מאמר תורני בגדר מיגו (2 צופים)

אחד מהנושאים הנידונים ביותר בעולם הישיבות, ואצל כל מי שלומד נשים נזיקין, הוא ללא ספק - מהו מיגו? ראיה או כח הטענה? אינני מתכוון להקיף במאמר זה את כל הסוגיא, אך בעז"ה אשתדל להביא כמה ראיות לעניין.

מהו מיגו?​

א.
שורש הנידון מתחיל בפלוגתת הראשונים בגיטין ב. שכתבו שם התוס' (ד"ה ואם) דטעני' ליתמי פרוע כיון דהאב עצמו היה נאמן לומר פרוע מיגו דמזויף אפי' אי נימא דלא טעני' להו מזויף עי"ש, ושיטת הרמב"ן (במלחמות ב"ב ע:) דליכא למימר הכי דאם אין דיננו לטעון להם מזויף אף פרוע לא נטעון להו שהרי אין נאמנות טענת פרוע אלא מחמת טענת מזויף ואם היסוד הרוס היאך יתקיים הבנין.

ובביאור שיטת התוס' יעוי' בקוב"ש (ח"ב ס"ג) מה שביאר בארוכה דמיגו אינו ראיה שהוא דובר אמת אלא כח טענה עיי"ש, והוכיח ג"כ שיטתו מעיקר דברי התוס' והרמב"ן דשייך טעני' על דבר שאף אביהם לא היה נאמן אלא משום מיגו, ואי נימא דמיגו אומדנא הוא שאומר אמת א"כ גבי יתמי דאינו טענת ברי כלל ואף הם עצמם אין טוענין כלום ואנן הוא דטעני' להו היאך שייכא אומדנא זו, ורבים נתחבטו בקושיא זו.

ב.
אמנם במחכ"ת לא הבנתי שיחתם דמצינו לכאו' כמה וכמה מקומות בגמ' ובראשונים דטעני' ליתמי דבר שאף האב לא היה נאמן מכח עצם טענתו אלא מכח ראיה ואף דגבי יתמי אין ראיה אעפ"כ טעני' להו, [ואף שצ"ע הטעם ויבואר להלן בעזה"י] בס"ד, ונמנה כמה מקומות מהם:

א) איתא בב"ב (נב.) איתמר א' מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא אמר רב עליו להביא ראיה [והיינו משום דכיון שהוא נו"נ בתוך הבית אמרי' דמסתמא של תפוסת הבית הוא] ושמואל אמר על האחין להביא ראיה [כיון דכתובין על שמו] אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה, וצ"ע הטעם, ועייש בתוס' (ד"ה ומודה) דהבינו בתחילה דהיינו משום דטעני' דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה [והיינו עדים או קיום השטר כדאמרי' התם] אלא דהקשו ע"ז דמבואר בכ"מ דלא אמרי' טעני' כה"ג ועיי"ש מה שפי' באופ"א, ומ"מ מבואר מדבריהם דעיקר הדבר דשייך טעני' דהוה מייתי ראיה הבינו שפיר, אלא דלמעשה בכה"ג לא אמרי' הכי, ועי' לקמן החילוק בין זה לשאר מקומות. [וע"ע נתיה"מ (סי' קל"ג סק"ז) שכתב בשיטת המחבר דבאמת יש מקומות דאמרי' הכי עיי"ש].

ב) דעת הרא"ש (ב"ב לג.) דהמחזיק בנכסי יתומין במטלטלין אף דאיכא חזקה משתח"י שלו הוא מ"מ חייב לישבע שבועת היסת דטעני' להו ליתמי דאם היה אבוהון קיים הוה תבע ליה והיה משביעו שבועת היסת, והנה הלא מבואר בשבועות (מ:) דהכח להשביע שבועת היסת הוא מכח חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו וחזקה זו עצמה עושה רגלים לטענתו ועי"ז משביעין להנתבע היסת, וא"כ צ"ע גבי יתמי כיון דלמעשה אין תביעה ול"ש חזקת אין אדם תובע אא"כ יש לו מה שייך לומר שנשביע המחזיק שבועת היסת, ומבואר לכאו' דשייך טעני' גם ע"ז שהיה האב יכול ליצור רגלים לטענתו [ואף שהתוס' הסיקו דלא טעני' דהאב היה מביא עדים, היינו דוקא עדים שהוא דבר חיצוני בזה ל"ש טעני' אבל בדבר שבדיבורו לבד היה נאמן מבו' דשייך טעני' בזה, ועי' לקמן].

ג) איתא בב"ב (כג.) דבחזקת תשמישין אמרי' טוענין ליורש וטוענין ללוקח, והנה להראשונים דס"ל דבחזקת תשמישין ג"כ בעי' טענה (עי' רש"י שם ו. ד"ה אחזיק להדדי) מובנים דברי הגמ' דיורש ולוקח אי"צ טענה, אמנם להראשונים דס"ל דלא בעי' טענה בחזקת תשמישין אלא דאחר ג"ש אמרי' דמסתמא מחל ליה צ"ע מאי טעני' איכא, וכתב שם בתורי"ד וז"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח פי' ואע"פ שלא החזיק בו ג"ש מפני שטוענין ללוקח ואמרי' נתפייס בעל השדה עם בעל השובך ואע"פ שבעל השובך אם היה שם טוען טענה זו בתוך ג"ש לא היה נאמן עד שהיה מביא עדים ללוקח שאינו יודע להביא עדים טוענין ב"ד בעבורו וכו' עכ"ל עיי"ש הרי דכתב להדיא דשייך טעני' שמא היה מביא עדים אע"פ שעכשיו אין עדים לפנינו והיינו משום דלוקח לא ידע להביא עדים טעני' ליה [והוא לכאו' דלא כהתוס' בב"ב הנ"ל]. והביא עוד דוגמא לדבר [ולכאו' הוא ראיה גמורה לנידונינו וצ"ע על דברי התוס' הנ"ל, ולע"ע לא מצאתי ישוב לזה] דהלא אפי' למ"ד במלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וא"י לומר פרעתי ואפי' להשביעו לומר לו אשתבע לי דלא פרעתיך אינו יכול, מ"מ אם מת הלא דינא הוא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דטעני' ליה שמא פרעו ואשתבע דלא פרעתיך ואף דהשתא ליכא עדים בפנינו ע"כ דטעני' להו שמא היה האב מביא עדים והרי הוא כציור הנ"ל בחזקת תשמישין, [ויעוי' עוד כעי"ז בתוס' בשבועות [מא. ד"ה וכי] בקושייתם דאף להצד בגמ' שם דל"א אשתבע לי דלא פרעתיך והמוציא שטר על חבירו חייב לפרוע וא"י לטעון כלום מ"מ ביתומים אמרי' הכי משום טעני' דהא משנה שלמה שנינו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה].

ג.
ומכל הנ"ל מוכח דשייך טעני' גם בדבר שאין האב נאמן בטענתו מכח עצמה אלא מכח ראיה וא"ש ג"כ דברי התוס' והרמב"ן במש"כ דשייך טעני' בדבר שאין האב נאמן אלא מטעם מיגו וכנ"ל, אמנם עדין צ"ב איך מהני דבר זה.

וביאור הדבר נראה באופן פשוט [וכבר שמעתי כן מכמה רבנים] דהוא סברא בתקנה דרבנן [ולכאו' הוא רק אי נימא דטעני' הוא דרבנן, דאי נימא דהוא דאו' צ"ע אם אפש"ל כן] דכן הוא גדרה דכל מה שהאב למעשה היה יכול לומר וליפטר או להביא ראיה טעני' להו ליתמי כן כיון דלא ידעי להביא ראיה ומה יעשו [ועי' בלשון התורי"ד הנ"ל לעיל בסמוך] וע"כ תיקנו דכל כה"ג א"א להוציא מידם, [ובאופ"א י"ל בדומה דהגדר הוא דאל תוציאו מספק בלא ראיה גמורה דכיון דכשהבע"ד לפנינו יכול לדחותו ברגע א' בדיבורא בעלמא [ולהתורי"ד הנ"ל אפי' ע"י עדים], כשאין הבע"ד לפנינו סברא הוא לומר דאל תוציאו בלא ראיה גמורה דמשום דאינו לפנינו נוציא מהיתומים, וכנוסח זה שמעתי ממו"ר הגר"א בוים שליט"א].

והדברים מפורשים כבר בנתיה"מ (סי' צ"ט סק"ד) שהקשה שם על דברי הש"ך וז"ל שם דבשלמא במקום דאיכא לשמעון חזקה שפיר מועיל חזקה זו לבע"ח שלו וללוקח שלו וטעני' להבע"ח וללוקח דהא יש לנו הוכחה מכח החזקה שבאמת שהוא לקוח אבל במקום שאין לשמעון חזקה רק שאם היה טוען לקוח היה נאמן במגו ומגו היינו הוכחה שאומר אמת דאילו היה רוצה לשקר היה טוען טענה אחרת ואיכא הוכחה שטענת לקוח הוא אמת משא"כ בשמעון מודה לראובן וכו', ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ט' דאפי' ליתומים לא טעני' לקוח כשלא היה אביהן נאמן לטעון לקוח רק במגו דהחזרתי ומכ"ש כאן וכו', ואף דמשמע מדברי האחרונים דאף בכה"ג טעני' ליתומים לקוח אף דאביהן לא היה נאמן לטעון לקוח רק במיגו דהחקתי [ולא ידעתי למה לא הביא דברי התוס' בידן], נראה דהטעם כמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל פ"ו ס"א) דכיון דאם היה אביהם טוען כך לא היו יכולים להוציא ממנו כגון זו פתח פיך לאלם הוא ואמרי' דאבוהון ודאי היה טוען כן והיה נאמן במיגו וכו' עכ"ל, הרי דלהדיא עמד ע"ז דכיון דמיגו אינו אלא ראיה שדובר אמת היכי שייכא ע"ז טעני' ותי' אינו ברור כ"כ ולכאו' כוונתו כמש"נ.

ד.
ובאמת דמגוף דברי התוס' והרמב"ן לכאו' מוכח ג"כ דאין כוונתן לכח טענה, דהלא בין התוס' ובין הרמב"ן דנו דלכאו' ל"ש לטעון ליתומים פרוע אי לא טעני' להו מזויף כיון דכל נאמנות האב בפרוע הוא במיגו דמזויף [והרמב"ן הוכיח מכח זה דטעני' להו מזויף והתוס' יסדו שאעפ"כ שייך ע"ז טעני'], וצ"ע דהלא היתומים עצמם ודאי יכולים לטעון מזויף אם היו יודעים כן ויש להם ע"ז כח טענה גמורה אלא דבמקרה אינם יודעים ואמאי לא שייכא אצלם המיגו דכח טענה דמי גריעי מהאב עצמו דגם כשיודע בבירור שאינו מזויף יש לו כח טענה שהיה יכול לטעון כן וכי מפני שאינם יודעים מיגרע גריעי, וע"כ צ"ל כמש"נ דאינו אלא תקנ"ח כאילו האב עומד וטוען פרוע והיה נאמן מכח ראיה שלא טען מזויף, וא"כ ודאי דלא מהני לזה מה שהיתומים יכולים לטעון מזויף אלא צריך שהאב עצמו יוכל לטעון מזויף, אלא דהתוס' במסקנתם ס"ל דדי במה שבחייו יכל לטעון מזויף, והרמב"ן ס"ל דתקנה זו שייכא רק אם עדיין קיימת האפשרות שהאב עצמו יטען מזויף והיינו ע"י דטעני' להו כאילו עומד כאן ואז שייכא התקנה לטעון להו פרוע דהיא טענה שהאב נאמן בה אבל אם לא טעני' להו מזויף ל"ש לטעון להו פרוע במיגו דהאב עצמו ג"כ אחר שכבר א"י לטעון מזויף א"י לטעון פרוע וע"כ גם אצל היתומים אם אין טענת מזויף האב קיימת ע"י טעני' ל"ש מיגו בפרוע.​

 

[ממגד שמים]

אחד מהנושאים הנידונים ביותר בעולם הישיבות, ואצל כל מי שלומד נשים נזיקין, הוא ללא ספק - מהו מיגו? ראיה או כח הטענה? אינני מתכוון להקיף במאמר זה את כל הסוגיא, אך בעז"ה אשתדל להביא כמה ראיות לעניין.

מהו מיגו?​

א.
שורש הנידון מתחיל בפלוגתת הראשונים בגיטין ב. שכתבו שם התוס' (ד"ה ואם) דטעני' ליתמי פרוע כיון דהאב עצמו היה נאמן לומר פרוע מיגו דמזויף אפי' אי נימא דלא טעני' להו מזויף עי"ש, ושיטת הרמב"ן (במלחמות ב"ב ע:) דליכא למימר הכי דאם אין דיננו לטעון להם מזויף אף פרוע לא נטעון להו שהרי אין נאמנות טענת פרוע אלא מחמת טענת מזויף ואם היסוד הרוס היאך יתקיים הבנין.

ובביאור שיטת התוס' יעוי' בקוב"ש (ח"ב ס"ג) מה שביאר בארוכה דמיגו אינו ראיה שהוא דובר אמת אלא כח טענה עיי"ש, והוכיח ג"כ שיטתו מעיקר דברי התוס' והרמב"ן דשייך טעני' על דבר שאף אביהם לא היה נאמן אלא משום מיגו, ואי נימא דמיגו אומדנא הוא שאומר אמת א"כ גבי יתמי דאינו טענת ברי כלל ואף הם עצמם אין טוענין כלום ואנן הוא דטעני' להו היאך שייכא אומדנא זו, ורבים נתחבטו בקושיא זו.

ב.
אמנם במחכ"ת לא הבנתי שיחתם דמצינו לכאו' כמה וכמה מקומות בגמ' ובראשונים דטעני' ליתמי דבר שאף האב לא היה נאמן מכח עצם טענתו אלא מכח ראיה ואף דגבי יתמי אין ראיה אעפ"כ טעני' להו, [ואף שצ"ע הטעם ויבואר להלן בעזה"י] בס"ד, ונמנה כמה מקומות מהם:

א) איתא בב"ב (נב.) איתמר א' מן האחין שהיה נושא ונותן בתוך הבית והיו אונות ושטרות יוצאין על שמו ואמר שלי הם שנפלו לי מבית אבי אמא אמר רב עליו להביא ראיה [והיינו משום דכיון שהוא נו"נ בתוך הבית אמרי' דמסתמא של תפוסת הבית הוא] ושמואל אמר על האחין להביא ראיה [כיון דכתובין על שמו] אמר שמואל מודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה, וצ"ע הטעם, ועייש בתוס' (ד"ה ומודה) דהבינו בתחילה דהיינו משום דטעני' דאי הוה אבוהון קיים הוה מייתי ראיה [והיינו עדים או קיום השטר כדאמרי' התם] אלא דהקשו ע"ז דמבואר בכ"מ דלא אמרי' טעני' כה"ג ועיי"ש מה שפי' באופ"א, ומ"מ מבואר מדבריהם דעיקר הדבר דשייך טעני' דהוה מייתי ראיה הבינו שפיר, אלא דלמעשה בכה"ג לא אמרי' הכי, ועי' לקמן החילוק בין זה לשאר מקומות. [וע"ע נתיה"מ (סי' קל"ג סק"ז) שכתב בשיטת המחבר דבאמת יש מקומות דאמרי' הכי עיי"ש].

ב) דעת הרא"ש (ב"ב לג.) דהמחזיק בנכסי יתומין במטלטלין אף דאיכא חזקה משתח"י שלו הוא מ"מ חייב לישבע שבועת היסת דטעני' להו ליתמי דאם היה אבוהון קיים הוה תבע ליה והיה משביעו שבועת היסת, והנה הלא מבואר בשבועות (מ:) דהכח להשביע שבועת היסת הוא מכח חזקה דאין אדם תובע אא"כ יש לו וחזקה זו עצמה עושה רגלים לטענתו ועי"ז משביעין להנתבע היסת, וא"כ צ"ע גבי יתמי כיון דלמעשה אין תביעה ול"ש חזקת אין אדם תובע אא"כ יש לו מה שייך לומר שנשביע המחזיק שבועת היסת, ומבואר לכאו' דשייך טעני' גם ע"ז שהיה האב יכול ליצור רגלים לטענתו [ואף שהתוס' הסיקו דלא טעני' דהאב היה מביא עדים, היינו דוקא עדים שהוא דבר חיצוני בזה ל"ש טעני' אבל בדבר שבדיבורו לבד היה נאמן מבו' דשייך טעני' בזה, ועי' לקמן].

ג) איתא בב"ב (כג.) דבחזקת תשמישין אמרי' טוענין ליורש וטוענין ללוקח, והנה להראשונים דס"ל דבחזקת תשמישין ג"כ בעי' טענה (עי' רש"י שם ו. ד"ה אחזיק להדדי) מובנים דברי הגמ' דיורש ולוקח אי"צ טענה, אמנם להראשונים דס"ל דלא בעי' טענה בחזקת תשמישין אלא דאחר ג"ש אמרי' דמסתמא מחל ליה צ"ע מאי טעני' איכא, וכתב שם בתורי"ד וז"ל טוענין ליורש וטוענין ללוקח פי' ואע"פ שלא החזיק בו ג"ש מפני שטוענין ללוקח ואמרי' נתפייס בעל השדה עם בעל השובך ואע"פ שבעל השובך אם היה שם טוען טענה זו בתוך ג"ש לא היה נאמן עד שהיה מביא עדים ללוקח שאינו יודע להביא עדים טוענין ב"ד בעבורו וכו' עכ"ל עיי"ש הרי דכתב להדיא דשייך טעני' שמא היה מביא עדים אע"פ שעכשיו אין עדים לפנינו והיינו משום דלוקח לא ידע להביא עדים טעני' ליה [והוא לכאו' דלא כהתוס' בב"ב הנ"ל]. והביא עוד דוגמא לדבר [ולכאו' הוא ראיה גמורה לנידונינו וצ"ע על דברי התוס' הנ"ל, ולע"ע לא מצאתי ישוב לזה] דהלא אפי' למ"ד במלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים וא"י לומר פרעתי ואפי' להשביעו לומר לו אשתבע לי דלא פרעתיך אינו יכול, מ"מ אם מת הלא דינא הוא דאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה דטעני' ליה שמא פרעו ואשתבע דלא פרעתיך ואף דהשתא ליכא עדים בפנינו ע"כ דטעני' להו שמא היה האב מביא עדים והרי הוא כציור הנ"ל בחזקת תשמישין, [ויעוי' עוד כעי"ז בתוס' בשבועות [מא. ד"ה וכי] בקושייתם דאף להצד בגמ' שם דל"א אשתבע לי דלא פרעתיך והמוציא שטר על חבירו חייב לפרוע וא"י לטעון כלום מ"מ ביתומים אמרי' הכי משום טעני' דהא משנה שלמה שנינו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה].

ג.
ומכל הנ"ל מוכח דשייך טעני' גם בדבר שאין האב נאמן בטענתו מכח עצמה אלא מכח ראיה וא"ש ג"כ דברי התוס' והרמב"ן במש"כ דשייך טעני' בדבר שאין האב נאמן אלא מטעם מיגו וכנ"ל, אמנם עדין צ"ב איך מהני דבר זה.

וביאור הדבר נראה באופן פשוט [וכבר שמעתי כן מכמה רבנים] דהוא סברא בתקנה דרבנן [ולכאו' הוא רק אי נימא דטעני' הוא דרבנן, דאי נימא דהוא דאו' צ"ע אם אפש"ל כן] דכן הוא גדרה דכל מה שהאב למעשה היה יכול לומר וליפטר או להביא ראיה טעני' להו ליתמי כן כיון דלא ידעי להביא ראיה ומה יעשו [ועי' בלשון התורי"ד הנ"ל לעיל בסמוך] וע"כ תיקנו דכל כה"ג א"א להוציא מידם, [ובאופ"א י"ל בדומה דהגדר הוא דאל תוציאו מספק בלא ראיה גמורה דכיון דכשהבע"ד לפנינו יכול לדחותו ברגע א' בדיבורא בעלמא [ולהתורי"ד הנ"ל אפי' ע"י עדים], כשאין הבע"ד לפנינו סברא הוא לומר דאל תוציאו בלא ראיה גמורה דמשום דאינו לפנינו נוציא מהיתומים, וכנוסח זה שמעתי ממו"ר הגר"א בוים שליט"א].

והדברים מפורשים כבר בנתיה"מ (סי' צ"ט סק"ד) שהקשה שם על דברי הש"ך וז"ל שם דבשלמא במקום דאיכא לשמעון חזקה שפיר מועיל חזקה זו לבע"ח שלו וללוקח שלו וטעני' להבע"ח וללוקח דהא יש לנו הוכחה מכח החזקה שבאמת שהוא לקוח אבל במקום שאין לשמעון חזקה רק שאם היה טוען לקוח היה נאמן במגו ומגו היינו הוכחה שאומר אמת דאילו היה רוצה לשקר היה טוען טענה אחרת ואיכא הוכחה שטענת לקוח הוא אמת משא"כ בשמעון מודה לראובן וכו', ועי' בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ט' דאפי' ליתומים לא טעני' לקוח כשלא היה אביהן נאמן לטעון לקוח רק במגו דהחזרתי ומכ"ש כאן וכו', ואף דמשמע מדברי האחרונים דאף בכה"ג טעני' ליתומים לקוח אף דאביהן לא היה נאמן לטעון לקוח רק במיגו דהחקתי [ולא ידעתי למה לא הביא דברי התוס' בידן], נראה דהטעם כמ"ש הרא"ש בתשובה (כלל פ"ו ס"א) דכיון דאם היה אביהם טוען כך לא היו יכולים להוציא ממנו כגון זו פתח פיך לאלם הוא ואמרי' דאבוהון ודאי היה טוען כן והיה נאמן במיגו וכו' עכ"ל, הרי דלהדיא עמד ע"ז דכיון דמיגו אינו אלא ראיה שדובר אמת היכי שייכא ע"ז טעני' ותי' אינו ברור כ"כ ולכאו' כוונתו כמש"נ.

ד.
ובאמת דמגוף דברי התוס' והרמב"ן לכאו' מוכח ג"כ דאין כוונתן לכח טענה, דהלא בין התוס' ובין הרמב"ן דנו דלכאו' ל"ש לטעון ליתומים פרוע אי לא טעני' להו מזויף כיון דכל נאמנות האב בפרוע הוא במיגו דמזויף [והרמב"ן הוכיח מכח זה דטעני' להו מזויף והתוס' יסדו שאעפ"כ שייך ע"ז טעני'], וצ"ע דהלא היתומים עצמם ודאי יכולים לטעון מזויף אם היו יודעים כן ויש להם ע"ז כח טענה גמורה אלא דבמקרה אינם יודעים ואמאי לא שייכא אצלם המיגו דכח טענה דמי גריעי מהאב עצמו דגם כשיודע בבירור שאינו מזויף יש לו כח טענה שהיה יכול לטעון כן וכי מפני שאינם יודעים מיגרע גריעי, וע"כ צ"ל כמש"נ דאינו אלא תקנ"ח כאילו האב עומד וטוען פרוע והיה נאמן מכח ראיה שלא טען מזויף, וא"כ ודאי דלא מהני לזה מה שהיתומים יכולים לטעון מזויף אלא צריך שהאב עצמו יוכל לטעון מזויף, אלא דהתוס' במסקנתם ס"ל דדי במה שבחייו יכל לטעון מזויף, והרמב"ן ס"ל דתקנה זו שייכא רק אם עדיין קיימת האפשרות שהאב עצמו יטען מזויף והיינו ע"י דטעני' להו כאילו עומד כאן ואז שייכא התקנה לטעון להו פרוע דהיא טענה שהאב נאמן בה אבל אם לא טעני' להו מזויף ל"ש לטעון להו פרוע במיגו דהאב עצמו ג"כ אחר שכבר א"י לטעון מזויף א"י לטעון פרוע וע"כ גם אצל היתומים אם אין טענת מזויף האב קיימת ע"י טעני' ל"ש מיגו בפרוע.​

1. אף הקו"ש לא דן לאמר דהוי רק כח הטענה אלא דתרוייהו איתנייהו, ועד לכולם הוא ל' הגמ' מה לי לשקר, ושנה ושילש זה במיגו דהעזה לאפטורי משבועה ועוד.
2.בההיא דאחין שנו"נ בתוך הבית -יל"ע איפכא-כיצד ניתן להוציא ממוחזק גמור ע"י טענה בלבד -והרי דין זה נאמר גם במטלטלי- ע"ש בשו"ע, עכ,פ לשדות מזה נרגא על טעני' ודאי די"ל בטוב.
3. בההיא דרבה רשרשום י"ל בפשיטות -שחזקה [א"א תובע אא"כ יש לו זה נוצר בתוך הטענה ומשכך בדין טענינן מונח גם כח שהי' בטענה- הגע בעצמך, אטו למ"ד ברי ושמא ברי עדיף- לא ניתן ליתמי דנתבע כח דטענת ברי? הא ודאי בורכתא- כמש"כ הקה"י בכתובות ריש פ"ב- וש"מ שאת חוזק אטענה שפיר יהבינן ליתמי.
ובפרט להבנה שעניין טענינן הינו שאנו רואים כאילו האבא נמצא כאן וטוען כידוע הנידון בזה בתוס' ובמלחמות ועי' רשש"ק שם בחזקת
4. הראי' שכ' כבודו באות ד' קשה מכולן, שטעם של"ע טענינן בדבר לא שכיח- שמטע"ז לא טענינן מזוייף -לשי' התוס' וכן נאנסו [-לקמן ע:]
ואם לא חושבים על ציור לא שכיח הרי פשוט דל"ש ע"ז כח הטענה בדידהו אלא באב בלבד וצ"ע לע"ע.