נמוכה יותר.

ברגע ששמע זאת הנער, הוא פרץ בבכי קורע לבבות. הרב ניימן נבהל ושאל אותו: מדוע אתה בוכה?

ענה לו הנער: וכי ראש הישיבה אינו מבין? הרי עצם העובדה שהאמא שלי תיקח אותי לרשום אותי בישיבה קדושה זה ממש נס. מהרקע שבו אני בא, זה ממש נס שאמי תבוא איתי על מנת לרשום אותי ללמוד בישיבה קדושה ועכשיו הראש ישיבה אומר לה לקחת אותי ולרשום אותי בישיבה אחרת, מי אומר שעוד פעם יקרה נס כזה?

תיכף ומיד, כשמוע הרב ניימן את דברי הנער, אמר לאמו: הבן שלך ישאר אצלינו בישיבה!

אמרה לו האמא: כבוד הרב ניימן, אתה שאומרים עליך שפיקח אתה, איך תאמר דבר כזה כעת, והרי רק לפני רגע אמרת שאין לכם את הכלים להתמודד עם ילד ברמה של בני?

אמר לה הרב ניימן: מה שאמרתי לך היה נכון עד שבנך התפרץ בבכי, אבל אחרי שראיתי את בכיו, הוא ישאר כאן ובודאי יצליח, זה הכח של תשוקה לתורה".

ואיך גדל הרב ניימן ראש ישיבת "אור ישראל", בעצמו להיות את מה שהיה?

הוא שח פעם על הקושי העצום שחווה בימי נעוריו, בהיותו בן ארבע עשרה בעיר לומז'ה.

באותם ימים היה הנער יעקב, יתום מאביו ומאמו, וכנער בודד, ללא כתף תומכת ויד אוהבת, עשה את דרכו אל הישיבה. בודד למדי חש יעקב בין המוני הבחורים, אשר ברובם המכריע, היו מבוגרים ממנו. הבדידות הכתה בו ביתר שאת וביתר עוז פעם בשבוע, כאשר כל בני הישיבה היו סרים אל הנהלת הישיבה, כדי לקבל את החבילות שנשלחו אליהם מבתיהם.

שמחה גדולה היתה שוררת באותה שעה בקרב הבחורים. כל אחד היה פותח את חבילתו ושש כמוצא שלל רב על ניחוחות הבית שעלו מתוכה. רק יעקב ניימן, הנער היתום והבודד, לא קיבל חבילה מעודו. מגן עדן, כידוע, לא נהוג לשלוח חבילות…

בכל שבוע, באותה שעה, התעצם הכאב הנורא בליבו של יעקב, וגוש מאיים היה חונק את גרונו, מלווה בייסורי נפש איומים.

פעם, ביום שישי אחד, לא היה יעקב מסוגל יותר. הוא פרש מן ההמולה ועלה אל חדרו. נכנס למיטתו והתכסה בשמיכה עד מעל לראשו. שם, בחדר הריק, מתחת לשמיכה הבלויה, פרץ היתום האומלל ביבבות קורעות לב: "אבא" מלמל בפנים רטובות, "אבא שבשמים, אתה הלא אבי יתומים, למה אתה לא שולח לי חבילות?! למה רק החברים שלי מקבלים דרישות שלום כאלו מהבית? הרי גם לי יש אבא! יש לי אותך!!!"

וכשדמעות זולגות מעיניו ללא מעצורים קמץ יעקב היתום את אגרופיו, נשך את שפתיו ומלמל: "אבא, אני לא מבקש חבילות של בגדים, של עוגות וממתקים, אני מוותר על כל זה! אני רק רוצה שתשלח לי דרישת שלום ממך, כי הרי אתה אבא שלי. אתה יודע מה? אתה יכול לשלוח לי חבילות של סייעתא דשמיא ושל הצלחה בתורה ויראת שמים. אני מבטיח לך שאקבל זאת בשמחה…".

עוד דקות ארוכות געה יעקב בבכי מר מתחת לשמיכה, עד שהוקל לו במעט. הוא יצא בזהירות מן החדר, רחץ את פניו ומחה מעל עצמו כל סימן של בכי ומצוקה. וכך, במסווה של שמחה צעד אל בית המדרש.

הלם של ממש אחז בו. מיד כאשר נכנס, פנה אליו אחד המתמידים בישיבה, שנודע גם כעילוי של ממש, והציע לו חברותא! כמובן שיעקב השיב בחיוב, וזאת הייתה רק ההתחלה…

כבר באותו יום חש יעקב בשינוי המדהים. בחירי הישיבה חיפשו את קרבתו, הרמי"ם האירו לו פנים, והוא החל מוצא בלימודו עונג אדיר ומופלא.

"מאותו היום" סיפר לימים רבי יעקב ניימן, "כמו נפתחו שערי שמים לאותה תפילה, ובמשך למעלה מעשר שנים, עשר שנותיי בישיבת לומז'ה – זכיתי למנה עצומה וגדושה של סייעתא דשמיא עצומה, בלימוד מבורך, מתוך עונג ושמחה".
​

(דברים ערבים – זהרי חמה עמוד קמ"ה, מעלונו של הרב חנניה צולק – שבועות)​

 

[גרינפלד]

סיפור מאלף על תוכחה שפעלה את פעולתה סיפר רבה של שכונת עזרת תורה בירושלים הגאון רבי יחיאל מיכל שטרן שליט"א, מתקופת לימודיו בפתח תקוה בישיבת 'אור ישראל' בראשותו של רבי יעקב ניימן זצ"ל:

לרב ניימן היה מנהג של קבע ללכת בכל יום למנחה וערבית בבית הכנסת הגדול בפתח תקוה ולהתרים שם את הציבור לטובת הישיבה, ובכל יום היה לוקח איתו אחד מבני הישיבה, כדי שיראו כמה קשה להשיג את הכסף, וידעו לייקר את ממון הישיבה. באחד הימים הגיע תורי להתלוות אליו, וכשסיימנו לאסוף התחלנו לצעוד חזרה לישיבה. בדרך הבחנתי בחבר שלי הולך. היה זה חבר שישן בחדרי בפנימיה, בחור בעל כשרון חזק, אך כגודל כשוריו כך גודל יצרו. הבנתי מיד שהוא מתכוון לעשות אי אלו שטויות, ונסיתי לסמן לו שיברח, כי הרב ניימן פה. אך הוא החזיר לי סימן מרחוק, כאומר 'לא אכפת לי'…

כשהתקרבנו פנה אליו הרב ניימן ושאל: "לאן אתה הולך?" והבחור השיב בלי להניד עפעף ונקב במחוז חפצו, מקום שהוא ב'בל יראה' בשביל יהודי שומר תורה ומצוות. הרב ניימן הביט בו ממושכות ואמר: "כן, אבל למה בלי סוודר? אם אתה תתקרר, מה אגיד לאמא שלך? תחזור לישיבה, קח סוודר ואחרי זה תלך". החציף הבחור פניו ואמר: "אם אחזור לישיבה לקחת סוודר, אני אאחר…".

התקרב הרב ניימן ואמר לתוך אזנו: "אני יודע שיש גם הצגה שניה. תחזור ותקח סוודר, ואחר כך תלך". לא נותרה לבחור כל ברירה, והוא הסתובב חזרה והלך אתנו לישיבה. הייתי משוכנע שבדרך הוא 'ירביץ' בו מוסר, אך לא. הרב דיבר איתו בלימוד… הבחור, כאמור, היה בעל כשרון גדול, והשיחה התנהלה באופן הטוב ביותר.

כשהגענו לישיבה אמר הרב: "לך לחדר, קח סוודר ותלך". הלה הלך לקחת סוודר. אך יצא מטווח ראייתי, ומיד התפרצתי: הרב, למה עושים כך? איך מרשים לו ללכת? אך במקום שהרב יתן לו סטירה ויעצור אותו, הוא סטר לי ושאל: "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?!… דע לך שאני כבר יותר מארבעים שנה ראש ישיבה, ואיני צריך שילמדו אותי מה לעשות".

הלכתי לישון. בשתים עשרה בלילה שב חברי לחדר. כעת הוא קלט איזו שטות עשה. "שטרן, קום", טלטל אותי משנתי. "תגיד, מה אעשה? הסתבכתי לגמרי. אני משוגע לחלוטין, מה עשיתי?!" מה אתה רוצה ממני? למה אתה מעיר אותי, השבתי לו, תאכל את מה שבישלת… וחזרתי לישון.

בבוקר, אחרי התפילה, ניגש הרב ניימן למשגיח לדבר אתו. חברי התחיל לרעוד ולחש לי: "תסתכל, הם מדברים עלי… עוד מעט יבואו. אוי ואבוי, מי יודע מה יעשו לי!" אבל השיחה הסתיימה – ואף אחד לא ניגש לדבר איתו… הלכנו לאכול ארוחת בוקר, נכנסנו לבית המדרש והתחלנו ללמוד. באמצע ה'סדר' שמע חברי מאחור את צעדיו של הרב ניימן, הוא נתן לי מכה בצלעות ואמר: "אתה שומע את הצעדים הללו? זה הסוף שלי, הנה זה בא…". הרב ניימן ניגש ישירות אליו: "נו, מה חידשת?" והמשיך לדבר איתו בלימוד, בלי שום מילה על מה שהיה. כשהלך, אמר לי הבחור: "מי יודע מה הם מכינים לי? הם בטח מחכים שרבי יוסף רוזובסקי יגיע…". אבל רבי יוסף הגיע, השיעור התנהל כרגיל, ושום מילה על מה שהיה לא נאמרה.

אחרי הצהרים קרא לי אותו בחור ואמר: "שטרן, אני לא מסוגל יותר. אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ, אני מוכרח לבקש סליחה מהרב ניימן. אתה היית איתי ביחד, אולי נכנס אליו ביחד?" נכנסנו. חברי פרץ בבכי, והרב ניימן אמר: "בני יקירי, אבא שלך עובד במע"צ בסלילת כבישים. הוא עובד ב'חמסינים' הגדולים ביותר בקושי רב, ובסוף החודש מקבל חמש לירות. מתוך זה הוא משלם לי לירה, כדי שאני אחנך אותך ואחזיק אותך. אין לך רחמים על אבא?! בפרט שאתה הילד הבכור מתוך תשעה ילדים בבית, וברור, שאם אתה תתקלקל, כולם ילכו אחריך… אמור לי, אין בלבך רחמים?!…".

ליותר מכך לא היה זקוק הבחור, על מנת לחולל בעצמו מהפך.
​

(להתעדן באהבתך)​

 

[גרינפלד]

הרב ניימן היה רגיל לכתת רגליו ללקט פרוטות למען ישיבתו הקדושה מעמך בית ישראל, והיה משקיע זמן גם לפנות אל הדלים והרשים. שאלו אותו פעם: מדוע אינו פונה לעשירי תבל?, אצלם בסיבוב קטן אפשר להשיג מה שמשיגים במשך חודש ימים מהתרוצצות בין פשוטי העם העניים.

במקום תשובה סיפר להם רבי יעקב מעשה שהיה כך היה: קצין אחד עמד בעמדתו שבמעבר הגבול. הוא הבחין באחד שבא עם אופניים, כשעליהם שק מאחור, ושני שקים נוספים על שתי הידיות, בעל האופניים נעצר, הראה את אישוריו, הקצין הציץ לחבילות לראות מה יש בתוכם, והוא ראה חול… הוא קימר בפליאה את מצחו, ופטר אותו לשלום.

למחרת המראה חזר על עצמו, ההלך מדווש על אופניים, מאחור שק חול, ושני שקי חול נוספים תלויים על הידיות. הקצין חשב בליבו, זו כבר פעם שניה, משהו פה מוזר. כנראה זו הסחת דעת, מי יודע מה הוא מטמין בתוך החול.. הוא פנה לממונה עליו וסיפר לו על כך, למחרת החיילים קבלו הוראה: אם ההלך המוזר עם האופניים מגיע שוב עם שקי חול, לעצור אותו ולסנן את כל שקי החול שהוא מביא איתו.

כצפוי הוא הגיע, ובמשך שעה ארוכה סיננו החיילים את שקי החול, ואפילו חרס לא העלו בידם. אך המראה החל להיות דבר שבשגרה, יום אחר יום ההלך המוזר מדווש על אופניו, שק חול מאחורה, ושני שקים מקדימה. הקצין אומר לחייליו, זה חייב להיות הברחה. אין הסבר אחר. כנראה הוא רוצה שנתרגל אליו ואז הוא יוכל להחביא בחול דברים. ולכן בפקודה, כל יום יש לסנן את החול. וכך יום אחר יום, איש האופניים מגיע, החיילים עבדו קשה בכדי לסנן את החול, ולגלות- מאומה.

לאחר כמה חודשים, חושב הקצין לשנות כיוון מחשבה, שמא הוא מבריח יהלומים בכיסים של המעיל שלו והחול זה רק כיסוי?!… ומאז יום יום נוספה עוד משימה יומית, חיפוש מדוקדק בבגדיו, שגם הוא לא העלה כל ממצא.

לאחר כשנה, יום אחד בהיר, מודיע בעל האופניים לחייל העומד בבידוק, כי זה היום האחרון שהם יפגשו בו, "להתראות לכם", אמר. הקצין קרא לו הצידה ואמר לו: אני נשבע לך, לא אעשה לך מאומה, רק תגיד לי מה היה העניין? מה הברחת? אני לא עומד בסקרנות..

והוא עונה בחיוך: הברחתי אופניים!!, בכל בוקר עברתי רגלית את המעבר הנוסף למדינה הסמוכה שהחוק אוסר לייבא ממנה אופניים. אתם התמקדתם בשקים, אבל אני הברחתי את האופניים. ממחר פג האיסור על ייבוא אופניים, וכעת אחפש מקור פרנסה אחר.. סיים רבי יעקב ניימן ואמר לשואליו: שאלתם מדוע אני מתרים את הרבים, פשוטי ודלי העם, ולא פונה לגבירים אדירים?, ואני שואל אתכם, וכי הקב"ה צריך שאני יביא לו כסף?!… אלא מאי, הקב"ה רוצה לזכות את ישראל. א"כ אני לא מחפש כסף, אני אינני אוסף ממון, אלא את הכסף הקב"ה שולח, ואני רק אוסף זכויות לעם ישראל, וזכויות אלו מגיעות לא פחות גם לעניים, שיזכו גם במצוה ושמהם ומבניהם תצא תורה.​

 

[גרינפלד]

רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת "אור ישראל", שח פעם על הקושי העצום שחווה בימי נעוריו, בהיותו בן ארבע עשרה בעיר לומז'ה. באותם ימים היה יעקב הנער יתום מאביו ומאמו, וכנער בודד, ללא כתף תומכת ויד אוהבת, עשה את דרכו אל הישיבה. בודד למדי חש יעקב בין המון הבחורים, אשר ברובם המכריע היו מבוגרים ממנו. אך הבדידות הכתה בו ביתר שאת וביתר עוז פעם בשבוע, כאשר כל בני הישיבה היו סרים אל הנהלת הישיבה, כדי לקבל את החבילות שנשלחו אליהם מבתיהם. שמחה גדולה היתה שוררת באותה שעה בקרב הבחורים. כל אחד היה פותח את חבילתו ושש כמוצא שלל רב על ניחוחות הבית שעלו מתוכה. רק יעקב ניימן, הנער היתום והבודד, לא קיבל חבילה מעודו. מגן עדן, כידוע, לא נהוג לשלוח חבילות…

בכל שבוע באותה שעה התעצם הכאב הנורא בליבו של יעקב, וגוש מאיים היה חונק את גרונו, תוך יסורי נפש איומים. פעם, ביום שישי אחד, לא היה יעקב מסוגל יותר. הוא פרש מן ההמולה ועלה אל חדרו, נכנס למיטתו והתכסה בשמיכה עד מעל לראשו. שם, בחדר הריק, מתחת לשמיכה הבלויה, פרץ היתום האומלל ביבבות קורעות לב. "אבא" מלמל בפנים רטובות, "אבא שבשמים", "אתה הלא אבי יתומים, למה אתה לא שולח לי חבילות?! למה רק החברים שלי מקבלים דרישות שלום כאלו מהבית? הרי גם לי יש אבא! יש לי אותך!"

וכשדמעות זולגות מעיניו ללא מעצורים קמץ יעקב היתום את אגרופיו, נשך את שפתיו ומלמל: "אבא, אני לא מבקש חבילות של בגדים, של עוגות וממתקים, אני מוותר על כל זה! אני רוצה רק שתשלח לי דרישת שלום ממך, כי הרי אתה אבא שלי. אתה יודע מה? אתה יכול לשלוח לי חבילות של סייעתא דשמיא ושל הצלחה בתורה ויראת שמים. אני מבטיח לך שאקבל זאת בשמחה…".

עוד דקות ארוכות ייבב יעקב בבכי מר מתחת לשמיכה, עד שהוקל לו במעט. הוא יצא בזהירות מן החדר, רחץ את פניו ומחה מעל עצמו כל סימן של בכי ומצוקה. וכך, במסווה של פנים שמחות צעד אל בית המדרש.

הלם של ממש אחז בו. מיד כאשר נכנס, פנה אליו אחד המתמידים בישיבה, שנודע גם כעילוי של ממש, והציע לו חברותא! כמובן שיעקב השיב בחיוב, אך זאת היתה רק ההתחלה. כבר באותו יום חש יעקב בשינוי המדהים. בחירי הישיבה חיפשו את קרבתו, הרמי"ם האירו לו פנים, והוא החל מוצא בלימוד עונג אדיר ומופלא. "מאותו היום" סיפר לימים רבי יעקב ניימן, "כמו נפתחו שערי שמים לאותה תפילה! ובמשך למעלה מעשר שנים, עשר שנותיי בישיבת לומז'א – זכיתי למנה עצומה וגדושה של סייעתא דשמיא עצומה, בלימוד מבורך, מתוך עונג ושמחה"
​

(דרך עץ החיים מובא בעלונו של הרב חנניה צולק – שבועות).​

 

[גרינפלד]

היה זה באחת השנים, בראש חודש אלול. ראש ישיבת 'אור ישראל' הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל ניגש ליהודי אחד מבעלי הבתים של פתח תקוה, ואמר לו: "ר' משה, יודע אתה שהיום ראש חודש אלול, עוד מעט מגיע ראש השנה הוא יום המשפט שבו כל בני אדם עוברים לפניו כבני מרון… הבה ונחזור בתשובה!"

היהודי הישיר מבט מול הגר"י וענה: "יסלח לי כבודו, אך בימי חיי כבר עברתי ששים ושלוש פעמים את חודש אלול, ששים ושלושה ימי ראש השנה, וששים ושלושה ימי כיפור – ומעולם! מעולם לא היה לי על מה לחזור בתשובה! אני – אינני חוטא!!! חוץ מזה אני מוכן קומפלט לר"ה, קניתי את כל סוגי התפוחים: 'יהונתן', 'אלכסנדר' ו'סמט', וגם השנה קניתי ראש של כבש במקום דג…"

ר' יעקב הבין עם מי יש לו עסק… ולא חפץ לדבר על לבו של שוטה זה, כי ידע שלא יצליח עמו, אבל בהיכל הישיבה יכול הוא לזעוק… וכך עשה.

בשיעור הפתיחה עלה אל הבמה בישיבה, ומנהמת לבו זעק: "רבינו נסים גאון בווידויו מתוודה ואומר: רבונו של עולם, אם אעמוד לפרט את חטאיי יכלה הזמן והם לא יכלו. רבנו נסים גאון – קודש הקדשים שאיננו יכולים להבין בקצה קצה השגתו במצוה קלה, והוא אומר שאם ירצה לפרט את חטאיו, יכלה הזמן והם לא יכלו! והוא, ה'בעל בית' הזה, שבקושי תורם שעה ביום לעולמו הרוחני, אומר בבטחון שששים ושלוש שנה לא עשה שום חטא! והוא מתכון ברצינות, היתכן???"

ר' יעקב ענה על כך תשובה פשוטה וברורה, אך נקדימה במעשה שסיפר הרב יחזקאל יונגרייס שליט"א. לפני למעלה מעשרים שנה הופיעה בעיתון כתבה על מבצע שערכה עיריית תל אביב, בו מבקשת היא לפנות גרוטאות ישנות שנאספו בחצרות הבתים. אחת החצרות היתה מרווחת במיוחד ושייכת לזקן מתושבי העיר, שעיסוקו היומיומי במשך עשרות שנים היה 'צבירת גרוטאות'… היהודי היה רוכב על תלת אופן במשך כל שעות היממה, נובר בכל פח אשפה מזדמן, מחטט בערמות פסולת, מחפש ומחפש עד שהיה מוצא את הגרוטאה החביבה עליו, מעלה אותה על עגלתו, ודוהר לחצרו על מנת לשמרה שם. כך במשך שלושים שנות עמל ויגיעה, צבר בחצרו ערמת גרוטאות נכבדה, שגבהה הגיע קרוב לשלוש קומות בנין ברדיוס של שלוש מאות מטרים! לצורך פינוי החצר הזו נזקקה העיריה ליותר ממאה וחמשים משאיות אשפה!

בכתבה בעיתון סופר, שכאשר קיבל הקשיש את המכתב המודיע על הפינוי המיוחל, הכריז בפני כל אוזן קשובה כי הוא לא יתן לגעת אפילו בפריט אחד, ולא ינשלו אותו מרכושו… בתחילה הוא אכן ניסה למנוע את הפינוי בצו בית משפט, אבל הפסיד במשפט. וכשבאו לפנות את השטח, הוא עצר את הפועלים בגופו ממש, רקע בידיו וברגליו וניסה לחסום את כניסת המשאיות, עד שעצרה אותו העיריה בצו בית המשפט, כי לא יכלה לעמוד בפני התנגדותו העזה…

בסופו של דבר הוכתר המבצע בהצלחה והחצר פונתה לחלוטין. היא שינתה את פניה לבלי הכר, שכן תחת האנדרלמוסיה ששררה במקום שלחה העיריה פועלים של מחלקת הנטיעות והם השקיעו רבות כדי להפוך את החצר לפינת חמד: מדשאה ירוקה רחבת ידיים החלה לצמוח, ולצידה פרחי נוי ועצים נאים. מערכת השקיה אוטומטית פעלה אחת ליומיים והפיחה בצמחיה רוח חיים, גם ספסלי ישיבה נוחים הותקנו בחצר לרווחת הקשיש, ולמקום היתה עדנה.

כעבור מספר חודשים החליט אחד מכתבי העיתון לחזור אל אותו זקן ולבדוק מה מעשהו בתנאי החיים החדשים… הוא התקרב אל החצר ומה רואות עיניו? הקשיש יושב בגינתו הנהדרת, ומתענג על יופיה והדרה. הוא ניגש אליו בעדינות וביקש לשמוע ממנו איך הוא מרגיש היום במקום, והזקן עונה לו בחיוך רחב: "מה אומר לך… יש חיים לאחר המוות! אחרי שלושים שנה שמחתי לגלות שהשמש זורחת החל מחמש בבוקר ולא רק מהשעה עשר, עד היום הגרוטאות כסו לי את אור השמש עד השעה עשר… ועוד יותר, במשך שלושים שנה סבלתי מקוצר נשימה, כי כמויות האבק כאן היו נוראיות, נחשים ועכברושים היו אורחי הקבועים… ויתושים ופרעושים מלאו את ביתי לאלפיהם. עכשיו, כבר אינני סובל מקוצר נשימה, ונחשים ועכברים אינם עוד. האוויר הצח ממלא את הריאות, והבריאות שלי טובה יותר… בקיצור, ביום אחד הפכתי צעיר בשלושים שנה…"

נשאל נא את עצמנו, איפה היה הזקן הזה שלושים שנה? הוא לא ראה שחצרו רוחשת עכברים ונחשים? הוא לא שם לב שביתו שורץ מעופפים? איך הוא לא הרגיש שהוא חי במזבלה ציבורית?! התשובה פשוטה ביותר: "מי שחי באשפה אינו מרגיש!!!". עומד איש תברואה מאחורי משאית מלאה בזבל, נושם עמוק מלא ראותיו אשפה מצחינה, ובטוח שאין עוד אויר צח שכזה… וכולו מתענג בקראו "מי זקוק לבשמים מלאכותיים כשיש ריח טבעי של הבריאה…"

את זאת זעק ר' יעקב נימן וקרא: "כשהיצר הרע חי עם האדם, הוא לא אורח שלו – אלא הופך להיות הוא בעצמו! ולכן האדם לא חש כלל שיש עמו יצר הרע! הוא שקוע כל כולו ביצריו כטובל בהררי זבל מצחין וכבר אינו מרגיש במחנק הנורא! נתאר לעצמנו שתי נשים מסבות יחד באולם לסעודת חתונה. שתיהן לובשות בגדים הדורים ומושקעים. והנה חולף על פניהן המלצר ובידיו מגש מלא בתפודים אפויים טבולים ברוטב שומני כתום… ולפתע, מחליק המגש מידיו ותכולתו נתזת על בגדיהן… האחת מקנחת את הכתמים במפית, ואומרת 'לא נורא'… אבל השניה – חרב עליה עולמה! למה? מה ההבדל ביניהן? הראשונה היא קרובת משפחה רחוקה ומלבושיה בהתאם – נאים אך לא מפוארים במיוחד, והכתם לא כל כך ניכר. ובכלל עוד מעט עוזבת היא את האולם ומי יראה וידע על כך… אבל השניה היא הכלה! הכלה בכבודה ובעצמה! לבושה בשמלה לבנה צחה כשלג, וכל כתם שומני כתום הופך את השמלה למכוערת! והיא מרכז הארוע – הן יום כלולות הוא לה, הכל חגים סביבה, והמראה שלה נורא ואיום!

הסביר רבי יעקב ניימן ואמר: רבנו נסים גאון, הן נשמתו זכה וצחה ביותר! ונגיעה של היצר הרע בנפשו יוצרת אצלו כתם נורא, כי הוא מבין ויודע מהותה של נשמה נקיה, ורוחו מרגשת אף ברפיון קל הזועק עד לשמים, "יכלה הזמן והם לא יכלו". אבל 'בעל בית' כאותו יהודי מפתח תקוה, אינו מרגיש שיש לו על מה לחזור בתשובה… ולמה אינו מרגיש? כי כולו מלא כתמים כתמים, והחטאים אינם ניכרים עליו כבר מרוב שרובו הם, וכבר נהפך הוא והיה לחטא בכבודו ובעצמו!".
​

(להתעדן באהבתך)​

 

[גרינפלד]

שח הגאון רבי דוד יוסף שליט"א, רבה של שכונת 'הר נוף', וחבר מועצת חכמי התורה את הדברים דלהלן:

"כשהייתי לומד בישיבת 'אור ישראל' בפתח תקוה, המצב הכלכלי היה קשה מאד. באחת הפעמים התלוננו בפני ראש הישיבה, הגאון רבי יעקב ניימן, על המצב הקשה, והוא השיב להם כי הוא משתדל מאוד לגייס כספים ובקושי מצליח…

"באותם הימים נסענו, ונהג האוטובוס סיפר לנו בדרך, שהוא חזר בתשובה כששמע את הרב עובדיה יוסף בבית הכנסת, בהיותו דיין בפתח תקוה – והיום כל בניו לומדים בישיבות. אחד הבחורים שהיו איתי באוטובוס, הצביע עלי ואמר לנהג 'הנה הבן של הרב עובדיה'. הנהג התרגש ואמר לי: 'תגיד לאבא שלך שכל מה שיש לי זה בזכותו'. הוא סיפר לי שהוא גר בכפר אברהם. ויש לו משק.

"ביום שישי חזרתי לבית, וסיפרתי למרן אבא זיע"א אודות אותו אדם. אבא ביקש להשיג לו את מספר הטלפון של אותו אדם. העליתי אותו על הקו, ואבא אמר לו: 'מדבר עובדיה יוסף, אני רוצה לפגוש אותך'. ואכן, אותו נהג הגיע לבית שלנו, ואבא אמר לו: 'אני מבקש ממך טובה. אני רוצה שתעזור לישיבה בפתח תקוה שאין להם כלום'. הנהג השיב במקום: 'אני מתחייב שבמשך שנה כל הפירות והירקות – יקבלו ממני חינם אין כסף'…

"ואכן, ביום שישי היה מגיע טנדר לישיבה, ומוריד כמות אדירה של פירות וירקות. הטבח רץ והזעיק את ראש הישיבה, שהגיע מיד ואמר: 'אני לא יכול לשלם על זה'. אותו אדם השיב לו: 'זה הכל חינם'… 'למה?', שאל ראש הישיבה, והאיש עונה: 'בגלל הרב עובדיה יוסף'…

"הרב ניימן התחיל לבכות, קרא לי, נישק אותי ואמר לי: 'תגיד לאביך תודה, והשנה הזאת אתה פטור משכר לימוד'. אז שכר הלימוד היה חמישים לירות, זה היה הרבה כסף, בשמחה ובטוב לבב רצתי אל הטלפון הציבורי, וסיפרתי לאבא על מה שקרה…

"כעבור זמן מה אבא מגיע למשרד הישיבה, נכנס לרב ניימן ואומר לו: 'אתה אמרת לבן שלי שהוא פטור משכר הלימוד? מה זה קשור?'. הניח לו 12 צ'קים והלך…
​

(עלון 'יביע אומר', להרה"ג רבי יצחק בר זכאי שליט"א, חשון תשע"ח)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל ראש ישיבת אור ישראל עובדה שהיה עֵד לה בצעירותו כאשר למד אצל הגאון רבי משה רוזנשטיין זצ"ל המשגיח דלומז'ה.

פעם ראה פעם את רבו בוחן ילד מהתלמוד תורה בלימוד חומש. "חשבתי לתומי", סיפר רבי יעקב, "שאם המשגיח מקדיש מזמנו לבחון ילד – ודאי מדובר פה במיוחס, בן למשפחה מפוארת…

בן מי הנער? שאלתי את מורי ורבי עם תום הבחינה.

"ילדו של הקב"ה" – לחש באוזני.

הבחין הגאון רבי משה שתלמידו רבי יעקב עומד ומתפלא על התשובה שנאמרה לכאורה שלא מעין השאלה, המשיך ואמר: "אילו אמרתי לך שהילד הוא בנו של ר' חיים או של ר' משה, היית יודע מיהו. עכשיו שאני אומר לך שהוא בנו של הקב"ה, עומד אתה ומתפלא של מי הוא?"
​

(חיים שיש בהם)​

 

[גרינפלד]

בלעם הגיע לדרגה והכרה כה גבוהה, עד כי אמר "לא אוכל לעובר את פי ה' "! ואם כן הקשה הגה"צ רבי יעקב ניימן זצוק"ל, מה היתה הטענה על בלעם, הרי באמת לא רצה לעבור את פי ה'?

את התשובה הוא מביא בשם הסבא מקלם זצוק"ל, שבלעם אכן אמר "לא אוכל" וכוונתו היתה, כי רוצה הוא מאד לעשות כדברי בלק, אך לא יכול לעשות כן מפני דבר ה'. כך גם היה באמת, הוא לא ויתר על רצונו, וניסה לעשות תחבולות כדי שהקב"ה יסכים לרצונו, עד שאכן הרשה לו הקב"ה ללכת עם שרי בלק.

מכאן לימוד גדול לדרך עבודת ה' של כל אחד, יש אנשים שמקיימים מצוות וכוונת מעשיהם לעשות רצון הבורא יתברך שציוונו לקיים מצותיו, ויש שמקיימים מצוות בלא שום כוונה לרצון ה' יתברך, מצידם הם היו מותרים על 'התענוג' של עשיית המצוות, ועשים זאת בכורח כמי שכפאום לכך ומכח הרגלם.

אנשים אלו בסופו של דבר סרים מהר מן הדרך, ולא נשאר בהם הרבה לחלוחית של מצוות ומעשים טובים, אם בכלל. שכן כבר למדונו חז"ל (מכות י, ב) 'בדרך שרוצה אדם לילך, מוליכין אותו', גם אם יקיים מצוות כוונת רצונו היא שתקבע את דרכו – אם כוונתו לעשות רצון אבינו שבשמים, יוליכוהו בדרך הזו למעלה להשכיל, ואם ח"ו אין כוונתו לכך, יוליכוהו בדרך עקלתות עד אבדן דרך רח"ל.​

 

[גרינפלד]

רבינו אליהו די וידאיש, מפרט בספרו המופלא, ראשית חכמה (שער האהבה פרק ח) עד כמה המסירות נפש חיונית להשגת הישועה, כי לדבריו מי שרוצה שהקדוש ברוך הוא יעשה עמו נס שהוא שינוי הטבע צריך שהוא תחלה ישנה טבעו לעבודתו כענין קריעת ים סוף שהוא דבר מחוץ לגדרי הטבע כי כאשר ישנה "מסירות נפש" נשברות כל המחיצות!

כעין דברים אלו, כתב בספר אגרא דפרקא: סוד מופלא להצלחה ולישועה אמר הרב הקדוש המגיד מה"ר יחיאל מיכל זצלה"ה, כשיצטרך האדם לפעול ענין שלא כטבע.. יעשה מצוה גדולה שלא כטבע ויפעול למעלה מן הטבע.

על שפת הים, בין המצרים, פרעה ועמו מחד והים הגועש מאידך, שם במעמד קריעת ים סוף, כלל ישראל זוכים לאור האמונה "ויאמינו בה' ובמשה עבדו" ואז – אז ישיר משה!!!

ראש הישיבה ד"אור ישראל" הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל ביאר בשם הסבא מקלם זצ"ל שישנם שני חלקים באמונה, האמונה האחת היא אמונה הבאה על ידי חקירה, והאמונה השניה מצויה בחוש ובתוך המציאות.

בדבריו משל ה"סבא" משל, לאדם שמעולם לא טעם טעם לחם, כאשר ניסה אי מי לשכנע אותו ולהוכיח לו כי הלחם הוא המשביע נפשו של האדם, הרי אין בידו כלים לשכנע, שכן אדם אחר יכול לשכנע שבעתיים במתק פיו שהלחם לא משביע!

אולם בו ברגע שיעמוד אדם רעב ויאכל לחם וישבע, לא תעזור שום סברה או הוכחת נגד, שהרי האדם ראה בעיניו כיצד הלחם משביע! כך גם הוא ענין האמונה, אם אחד מאמין בהקב"ה מפני שלמד זאת בחקירה ודרישה הרי שיכול הכופר לבוא ולטעון לו טענות של הגיון מעוות, אולם אם אמונתו היא חושית הרי שלא ניתן לשנות את דעתו באמונה, שכן הוא יודע חש ומרגיש את האמונה!​

 

[גרינפלד]

סיפר רבי יחיאל מיכל שטרן, רבה של עזרת תורה:

למדתי בישיבה קטנה "אור ישראל" בפתח תקוה, שבראשה עמד רבי יעקב ניימן זצ"ל. היה לי חבר חדר שהיה בחור 'לא מי יודע מה'.

מנהג היה לו לרבי יעקב ניימן, שכשהיה יוצא לאסוף כסף בבית הכנסת הגדול, היה לוקח אתו לדרך בחור, מדבר אתו בלימוד ומחזק אותו.

יום אחד הלכתי אני עם ראש הישיבה. היה זה באמצע הסדר. לפתע אני רואה מולי את החבר שלי. רמזתי לו שיזוז הצידה כדי 'שלא יחטוף על הראש'… אבל הבחור, ברוב חוצפתו המשיך ללכת לקראתם, כאומר: 'לא אכפת לי'… כשנפגשו, שאל אותו ראש הישיבה: 'נו, לאן הולכים עכשיו'? והוא, בלי להתבלבל ענה: שהוא הולך למקום שאין רוח חכמים נוחה הימנו… בלשון המעטה'.

הייתי בטוח, מספר הרב שטרן, שהוא הולך לספוג סטירת לחי מצלצלת, והרב ניימן יגיד לו: 'קח את החבילות שלך ולך הביתה'. הרי אין צורך להסביר כמה חמור הדבר הזה שתלמיד ישיבה הולך לכזה מקום רחוק כל כך ממה שאמור להיות מקומם של בחורי ישיבה…

להפתעתי, הרב ניימן אמר לו:

אבל, להפתעתי, הרב ניימן אמר לו: 'איך אתה הולך ככה, רק עם חולצה? עכשיו חורף. אתה עלול להצטנן. אמא שלך תגיד שאני לא דואג לך. תחזור לישיבה, קח סוודר ותלך'. והבחור ממשיך בלי להתבלבל: 'הרב! אני אאחר את שעת הארוע". אמר לו ראש הישיבה: 'אני יודע שעוד שיש פעם שניה. לך קח סוודר, ותלך בפעם השנייה'. הבחור הלך לישיבה, לקח סוודר והלך… אני ממש התפוצצתי אבל באותו רגע כמובן לא פציתי פה.

"אמנם, לאחר מכן נכנסתי לראש הישיבה ואמרתי לו שאני לא מבין את ההתנהלות שלו. ככה מתנהגים לכזה בחור חצוף? ראש הישיבה היה צריך לתת לו סטירה ולזרוק אותו לצמיתות מהישיבה. ראש הישיבה שמע לעצתי ונתן לי סטירה קלה. "כמה שנים אתה כבר ראש ישיבה?" הוא שאל אותי, "אפילו לא יום אחד, אני ראש ישיבה כבר 50 שנה, את החינוך תשאיר לי".

אותו בחור מחוצף, היה ישן איתי בפנימייה. באותו לילה הוא העיר אותי כשהוא רועד מפחד. הוא הבין כמה גדולה הייתה החוצפה שלו, ותיאר לעצמו שלמחרת הוא צפוי לעמוד בפני ההשלכות של המעשים החמורים הללו. מיד בבוקר הוא ייקרא אל המשגיח ויקבל את ה'פסק' שלו. אני התקשיתי לרחם עליו, אמרתי לו 'תאכל את מה שבישלת, לא היית צריך להתחצף'.

למחרת, אחרי תפילת שחרית, הוא ראה שהרב ניימן מדבר עם המשגיח, 'בוודאי הם מדברים עלי', אמר לעצמו. 'עכשיו זה יגיע… המשגיח יודע לעשות את זה הרבה יותר טוב מראש הישיבה'. אבל המשגיח לא בא!

בסדר א' למדנו ביחד, ממשיך ומספר הרב שטרן, והרב ניימן עבר לידם, התעניין במה הם עוסקים ודיבר אתם בלימוד. כשסיים המשיך הלאה כאילו לא ארע דבר. אחרי מנחה הבחור כבר התפוצץ: 'מתי כבר יבוא העונש? אי אפשר ככה למשוך אותי'.

בערב החבר כבר לא החזיק מעמד, לא היה איכפת לו להיענש, אבל שתיגמר כבר ההמתנה הנוראה הזאת… הוא נכנס לרב ניימן ובפנים כאובות ביקש סליחה על מעשיו והתנהגותו, ראש הישיבה לקח את ידו וליטף אותה, ואמר לו "תלמידי היקר. אבא שלך עובד במע"צ, הוא מרוויח מעט מאוד כסף, ומתוך הלירות הבודדות שהוא מקבל בחודש, חצי לירה הוא משלם לישיבה שתחנך אותך. תראה כמה חשוב לו שתלמד בישיבה ותהיה תלמיד חכם. אתה הבן הגדול בבית, אם אתה תהיה תלמיד חכם, רוב הסיכויים שגם האחים שלך יצעדו בעקבותיך וילכו בדרכך. אבל אם אתה תהיה פועל פשוט ותקטוף תפוזים, גם הם יהיו קוטפי תפוזים. עכשיו אני שואל אותך, למה אתה עושה את זה לאבא שלך? לאמא שלך? איך אתה ככה גוזר עליהם אכזבה נוראה כל כך ומפח נפש כזה גדול. בהתנהגות שלך אתה לא רק מאכזב אותם ממך עצמך, אלא מכל האחים שלך, הצעירים ממך. אתה גוזר את הדין של כל המשפחה שלך, שלא יהיו שם תלמידי חכמים, שלא יהיו יהודים שומרי תורה ומצוות. למה?".

"הבחור הזה תפס את עצמו בעקבות אותה שיחה והתחיל להשקיע את כל כולו בתורה", מספר הגרי"מ שטרן שליט"א. "עד היום הוא יושב והוגה בתורה. אני מכיר אותו ויודע כמה שהוא מתמיד עצום, וזה למרות שהוא לא קיבל שום 'שטעלע (משרה)', ואין לו שום תפקיד תורני וכדומה, הוא לומד פשוט כי חשקה נפשו בתורה.

"אבל הסיפור עוד לא נגמר. בחתונה של אותו בחור, כמה שנים מאוחר יותר, הגעתי להשתתף בחופה. גם הרב ניימן היה שם. הוא פגש אותי, כשהבחור המתמיד הזה צעד אל החופה, עומד להתחתן עם בת למשפחה חשובה של רבנים ותלמידי חכמים מופלגים ועומד להקים בית יהודי אמיתי של תורה והתמדה. הרב ניימן ניגש אלי, צבט לי בלחי בחביבות ושאל אותי "נו, אז מי צדק? סטירה הייתי צריך לתת לו, או צביטה חביבה בלחי".​

 

[גרינפלד]

"וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל ד' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם" (טז, טו)

אומר רש"י הקדוש: לפי פשוטו, הקטורת שהם מקריבים לפניך מחר, אל תפן אליהם.

והדבר מצריך ביאור, הרי הם הולכים להתפלל להצלחת דרכם במלחמתם עם משה רבינו, ואם ח"ו תתקבל תפילתם, הרי יש בכל אישור לדרכם הכפרנית במשה ותורתו, והיתה מתבטלת כל התורה כולה, וכי יש צד שהקב"ה יקבל תפילה כזאת, עד שהיה משה רבינו צריך לבקש על זה?!

שאלה חזקה זו, מביא הגר"י ניימן זצ"ל בספרו דרכי מוסר, בשם מרנא הסבא מקלם זצ"ל, שמוכיח מכח בקשת משה זו, עד כמה גדולה כוחה של תפילה, שאף אדם שאינו כשר, אבל מתפלל מכל ליבו להקב"ה, יש כח לתפילתו!! ומזה נלמד עד כמה גדולה תפילה של אדם כשר המבקש בשביל רוחניות או גשמיות לעשות רצון ה' יתברך!!​

 

[גרינפלד]

פעם מרן החפץ חיים הזדמן לעיר צ'רניקוב שבאוקראינה וסיפרו לו שיש בעיר בעל בית חרושת שמעביד את פועליו בשבת. כאשר שמע זאת החפץ חיים, מיד הלך לביתו של אותו אדם וניסה לשדלו שיפסיק לחלל שבת ולגרום ליהודים רבים נוספים לעבור על מצוות התורה. אך אותו יהודי הקשה את ליבו ואמר לחפץ חיים: רבי קדוש, הרי מידי יום אני מרוויח ארבעת אלפים רובלים ואם אסגור את שערי בית החרושת אפסיד סכום זה מידי שבוע וכי כבודו רוצה להפסיד אותי בסכום כה גבוה? החפץ חיים לא נבהל מעזות הפנים והשיב לו בשלוה: האם עדיף לך להפסיד את בית החרושת כולו בשל חילול השבת? הרי פסוק מפורש הוא (שמות לד, כא): "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות", מדוע התורה מודיעה לנו שבששת ימי החול נעבוד, הרי הוא דבר פשוט, אלא התורה מודיעה לנו בכך שדוקא אם נשבות בשבת נוכל לעבוד בכל ימי החול, אולם אם לא נשבות ביום השביעי, נצטרך לשבות בכל שבעת ימי השבוע בחול ובשבת גם יחד, כי לא תהיה לנו פרנסה כלל וכלל!

האיש שהיה רחוק משמירת המצוות שמע את דבריו הנוקבים של החפץ חיים אך הם לא נכנסו אל ליבו. הוא אמר בלעג לא מוסתר: וכי סבור הרבי שפסוק בחומש הוא שמחזיק את בית החרושת שלי?? כאשר ראה החפץ חיים שדבריו אינם נשמעים, הוא קם והלך ללא אומר ודברים. לא עבר זמן רב והבולשביקים חוללו מהפכה והשליטו על רוסיה ושכנותיה את השלטון הקומוניסטי, במסגרת המהפכה הם החרימו את המפעלים ובתי החרושת מידי בעליהם ובכלל זה היה אותו יהודי מחלל שבת. בקושי רב הוא הצליח למלט את גופו מציפורני השלטונות וכאשר הגיע לעיר מבטחים עני וחסר כל הוא מיהר לשגר מכתב לחפץ חיים בו התוודה על חטאיו וכך הוא כתב: רבינו הקדוש, עכשיו רואה אנוכי שדבריו צודקים ונכונים, כי אכן פסוק בחומש קובע את גורלו של בית החרושת! (את המעשה סיפר הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל).​

 

[גרינפלד]

מעשה ששמענו לפני שנים מספר מהמשגיח הגה"צ רבי דורון דוד גולד שליט"א. מעשה שקרה בדורות עברו וסיפרו ראש ישיבת "אור ישראל", הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל.

איש עשיר היה, בעל ספינות רבות אשר שייטו בימים ועסקו בהובלות של מוצרים שונים, עסקיו היו רווחיים ביותר והביאו לו הון רב. ויהי היום, היתה סערה גדולה בים וכל ספינותיו טבעו במים. בכך, איבד אותו עשיר את כל רכושו. התלבטו אנשי המשפחה כיצד לספר את הבשורה הקשה לאבי המשפחה, חששו לבריאותו אם יספרו לו על הנזק הגדול. כיוון שלא ידעו מה לעשות, פנו אל רב העיר שייעץ להם כיצד לפעול.

הרהר הרב בליבו ואמר להם: הביאו את האיש אלי, אני אספר לו את הבשורה הרעה. הגיע האיש לרב, הושיבו ליד השולחן. אמר הרב: אם הייתי אומר לך שאחת מספינותיך טבעה בים, איך היית מרגיש וכיצד היית מגיב על כך? ענה העשיר: אכן, היה כואב לי מאוד הנזק הזה, אך מתוך אמונה בחסדיו של הקב"ה, הייתי מקבל את הגזירה באהבה. המשיך הרב ושאל: ואם הייתי מספר לך ששתי ספינות שלך טבעו בים, כיצד היית מקבל זאת? ענה העשיר: נראה לי שגם כאן, הייתי מודה להקב"ה על כל חסדיו ומקבל בשלווה את הנזק הגדול.

ומה אם הייתי מספר לך שמחצית מספינותיך ירדו במצולות ים, האם גם אז היית נשאר באמונתך ומקבל עליך את הדין? – שאלו הרב, כאשר הוא מקשה על העשיר יותר ויותר בשאלותיו אלה.

ענה העשיר: כעת שאל הרב שאלה קשה שאיני יכול להשיבו מיד. אם אשיב כעת, הרי שתהא זו חוסר אחריות מצידי לענות מיידית על שאלה קשה ולא פשוטה זו. ייתן לי הרב 24 שעות, שבהם אלמד מוסר על נושא הביטחון והאמונה, אתבונן בליבי איזו תגובה הייתי מגיב במקרה שהיה הרב מבשר לי בשורה קשה כזו. הלך העשיר לביתו, למד ספרי מוסר בנושא זה וחשב בליבו כיצד היה מקבל בשורה מעין זו. לאחר 24 שעות חזר העשיר לרב והשיב: חשבתי, למדתי, התבוננתי. נראה לי כעת, אחר שחיזקתי את עצמי באמונה, שהייתי מקבל עלי את הגזירה מתוך ביטחון בהקב"ה שעושה רק טוב לבריות.

אמר הרב: נעשה צעד נוסף – מה אם הייתי מבשר לך שכל אוניותיך ירדו במצולות ים, כיצד היית מקבל זאת?

כאן, אמר העשיר, אם רוצה אני לתת תשובה אמיתית ואחראית על שאלתו של הרב – צריך אני מספר ימים כדי לדון עם עצמי איזו תגובה ובאיזו צורה הייתי מקבל גזירה חמורה וקשה זו. אמר הרב: עשה כדבריך, כשתהיה לך תשובה, אנא תשוב ותאמר לי תשובה אמיתית. הלך העשיר, פינה מספר ימים מסדר יומו, עסק בהתמדה וברצינות בענייני האמונה, לרענן בליבו את האמונה הגדולה שצריך איש יהודי לחיות על-פיה. חזר לאחר מספר ימים אל הרב, לאחר שריענן בלבו את האמונה הגדולה בבורא. אמר הוא לרב: אכן שאלה קשה מאוד שאל הרב. אך לאחר ימים של לימוד, התבוננות וחיזוק האמונה בלבי הייתי משיב ש'צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו'. למרות האיבוד של כל הרכוש, הייתי אומר שהקב"ה גוזר, אף אם גזירות קשות הן, הכל לטובתו של האדם וכדי לתקנו. גם אם הבשורה היתה שכל רכושי הלך לאיבוד, הייתי מודה לקב"ה על כל חסדיו ומקבל עלי את הדין על הנזק הגדול והנורא הזה.

אמר לו הרב: אכן הסיפור הזה קרה, כל ספינותיך ירדו הימה, לא נשאר מכל הספינות אפילו אחת. שמע העשיר את הבשורה הקשה מפי הרב, לא יכול היה לעמוד בכך, נפל, התמוטט ואיבד את הכרתו.

לאחר ששבה רוחו והתאושש, כשנרגע מעט, ביקש הרב לשאול אותו דבר מה. אמר לו הרב: הרי רק דקות מספר לפני שסיפרתי לך על האסון, אמרת בביטחון רב שגם אם היו מבשרים לך על מקרה שכזה, היית מקבל עליך את הדין באהבה גמורה. איך זה שמיד אחר שאמרת הדברים הללו, שמעת על שקרה באמת, והנה התמוטטת ולא יכולת לעמוד בשמועה ששמעת ממני?

ענה העשיר: אכן הצהרתי שהייתי מאמין בכל לב גם אם הייתי שומע את הבשורה הקשה ביותר – אך כשהצהרתי זאת ראיתי לעיני רוחי שהספינות עדיין שטות על פני הים ולא קרה להם דבר. האמירה הבטוחה שלי נבעה מתוך כך שחשתי והאמנתי שהספינות קיימות עדיין. אבל בעת שהבנתי שהספינות כבר אינן, והאסון קרה במציאות, כאן כבר לא יכולתי לעמוד בפני הבשורה. אכן חשבתי קודם שאני מאמין בכל לב, גם בעת צרה ממשית ומציאותית. אך כעת נוכחתי לדעת שהאמונה שחשבתי שהיא שלימה אצלי, אינה כה מושלמת והנה בעת ניסיון לא עמדתי בו.​

 

[גרינפלד]

סיפר לי יהודי שהיה מקורב למרן ראש הישיבה הגראמ"מ שך זצוק"ל: "הייתי בחור מבוגר בישיבה, נכנס בחור צעיר לשיעור א', אביו היה בידידות עם רבנו הגדול וביקש שמרן ראש הישיבה ישים עליו עין. מרן זצוק"ל ביקש ממני לדווח עליו. הבחור ידע שהוא במעקב של מדן הגראמ"מ שך. הוא פתח גמרא בתשע ולמד עד שמרן הגראמ"מ שך הגיע, ואז ירד לפא"י להתפלל… סיפרתי למדן הגראמ"מ שך מה שראיתי. התגובה הספונטנית שלו היתה: 'איך הוא מסתדר עם ארוחת הבוקר??!" עוד אחד סיפר לי שלמד ב'אור ישראל', והוא נחשב לבחור מהסוג הקשה יותר… ראש הישיבה הגר"י ניימן זצוק"ל היה מוסר 'ועד' בשבת לתלמידים, וכל אחד קיבל מזונות ושתיה ב'ועד'. הוא כמובן לא הגיע, והגר"י ניימן קרא לו אחרי זה ו…הביא לו את העוגה שכולם קבלו ב'ועד', הוא שמר לו במיוחד. והוא מעיד, שזה מה שבנה אותו והציל אותו.​

 

[גרינפלד]

'זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים'. איך יתכן – נהג הגאון רבי יעקב ניימן, ראש ישיבת ״אור ישראל״ לתמוה – שדור דיעה שכזה, שראה את יציאת מצרים, את מעמד הר סיני, את קריעת ים סוף, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הנביא – עומד ומתלונן על דגים, על בצלים ועל קישואים! היתכן?

אלא, הוא נהג ליישב, מכיון שבני אותו דור לא עמלו כדי להשיג את מדרגותיהם, אלא קיבלו במתנה את כל השפע הרוחני, הרי לא היה למדריגותיהם קיום עצמי, וכך קרה שבכל נסיון, גדול או קטן, חזרו אל הבצלים ואל השום…לאור זאת, נבין מדוע פודים את הפטר רחם, שנולד קדוש – משום שקדושה שבאה ממילא ואשר אין עובדים עליה – אין לה ערך וקיום!
​

(כמוצא שלל רב – מפי אחד מתלמידיו, וכן ב״דרכי מוסר״ — שמות)​

 

[גרינפלד]

סיפר לי ידידי המוהל המפורסם, הרה"ג רבי אברהם גולד שליט"א, כי לפני שנים רבות הוא השתתף בשמחת תנאים של חבר שהתקיימה בשעה מאוחרת בלילה בבית הורי הכלה בקומה גבוהה. לפתע נפתח הדלת ובפתח נראתה דמותו של הגאון הצדיק רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל' בפתח-תקוה. כשכיבדוהו לשאת דברים, אמר: "אם תתפלאו מדוע הטרחתי את עצמי בגילי המתבגר לעלות שלוש קומות בשעה כה מאוחרת בלילה כדי להשתתף בשמחה זו, הלוא החתן אינו לומד בישיבתי וגם אין לי קשר עימו. אך אומר לכם מדוע: אני עושה זאת מחובת הכרת הטוב שאני חש לאחד הצדדים – שהשתדל מדי פעם לעזור לי בגיוס כספים למען הישיבה. כאשר נודע לי כי הוא עורך כעת שמחה, הטרחתי את עצמי בטרחה לא מעטה – כדי להכיר לו טובה.

"ואם תשאלו ממי למדתי זאת?", המשיך רבי יעקב לומר באוזני הנאספים, "ובכן, ממורי ורבי הכהן הגדול מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל למדתי עד היכן מגעת חובת הכרת הטוב. כאשר באתי בילדותי בפעם הראשונה בחיי לחזות בזיו איקונין המקודש של ה'חפץ חיים' בראדין, הוא שאל לשמי, וכשהשבתי הוא שאל עוד, אם אני קשור לפלוני, וכשהשבתי שאני נכדו, השיב לי ה'חפץ חיים': 'אני חייב הכרת הטוב לסבך. כי פעם הזדמן לי לנסוע לעירו לרגל מכירת הספרים שהוצאתי, ולילה אחד לא היה לי היכן ללון, וסבך נטה אלי חסד – הכניסני לביתו ונתן לי מיטה לישון, ועל כך אני חייב לך הכרת הטוב'. ומאז, כל אותם ימים ששהיתי בראדין, הוא לא נח ולא שקט ודאג לכל צרכיי על הצד היותר טוב. הנהגה זו נקבעה בתודעתי", הפטיר רבי יעקב, "וממנו למדתי מהי הכרת הטוב. לכן כאמור טרחתי לעלות שלוש קומות בשעה כה מאוחרת כדי לומר למטיבי מזל-טוב ולהשתתף עימו בשמחתו"…​

 

[גרינפלד]

הגה"צ רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', בספרו 'דרכי מוסר', מביא את הסיפור המפורסם על חכמתו העצומה של רבינו הגאון מוילנא זצ"ל. פעם בא לפניו עניינה של עגונה אומללה, שבעלה נעלם לפני שנים רבות, והיא ישבה כל העת לבדה בודדה, מבלי לדעת מה יעלה בגורלה.

לפתע, ביום בהיר אחד, הגיע אדם לא מוכר, וטען שהוא הוא הבעל האובד. השמחה החלה לעלות בלבבות כולם, אך הזיהוי היה מוטל בספק. היה איזה דמיון חיצוני שזכרה האשה, אך היא התלבטה מאד האם זה אכן בעלה שנעלם. היא נפגשה עימו כמה פעמים, והוא ידע לספר פרטים אישיים שלא היו ידועים לאף אחד מלבדם – איזה אוכל הם אכלו בשבע ברכות, מה הם לבשו, היכן הם טיילו וכן הלאה והלאה.

למרות הכל, העגונה לא נרגעה, והרגישה שמסתתר כאן משהו. היא חששה מאד שאולי זהו רמאי שפגש את בעלה, שמע ממנו שאין בדעתו לחזור והחליט להתחפש ולבוא במקומו, ובצורה כלשהי הצליח להוציא ממנו את כל הפרטים שסיפר לה. בצר להם, פנו הורי האשה אל הגאון מוילנא בבקשת עצה.

אמר להם הגאון: "שהאבא יילך עם הבעל-לכאורה לבית הכנסת, ושם יבקש ממנו למצוא את מקומו לבד". הגיע האיש לבית המדרש, והאבא אמר לו שיכנס ויתפוס את מקומו. הלה נבהל כהוגן, הביט לכל הצדדים במבוכה, ואז החוויר כסיד, כשקלט שרמאותו נתגלתה. הוא ניסה להימלט מבית הכנסת ולכדוהו, אז נאלץ להודות שאכן אינו הבעל האמיתי, וכשהבין שהבעל לא עומד לשוב, חשב להינשא לה. לצורך כך הוא נפגש עם הבעל ושמע ממנו את הפרטים, אולם אך את הפרט הזה, היכן היה מקומו בבית הכנסת, הוא שכח לברר אצלו.

דברים רוחניים, הסביר הגאון, לא עולים במוחם של הרשעים. אותו נוכל רשע בירר הכל: היכן אכלו, מה אכלו, לאן הלכו ומה לבשו, אבל המקום בבית הכנסת לא עלה בדעתו!…

גם יוסף שלח לומר ליעקב שהוא זוכר את ה'עגלות', פרשת עגלה ערופה. לא איזה בגד לבש ולא באיזו מיטה ישן, אלא את העניינים של תורה ורוחניות. אז 'ותחי רוח יעקב אביהם', אז הוא היה בטוח שזה אכן יוסף, ולא עוד גם נשאר אותו יוסף, ברמתו הרוחנית המובהקת.​

 

[גרינפלד]

מדוע באמת כה נחוץ וחשוב לשנן שוב ושוב את יסודות האמונה? לחזור עוד פעם ועוד פעם על דברים כה פשוטים ומוכרים לנו?

הגאון רבי יעקב ניימן זצ"ל, ראש ישיבת 'אור ישראל', בספרו 'דרכי מוסר' מאיר את עינינו בהבנת נקודה זו. הוא כותב כך:

"והענין בזה, כי ענייני יראת שמים אינם נקנים לאדם ולא נכנסים בלבו של אדם בראיה בעלמא או בידיעה. אלא צריך לזה עבודה רבה! –

"וכבר אמר על זה מורי ורבי הגה"צ רבי משה רוזנשטיין ז"ל, המשגיח דישיבת לומז'ה, שמצינו בגמרא (עירובין נד, ב) שרב פרידא היה לו תלמיד שלימד אותו ארבע מאות פעמים עד שידע תלמודו. כך בענייני יראת שמים כל אחד דומה לתלמיד של רבי פרידא! וצריך לשנן לעצמו ארבע מאות פעמים עד שהדבר יגע לליבו! כי אפילו אנשים גאונים בשכלם דומים לתלמידו של רבי פרידא, וזקוקים הם ללמוד ארבע מאות פעמים כדי להכניע את ליבם… –

ומוסיף הרב ניימן להוכיח כן:

"הנה מספרים על הגאון מוילנא שלמד בלילה אחד זבחים ומנחות. ומצד שני גם מספרים עליו שאת המשנה 'אלו דברים שאין להם שיעור' היה צריך ללמוד כל הלילה עד שיכנסו הדברים בליבו. מזה יוכל ללמוד האדם עד כמה צריך האדם להחדיר את דברי התורה בליבו, ולא להסתפק במה שהוא יודע בשכלו".

כך זה כאמור בכל ענייני יראת שמים, וכך זה בענייני האמונה. נדרשת מהאדם עבודה כל העת, להחדיר אל חדרי ליבו את הידיעה השכלית. בבחינת 'וידעת היום והשבות אל לבבך'. התכלית אינה נגמרת בידיעת והכרת יסודות האמונה גרידא, אלא להחדיר אותם אל הלב! לחיות על פיהם!

וכך הובא בספר 'מאיר עיני ישראל' (חלק ה) בשם הגאון הקדוש רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, בשם רבו מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל שאמר כך: "פעמיים ביום לומר את שלוש עשרה העיקרים, עדיין אינו מספיק לחיזוק האמונה!"​

 

[גרינפלד]

על הפסוק "אתם ניצבים היום כולכם" מסביר הגר"י ניימן זצ"ל ב"דרכי מוסר, שהכוונה היא שאתם ניצבים בזכות שכולכם מאוחדים. רעיון זה נמצא בספרים רבים, כשמשמעות הדבר הוא שישנה זכות מיוחדת להגיעא לדין כחלק מהכלל ולא כאדם פרטי.​