ויצא באר בשדה וחכמי אתונה (1 צופה)

[הצעיר שבחבורה]

וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה

ובמעשה דרבי יהושע בן חנניה וסבי דבי אתונא איתא שאמרו לו "אית לן בירא בדברא עיילא למתא א"ל אפשילו לי חבלי מפארי ואעייליה".

מפרש המלבי"ם
והכונה שהשפעת ה' נקרא בשם באר מים חיים כמ"ש כי אותי עזבו מקור מים חיים, כי הוא מקור לא אכזב ומקור הטוב והאושר, וכ"ז שישראל בא"י הבאר הוא בעיר מושב, וכשהם בגלות והשכינה עמהם, הבאר היא בשדה, ובזה אמרו לר' יהושע איך יצויר שיביאו את הבאר אל העיר, ושיחזיר שכינתו לציון

והשיב שזה אם יעשו חבלים מסובין, ר"ל שעקר הגלות הוא בעבור שנאת חנם וכל שישראל דומים כסובים ופסולת אין יכולים להתדבק לעשות חבל אחד. וז"ש שיעשו חבלים מסובין.

ומוסיף המלבי"ם שדבר זה כבר הראוהו ליעקב ומבואר בפרשה

וזה שראה יעקב שהבאר הזה הוא בשדה, שזה בעת הגלות וזה היה שלשה פעמים בגלות מצרים ובבל ואדום שגלו מא"י (כי בזמן היונים לא נדחו מא"י), וז"ש "והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה, כי גם בגלותם רק מן הבאר ההוא ישקו העדרים", שכל קיומם הוא ע"י השגחת ה' ושפעו,
"רק שהאבן גדולה על פי הבאר," שהיצה"ר והעונות הם האבן המכסה את הבאר בל יזל מי הישועה מדליו,
רק בעת שיתאספו שמה כל העדרים, שכל ישראל יתאחדו והיו לגוי אחד, ואז "וגללו את האבן" ויפתחו מקור השפע בכל פעם בגלותם
רק שבכל פעם חזרו לחטוא, ועי"כ "חזר האבן למקומה",
עד "שיגש יעקב", שבזכותו יבנה מקדש הג', כמו שהראו לו הסולם ומלאכי אל ואת האבן שנתאחד מאבני מראשותיו, והוא יגל את "האבן מעל פי הבאר", בעת תגיע העת שתקרב רחל עם צאן קדשים אל יעקב להשקות הצאן:​