בגדרי שאלה ושכירות (1 צופה)

[דבר היושר]

במשנה ע"ז יד: מבואר שאסור למכור בהמה לגוי כיוון שיעבוד עמה בשבת, ופריך (טו.) הא כיוון שמכרה שלו הוא ואינו מוזהר על השבת, ומשני גזירה אטו שאלה ושכירות, ופריך שאלה קניא שכירות קניא, ולבסוף מסיק הגמ' ששכירות לא קניא וגזרו שכירות ומכירה אטו שאלה,
ובהא דשאלה קניא פי' רש"י: לימי שאלתא, כיוון שחייב באונסין הרי היא שלו:

ויל"ע
א. מה הפשט שחשיבא שלו, דגם אי נימא שיש לו בה קניין פירות אך גוף הבהמה עדיין של בעליה, איך שרי להשאילה בשבת הא גוף בהמתו שמצווה על שביתתה אינה שובתת בשבת,
ב. למה זה שחייב באונסיה זה סיבה שיחשב שלו (או סימן).

לחץ כדי לכווץ...

אכן, דבר מוכרע ומוכרח הוא שאכן אין זה אלמות בכובד וגובה שמירתו, ותשלומיו אינם מבוססים על כך שאנו תובעים אותו שישמור יותר חזק, אלא כל זה הוא ענין ודין שעליו להשיב את הממון מצד ה'יד שמירה' שהתחדשה לו, שהריהו 'לוקח עד שיחזירנו' [רמב"ן בב"ב קסח, ב; רשב"א ב"מ לו, ב;] וכפי שהרמב"ם בהל' שאלה ופיקדון [א, ה;] משווה את זכויות השימוש של שואל בחפץ לזכויותיו של קונה עיין שם, אלא ש'יד השמירה' שיש לו היא שונה מבשאר השומרים וזהו גם הסיבה לחייבו אף באונסים, דבר שלא שנינו לגבי אף שומר חוץ ממנו, שהרי בשואל גוף הבהמה עצמה עומדת לו, דהא 'כל ההנאה שלו' [ב"מ צד, ב;] וממילא כל זמן שהנזק אירע בגוף הבהמה ה"ז נופל אצלו, דהא ג"ז הוא ביד השואל, שהרי לא סתם עצם החזקתו משמשת אותו, אלא גוף הדבר משמשו, וממילא גם הנזקין שיארעו בגוף הדבר כשבורה או מתה, הריהם נופלים אצלו ומחוייב בהשבתם.

ועתה ית' דברי רש"י בשופי, שכל כמה שחייב באונסיה – מוכרח שגוף הבהמה נופל אצל המחזיק בה, ועל כן אינו מתקרא כמונע את שביתתה, וכן זה הטעם לדברי רש"י שכתוצאה ישירה מחיוב האונסין חזינן שזהו שלו.

אמנם, הקה"י [ע"ז סי' י] פירש בצורה מחודשת את הנידון שם, לדעתו – בעקבות כך שכל ההנאה היא של השואל – מוכרח שזהו נתהפך לשלו [כעין לוה וגזלן שחייבים באונסין אך מטעם זה] אלא שבעינן שיהא לו קנין ממש בשביל להטיל עליו חיוב מעין זו, אבל גוי ששאל כיצד קנאו [שרש"י קסבר שאין משיכה לגוי, אלא רק כסף, והרי אין תשלומין בשאילה] – להכי אמר שכיון שחייב באונסין אזי יש טובת הנאה להמשאיל – ואז תהא סבה למשאיל להקנות, ואם כן יש טעם להמשאיל להקנות לו.