חנוכה בד' הרמב"ן נרות חנוכה חשיבי כזכר למנורה, ואילו קרבנות לא חשיבי

[נדיב לב]

כתב הרמב"ן (במדבר פרק ח פסוק ב) וז"ל: וראיתי עוד בילמדנו תנחומא בהעלותך ה וכן במדרש רבה (טו ו), אמר לו הקב"ה למשה, לך אמור לאהרן אל תתירא, לגדולה מזאת אתה מוכן, הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו, וכל הברכות שנתתי לך לברך את בני אינן בטלין לעולם והנה דבר ידוע שכשאין בית המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו אף הנרות בטלות, אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו וכן ברכת כהנים הסמוכה לחנכת הנשיאים נוהגת לעולם, דרשו סמוכין לחנכת הנשיאים מלפניה ומלאחריה בכבודו של אהרן שלא נמנה עמהם עכ"ל.

מדוע כותב שנרות חנוכה חשיבי כזכר למנורה, ואילו קרבנות לא חשיב לימוד הקרבנות כהמשך עבודתם, שהלא אמרו חז"ל בגמ' מנחות קי. "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם, כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם". וי"ל "כאילו".