- הודעות
- 4,363
- תודות
- 11,020
- נקודות
- 885
מתוך ה'מגדלות מרקחים':
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו (כא יב)
פירש רש"י אינו הולך אחר המטה, והוא ממתני' סנהדרין יח. שכהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה, ונחלקו שם תנאים, דדעת ר"מ שאסור לו רק להיות באותו המבוי של נושאי המטה, ודעת רבי יהודה שאינו יוצא מן המקדש או מביתו כל עיקר, עי"ש. ובטעם האיסור לצאת אחר המטה פירש רש"י בסנהדרין שם, כדי שלא יבוא לידי טומאה מרוב צערו, וכן מבואר בסנהדרין יט. דלר"מ לא חיישינן שיגע כיון שיש לו היכר שאינו עמהם ממש, ולרבי יהודה אגב מרריה חיישינן דילמא נגע.
אמנם דבר חידוש מצינו בדברי הראב"ד והר"ש משאנץ על התו"כ כאן, שכתבו דטעם האיסור ללכת אחר המטה אינו משום טומאה, אלא כדי שלא יראה כאבל, והוא ניוול לכהונה. ולכאורה תמוה שהוא נגד הסוגיא דסנהדרין הנ"ל, דטעם האיסור משום טומאה. אכן בדברי הר"ש מבואר יותר, דבאמת לרבי יהודה שאינו יוצא כל עיקר הטעם הוא משום חשש טומאה, והן הן דברי הגמ' בסנהדרין, אבל לרבי מאיר דהאיסור רק ללכת אחר המטה ממש, הטעם הוא משום שלא יראה כאבל.
ונפק"מ רבתא בזה, דאם האיסור הוא רק משום חשש טומאה, א"כ היכא שהכהן גדול כבר טמא והוא מחולל ועומד, שאין לו איסור טומאה, מותר לו לצאת אחר המטה, דכיון דהחשש רק משום שמא יטמא, כאן הרי אין לו איסור להטמא, אבל אם טעם האיסור משום שאסור לו להראות אבילות, הרי זה שייך גם כאשר הוא מחולל ועומד, ואסור לו לצאת.
ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלקיו (כא יב)
פירש רש"י אינו הולך אחר המטה, והוא ממתני' סנהדרין יח. שכהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה, ונחלקו שם תנאים, דדעת ר"מ שאסור לו רק להיות באותו המבוי של נושאי המטה, ודעת רבי יהודה שאינו יוצא מן המקדש או מביתו כל עיקר, עי"ש. ובטעם האיסור לצאת אחר המטה פירש רש"י בסנהדרין שם, כדי שלא יבוא לידי טומאה מרוב צערו, וכן מבואר בסנהדרין יט. דלר"מ לא חיישינן שיגע כיון שיש לו היכר שאינו עמהם ממש, ולרבי יהודה אגב מרריה חיישינן דילמא נגע.
אמנם דבר חידוש מצינו בדברי הראב"ד והר"ש משאנץ על התו"כ כאן, שכתבו דטעם האיסור ללכת אחר המטה אינו משום טומאה, אלא כדי שלא יראה כאבל, והוא ניוול לכהונה. ולכאורה תמוה שהוא נגד הסוגיא דסנהדרין הנ"ל, דטעם האיסור משום טומאה. אכן בדברי הר"ש מבואר יותר, דבאמת לרבי יהודה שאינו יוצא כל עיקר הטעם הוא משום חשש טומאה, והן הן דברי הגמ' בסנהדרין, אבל לרבי מאיר דהאיסור רק ללכת אחר המטה ממש, הטעם הוא משום שלא יראה כאבל.
ונפק"מ רבתא בזה, דאם האיסור הוא רק משום חשש טומאה, א"כ היכא שהכהן גדול כבר טמא והוא מחולל ועומד, שאין לו איסור טומאה, מותר לו לצאת אחר המטה, דכיון דהחשש רק משום שמא יטמא, כאן הרי אין לו איסור להטמא, אבל אם טעם האיסור משום שאסור לו להראות אבילות, הרי זה שייך גם כאשר הוא מחולל ועומד, ואסור לו לצאת.
◆ ◆ ◆
והנה בהוריות יב: איתא שכל המצוות הנוהגות בכהן גדול אינן נוהגות במשוח מלחמה, חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשת "והכהן הגדול מאחיו" וגו', שהם "לא פורע, ולא פורם, ואין מטמא לקרובים, ומוזהר על הבתולה, ואסור באלמנה", והקשה הרמב"ן בהשגות על סה"מ לרמב"ם שורש ה', הרי גם האיסור של "ומן המקדש לא יצא" נאמר בהך פרשה, וא"כ מ"ט לא אמרו שגם איסור זה נוהג במשוח מלחמה.
ומכח זה כתב שם שכל האיסור שלא לצאת אחר המטה הוא רק מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא, ועיקר קרא הוא לכהן גדול אונן שאינו יוצא מן המקדש, וכיון שדרשו חז"ל בהוריות שם שמשוח מלחמה אינו מקריב אונן מדכתיב "עליו" ולא על חבירו עי"ש, ממילא אין שייך בו איסור היציאה מן המקדש כשהוא אונן, עכ"ד.
אמנם בחידושי הר"ן סנהדרין יט. כתב שמלשון הרמב"ם בסה"מ ל"ת קס"ה נראה שהאיסור לצאת אחר המטה הוא איסור דאורייתא, והדק"ל למה לא מנאוהו בגמ'.
ובמעין החכמה (לח. מדפי הספר) כתב, דכיון שטעם האיסור הוא כדי שלא יבוא לטומאה, [והביא שם מסה"מ שלפי פשטיה דקרא "ולא יחלל" הוא נתינת טעם, למה לא יצא, כדי שלא יבוא לידי שיחלל קדושתו ע"י שיטמא], א"כ הוי בכלל "אינו מטמא לקרובים", ועדיין צ"ע בזה דסו"ס הוי איסור בפני עצמו.
ונראה שלפי"ד הראב"ד והר"ש אתי שפיר היטב, דבאמת איסור זה אינו נוהג במשוח מלחמה, דכיון שיסודו הוא משום שאסור לו להראות אבילות, הרי זה דוקא בכהן גדול שמקריב אונן, והטעם מבואר במועד קטן יד: דמה שהוא מקריב אונן היינו משום שלא חלה עליו האבילות דכל השנה לדידיה כרגל דמי, ומה"ט ג"כ אסור לו להראות אבילות, כיון דהוי יו"ט לדידיה. אבל משוח מלחמה שאינו מקריב אונן כמו שנתמעט בגמ' שם, ממילא בכלל הך מיעוט ג"כ שאין נוהג בו ומן המקדש לא יצא, דכיון שחלה עליו אבילות, אין שייך איסור שלא להראות אבילות. ומעתה אתי שפיר היטב שלא נחשב הלאו של "ומן המקדש לא יצא" במשוח מלחמה, משום דבאמת אינו נוהג בו.
ואף לפי משנ"ת שכל זה לדעת ר"מ, אבל לר' יהודה האיסור הוא משום טומאה ונוהג במשוח מלחמה, מ"מ הא הך ברייתא מוקמינן לה בהוריות שם כר"ש דס"ל כר"מ דכהן שעבר משמש, וממילא בהא נמי י"ל דס"ל כר"מ.
עכ"פ מכל מה שכתבנו עולה עוד נפק"מ האם גדר האיסור משום טומאה או משום אבילות, דנפק"מ למשוח מלחמה שהוא מוזהר על הטומאה אבל אינו מקריב אונן, דאם טעם האיסור הוא גדר לטומאה שייך גם במשוח מלחמה וכדברי הרמב"ן והמעין החכמה הנ"ל, אבל אם הטעם משום אבילות הרי משוח מלחמה חלה עליו אבילות, והוי בכלל המיעוט של "עליו", וכמו שנתבאר.
◆ ◆ ◆
והנה בתורת כהנים פרשת שמיני מכילתא דמילואים איתא עה"פ ומפתח אהל מועד לא תצאו "שמא תאמרו אנו הולכים לבתינו ומתאבלים ואוננים ובוכים, הלא פיקדנו המקום שלא נצא מבית המקדש, שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו, מיכן אמרו כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה, הם נכסים והוא נגלה, הם נגלים והוא נכסה", ע"כ. וקשה מ"ט הכא נקט בתורת כהנים כר"מ, דרק אינו יוצא אחר המטה, ובפרשת אמור מייתי פלוגתא דר"מ ור"י. ובמושב זקנים שם הקשה הר"י דסתם סיפרא ר' יהודה, ובסנהדרין יח. אמרינן דלר' יהודה אינו יוצא מן המקדש כל עיקר.
ונראה לומר לפי הנ"ל, דהנה הכא בתורת כהנים מפורש דהאיסור הוא משום אבילות, וזהו מקור נאמן לדברי הראב"ד דאיסורו של הכהן גדול לצאת מן המקדש הוא משום אבילות, וגם לא שייך בזה כלל הסייג של טומאת קרובים, דבאמת הרי אלעזר ואיתמר היו כהנים הדיוטים ולא היו מוזהרים על טומאת קרובים, אלא דנצטוו באותה שעה בהוראת שעה שלא יחול עליהם האבילות ולא יתאבלו, ומשום כן מן המקדש לא יצאו, דומיא דאזהרת כהן גדול לדורות שלא יצא מן המקדש משום אבילות.
ומעתה אתי שפיר היטב דהתו"כ הכא מייתי רק שיטת ר"מ דאינו יוצא אחר המטה דוקא, דהרי נתבאר לעיל מהר"ש משאנץ דלר"י האיסור משום אבילות, ולר"מ משום טומאה, וא"כ הכא דהאיסור הוא משום אבילות, א"כ פשיטא דלכו"ע האיסור הוא רק לאחר המטה, דמשום אבילות לא נאסר אלא דבר זה, ומה שרבי יהודה אוסר בעלמא כל יציאה מן המקדש, היינו רק משום חשש טומאה, וזה לא שייך הכא.
ואפשר לומר עוד דגם לר' יהודה איכא ב' דינים בכהן גדול עצמו, היינו חדא שאין יוצא מן אחר המטה משום אבילות, ונוסף על זה שאינו יוצא מן המקדש כלל משום טומאה. ונפק"מ שאף לר' יהודה יהיה אסור לו לצאת כשהוא מחולל ועומד, ואע"פ שמביתו יהיה לו מותר לצאת דזה משום טומאה ולא שייך הכא, מ"מ אחר המטה יהיה אסור לו ללכת משום אבילות וכר"מ.
ויסוד לזה מדברי הרמב"ם שבהלכות כלי המקדש פ"ה ה"ה כתב "מת לו מת אינו יצא אחריו ואינו יוצא מפתח ביתו או מן המקדש", ובהלכות אבל פ"ז ה"ו כתב "כהן גדול חייב בכל דברי אבילות אלא שאסור לו לקרוע ולגדל פרע ולצאת אחר המטה", ובכס"מ שם דקדק דמשמע שהאיסור הוא לצאת אחר המטה ודלא כרבי יהודה, וצ"ב דהרי הרמב"ם פסק שאינו יוצא מפתח ביתו.
אמנם להנ"ל הביאור הוא, שבהלכות כלי המקדש הביא הרמב"ם מה שאסור לכהן גדול, וזה אסור ביציאה מן המקדש מדין חשש טומאה, אבל הכא הביא מה שאסור לו מטעם אבילות, דומיא דאינו קורע ואינו מגדל פרע דזה משום שאסור לו להתאבל בדברים אלו, והכי נמי אסור לו להתאבל ביציאה אחר המטה, ובזה כבר נתבאר דהאיסור רק ביציאה אחר המטה עצמה.
ומעתה מיושבת קושית המושב זקנים, דסתם סיפרא ר"י, דבאמת צריך ביאור למה לי למילף מהכא דכהן גדול אינו יוצא אחר המטה, הרי מקרא מפורש הוא בפרשת אמור "ומן המקדש לא יצא", ועי' בראב"ד על התו"כ שעמד בזה וכתב דהך דרשא פליגא על ר"מ ור"י דדרשי ליה מ"ומן המקדש לא יצא".
אמנם לדברינו ניחא, דאדרבה הכא אתי כרבי יהודה, ומהכא הוא המקור דאיכא דין נוסף משום אבילות, שלא לצאת אחר המטה, דהרי האיסור של טומאה לא שייך כאן, שהרי היו כהנים הדיוטים, ואין האיסור אלא משום שלא להתאבל וכמפורש בדברי התו"כ עצמם, והיינו דאמרינן "מכאן אמרו כה"ג אינו יוצא אחר המטה", דהיינו מדין אבילות, ומצד אבילות כבר נתבאר דאין שייך אלא איסור ללכת אחר המטה ממש ולכן קתני הוא נגלה והם נכסים וכו', דמצד אבילות גם לר"י כל האיסור הוא רק בהכי, ואתי שפיר בס"ד.