גדר ברכת השחיטה.
נוסח הברכה ומקורה
בראש הדברים: ברכת השחיטה נאמרת בנוסח של ברכות המצוות — "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" — ודינה לאומרה קודם המעשה, עובר לעשייתן, ואינה מעכבת את כשרות השחיטה בדיעבד. כך מפורש בדברי הרמב"ם:
וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך:
ובגוף הסוגיא — הגמרא שותלת ברכה זו בתוך הדיון הכללי בדין "עובר לעשייתן" של ברכות המצוות:
ורש"י מכנה אותה בפשיטות בשם "ברכת מצוות":
והנה לכאורה, מן הנוסח "אקב"ו על השחיטה", משמע בפשיטות שזו ברכת המצוות. ואשכחן דלא פשיטא כולי האי, שכן עצם מהות מצוות השחיטה שנויה במחלוקת, וממנה מתפשטות כל הסתעפויות הדיון בגדר הברכה. וכדלהלן.
בגדר מצות השחיטה — עיקר הנידון
יש לחקור ולברר את עצם גדר מצוות השחיטה, שממנו תתפתח כל שאלת הברכה. וניחזי אנן מה אמרו רבותינו.
א. השחיטה נמנית כמצות עשה מן התורה.
ב. ובספר המצוות נוסח כפול — גם ציווי וגם מַתִּיר:
ג. וכן בספר החינוך ההדגשה היא על ההיתר:
ד. ויש לדקדק בדבר זה היטב, שכן הרמב"ם עצמו מחלק בין שלוש דרגות של מצוות עשה. תחילה — מצוות שהן חובה גמורה, לעומת מצוות "הדומות לרשות":
ואת השחיטה מוציא הרמב"ם אף מדרגת "הדומות לרשות" ומשבץ בקטגוריה שלישית - דברי הרשות ממש:
והדברים מוכרחים לנושא: הרמב"ם עצמו מחזיק, כביכול, בשני הקצוות יחד במניין המצוות השחיטה נמנית כמצוות עשה, ובדיני ברכות היא מוגדרת "דברי הרשות". ומכאן ייגזרו כל ענפי הנידון בגדר הברכה.
שלוש הדרכים בגדר הברכה:
שיטה א' ברכת שבח והודאה (הט"ז)
דעת הט"ז היא שמאחר ואין חיוב גמור לשחוט — שהרי כל קיומה תלוי ברצון האדם ליהנות מן הבשר — ממילא אין הברכה באה על מעשה כשלעצמו, אלא על עצם האיסור והקדושה שנתחדשה לישראל בהלכות שחיטה. ולפי זה, גדר הברכה הוא שבח והודאה על ההבדלה ממאכלות אסורות:
ועוד מוסיף הט"ז לבאר את ההנחה שביסוד כל הדיון, שבברכת הנהנין אין ערבות, ומחלק בין שחיטה ובין מצוות הגוף:
שיטה ב' כברכת הנהנין (שולחן ערוך הרב, ערוך השולחן)
והנה נחלקו רבותינו על הט"ז, ועיקר הלכה כשיטה שנייה זו. מעיקרא דדינא כיוון שכל קיום השחיטה תלוי ברצון האוכל, הרי היא דומה בגדרה לברכת הנהנין, ומי שאינו שוחט ואינו אוכל אינו יכול להוציא את חבירו. וכך פסק הש"ך להלכה.
ויעוי' בדברי שולחן ערוך הרב: (יו"ד א' ז')
ומקורותיו: אור זרוע, ב"ח, ש"ך ופרי חדש.
ואשר לדיוק הלשון "שהן חובה" — הרי זה המונח המדויק שטבע הרמב"ם עצמו בחלוקתו הנ"ל, ושולחן ערוך הרב נוקטו בכוונה תחילה.
וכן פסק ערוך השולחן, והציג את שתי השיטות זו לעומת זו:
שיטה ג ברכת המצוות (פשטות הגמרא ורש"י)
כאמור לעיל — נוסח "וצונו", חיוב "עובר לעשייתן", ורש"י המכנה אותה בפשיטות "ברכת מצוות" כולם מורים לכאורה שגדרה של ברכה זו הוא כשאר ברכות המצוות. ואכן זו פשטות סוגיית הגמרא, אלא שהאחרונים דנו כאמור בנפק"מ ההלכתיות הנוגעות לדין ערבות והוצאת אחרים.
נוסח הברכה ומקורה
בראש הדברים: ברכת השחיטה נאמרת בנוסח של ברכות המצוות — "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" — ודינה לאומרה קודם המעשה, עובר לעשייתן, ואינה מעכבת את כשרות השחיטה בדיעבד. כך מפורש בדברי הרמב"ם:
וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך:
ובגוף הסוגיא — הגמרא שותלת ברכה זו בתוך הדיון הכללי בדין "עובר לעשייתן" של ברכות המצוות:
ורש"י מכנה אותה בפשיטות בשם "ברכת מצוות":
והנה לכאורה, מן הנוסח "אקב"ו על השחיטה", משמע בפשיטות שזו ברכת המצוות. ואשכחן דלא פשיטא כולי האי, שכן עצם מהות מצוות השחיטה שנויה במחלוקת, וממנה מתפשטות כל הסתעפויות הדיון בגדר הברכה. וכדלהלן.
בגדר מצות השחיטה — עיקר הנידון
יש לחקור ולברר את עצם גדר מצוות השחיטה, שממנו תתפתח כל שאלת הברכה. וניחזי אנן מה אמרו רבותינו.
א. השחיטה נמנית כמצות עשה מן התורה.
ב. ובספר המצוות נוסח כפול — גם ציווי וגם מַתִּיר:
ג. וכן בספר החינוך ההדגשה היא על ההיתר:
ד. ויש לדקדק בדבר זה היטב, שכן הרמב"ם עצמו מחלק בין שלוש דרגות של מצוות עשה. תחילה — מצוות שהן חובה גמורה, לעומת מצוות "הדומות לרשות":
ואת השחיטה מוציא הרמב"ם אף מדרגת "הדומות לרשות" ומשבץ בקטגוריה שלישית - דברי הרשות ממש:
והדברים מוכרחים לנושא: הרמב"ם עצמו מחזיק, כביכול, בשני הקצוות יחד במניין המצוות השחיטה נמנית כמצוות עשה, ובדיני ברכות היא מוגדרת "דברי הרשות". ומכאן ייגזרו כל ענפי הנידון בגדר הברכה.
שלוש הדרכים בגדר הברכה:
שיטה א' ברכת שבח והודאה (הט"ז)
דעת הט"ז היא שמאחר ואין חיוב גמור לשחוט — שהרי כל קיומה תלוי ברצון האדם ליהנות מן הבשר — ממילא אין הברכה באה על מעשה כשלעצמו, אלא על עצם האיסור והקדושה שנתחדשה לישראל בהלכות שחיטה. ולפי זה, גדר הברכה הוא שבח והודאה על ההבדלה ממאכלות אסורות:
ועוד מוסיף הט"ז לבאר את ההנחה שביסוד כל הדיון, שבברכת הנהנין אין ערבות, ומחלק בין שחיטה ובין מצוות הגוף:
שיטה ב' כברכת הנהנין (שולחן ערוך הרב, ערוך השולחן)
והנה נחלקו רבותינו על הט"ז, ועיקר הלכה כשיטה שנייה זו. מעיקרא דדינא כיוון שכל קיום השחיטה תלוי ברצון האוכל, הרי היא דומה בגדרה לברכת הנהנין, ומי שאינו שוחט ואינו אוכל אינו יכול להוציא את חבירו. וכך פסק הש"ך להלכה.
ויעוי' בדברי שולחן ערוך הרב: (יו"ד א' ז')
ומקורותיו: אור זרוע, ב"ח, ש"ך ופרי חדש.
ואשר לדיוק הלשון "שהן חובה" — הרי זה המונח המדויק שטבע הרמב"ם עצמו בחלוקתו הנ"ל, ושולחן ערוך הרב נוקטו בכוונה תחילה.
וכן פסק ערוך השולחן, והציג את שתי השיטות זו לעומת זו:
שיטה ג ברכת המצוות (פשטות הגמרא ורש"י)
כאמור לעיל — נוסח "וצונו", חיוב "עובר לעשייתן", ורש"י המכנה אותה בפשיטות "ברכת מצוות" כולם מורים לכאורה שגדרה של ברכה זו הוא כשאר ברכות המצוות. ואכן זו פשטות סוגיית הגמרא, אלא שהאחרונים דנו כאמור בנפק"מ ההלכתיות הנוגעות לדין ערבות והוצאת אחרים.