- הודעות
- 3,514
- פוסט השבוע
- 4
- תודות
- 18,007
- נקודות
- 695
"אולי ביחד פחות נסבול"
מאז שהכתה בי הבשורה המרה על פטירתו של ידידי ר' שלמה ברוך בלוי זצ"ל, המחשבה עליו לא מרפה ממני.
אני ממשיך בסדר היום, מדבר עם אנשים, לומד, נכנס לפורום, ופתאום שוב נזכר. חוזר להתכתבויות שלנו במייל ובהודעות הפרטיות, וקשה לי לתפוס שהאדם שכתב את המילים האלה כבר איננו. אפשר לפתוח את ההתכתבות, לקרוא שוב את דבריו, אבל כבר אי אפשר לשאול אותו לשלומו ולקבל תשובה.
וככל שאני קורא, אני חוזר ומבחין שוב במידות האצילות שלו.
כשנפתח פורום דנן, זמן קצר אחרי שעברתי מפח נפש, הוא כתב לי במייל "שהוא איתי". גם הוא סובל לפעמים, אמר, ואולי ביחד פחות נסבול כאן. אינני מצטט מילה במילה, אבל זו הייתה רוח הדברים. המילים שלו עודדו אותי ונתנו לי הרגשה טובה. בתוך הקשיים שלו, שעוד לא ידעתי אז את מלוא משמעותם, מצא מקום להתעניין גם במה שעובר עלי.
באחת ההתכתבויות כתבתי לו: "ראשית כל אתה משאיר אותי כאן לבד....?" בהמשך, כשלא השיב, הוספתי שאני מקווה שהסיבה היא טרדתו ולא משהו אחר.
והוא ענה: "בגלל טרדתי ויסוריי. חלילה לי מלעשות לך רע ואתה עשית עמדי רק טוב..."
אני רוצה להתעכב על התשובה הזאת. שוו בנפשכם, אדם מתייסר, אין לו כח להשיב, ובכל זאת חשוב לו שלא אחשוב שנפגע ממני או שהוא מתעלם. בתוך הייסורים שלו, הוא דואג שלא אשאר עם הרגשה לא טובה. "חלילה לי מלעשות לך רע".
מי שקרא את הייליג, ואין מי שלא, ידע או לפחות הרגיש שיש לו עט מושחזת. גם הוא ידע זאת. באחת השיחות על דברים שנכתבו בפורום וכאבו לו, הוא כתב לי בפשטות: "אני ממש לא אוהב לפגוע, למרות שיש לי עט מושחזת... אז אני בקונפליקט".
יש במשפט הזה הרבה אמת. היו דברים שכאבו לו, היו דעות שהתנגד להן בתכלית, והוא ידע היטב כיצד להשיב. דווקא משום כך כל כך נוגע החשש שלו לפגוע ביהודי. הוא דיבר על זה, בחן את עצמו וביקש להיזהר.
פעם, לקראת נסיעתו לאומן לראש השנה, הודיע שייעדר מהפורום לזמן קצר. וכדרכו, גם הודעת הפרידה הזמנית הייתה מלאה חיבה וברכות:
בתגובה ספונטנית כתבתי:
ובפעם אחרת הבאתי דוגמא להתנהגות האצילית שזכיתי לראות אצלו במוחש אשר לא יוכחש. מאן דהו הגיב לדבריו בחריפות, גידף, ביטל וביזה אותו כעפרא דארעא, ואילו הניק 'שכותב בהשבעת קולמוס', קרי הייליג, העניק לו תודה, ואחר כך עוד טרח להסביר את דבריו של אותו "ידיד" באופן שיתיישבו.
כתבתי אז: "וזה פלאי!" גם עכשיו זה פלאי בעיניי. כמו כולם, אני יודע כמה קשה לפעמים לשתוק מול תגובה פוגעת. כמה מתבקש להשיב, להעמיד את הדברים במקומם, להראות שגם לנו יש אצבעות על המקלדת... והוא הצליח באותו רגע למצוא דרך להודות ולפרש את הדברים לטובה. ובתגובת המשך הוספתי: "ירבו כמותו של הייליג, כי אני לכשעצמי עדיין עובד על זה". ואכן אני עדיין עובד על זה, אבל זו בהחלט הזדמנות לאמץ משהו מההנהגה המדהימה של האיש הגדול והקדוש הזה.
את מצבו הרפואי גיליתי בהדרגה. באחת השיחות איתו שאלתי לאן הוא נעלם, והוא השיב: "כבר אחזור, ובריבוי שלא הכרת... בע"ה". ומיד הוסיף: "תתפלל עלי גם... עובר עלי קשות".
עדיין לא הבנתי. ניסיתי לברר באיזה קושי מדובר, והוא השיב לי בתגובה: "אנכי מתזז בין הקרנה לבין בריאות מושלמת שתבוא בע"ה. ותבוא על שכרך על התמיכה והעידוד".
אני זוכר את ההלם שאחז בי. המקלדת לא פצתה את פיה, לא עידוד ולא דברי חיזוק אלא פשוט שתיקה, הלם, שקט.
רק למחרת כתבתי לו שלא הגבתי מיד משום שנדהמתי נרעשתי והתעצבתי מאוד לשמוע את הבשורה, ואני לא מפסיק לחשוב עליו לרגע. ביקשתי את שמו לתפילה. "שלמה ברוך בן רבקה", השיב.
מאז חזר השם הזה בתפילות, וההתכתבויות קיבלו משמעות אחרת. כשהיה שקט בזירה "ההיילגית", כבר ידעתי שיכולה להיות לכך סיבה כואבת. הייתי פונה שוב, שואל, מבקש שיבשר בשורות טובות.
באחת הפעמים כתבתי: "התגעגעתי למר. מה שלום בריאותו? ידידו מוקירו באמת". התשובה הייתה קצרה: "קשה לי ביסורים, אבל הבריאות איתנה. שכוייח".
אינני יודע להסביר במקומו את המשפט הזה. אני רק קורא אותו שוב ושוב, ושומע את "הדיבור" המוכר שלו. גם כשהיה קשה, האמונה והציפייה לטוב לא עזבו אותו.
ובין כל זה, עוד היו תכניות. ביקשתי לערוך עמו ריאיון נוסף, והוא הציע שאמתין, שאקדים אחרים שפועלים בפורום במרץ. "לא היה לי גם אז נעים להיות הראשון", כתב. כשחזרתי וביקשתי, השיב: "אחר שבת בע"ה, כעת אני ביסורים קצת".
המילים האלה כבר הובאו לצד הריאיון, אבל הן אינן עוזבות אותי. גם בהמשך כתב: "בקרוב נעשה את הראיון", והסביר שהפורום היה תקול אצלו, ומיד התעניין: "איך הולך?"
כך נמשכה השיחה. אני שאלתי עליו, והוא התעניין במה שקורה אצלי. בתוך כל הדאגה עוד דיברנו על מה שיהיה בקרוב, וקיוויתי, התפללתי לשלומו.
וכעת, כשאני עובר שוב על דברים שכתב, אני קורא אותם אחרת. פעם קראתי בשביל התוכן, בשביל הרעיון, לפעמים מתוך סקרנות מה יכתוב הפעם. עכשיו אני נעצר גם על פנייה חמה, על התנצלות, על הניסיון להסביר שוב כדי שלא יישאר בלבו של יהודי אחר צער בגללו.
בפורום הרי יש לנו קצב משלנו. מישהו כותב, השני מקשה, השלישי כבר מזכיר שהנושא נידון באשכול אחר... ולא תמיד אנחנו חושבים מה עובר על האדם שיושב וכותב.
הוא לדוגמא סיפר שהכתיבה הייתה בשבילו גם סוג של ריפוי בשעות של ייסורים. אנחנו חברי הפורום קיבלנו ממנו עוד מאמר, עוד תגובה, עוד טור על אמונה, עוד רשימת פתגמים מדהימה, ולא תמיד ידענו כמה קשה היה לו באותו יום. עכשיו, כשאני קורא את ההודעות הפרטיות לצד הדברים שפרסם, אני מבין קצת יותר.
היו גם פעמים שביקשתי ממנו להתייחס לנושא מסוים באשכולות שפתחתי, פשוט משום שאהבתי לקרוא את המבט שלו על הדברים. ידעתי שאקבל ממנו התבוננות טהורה שיש בה המון עומק, ולפעמים גם נקודה שלא חשבתי עליה כלל.
כך היה, למשל, באשכול "בענין מקובלים מפורסמים של שקר". ביקשתי שיכתוב, והוא אכן נענה וכתב תגובה ארוכה ומדהימה בבהירות שלה. וכך בעוד כמה הזדמנויות, בפרטי ובפומבי. ב"ה אשתדל להביא מדבריו באשכולות הרלוונטיים.
אבל יש דברים שכתב שכעת קשה לי במיוחד לקרוא. באשכול שפתחתי, "בעולמו של ניק כפול", על החיים הכפולים שאנשים מנהלים לפעמים הן בפורום והן בחיים בכלל, הוא התייחס להסתרה שמאחורי הניק וכתב:
בהמשך הוסיף שכיון שכך נהגו, מן הסתם יש סיבה למנהג, ואיך יוציא את עצמו מן הכלל... אבל המשפט הראשון נשאר איתי. הייתה אצלו התאמה אחת לאחת - בין מה שכתב בניקו "האנונימי" לבין מה שהיה מוכן לומר בקול לסובבים אותו.
וכשהעירו על דבריו, השיב:
"אבל תחשוב על יום המיתה".
אני קורא עכשיו את המילים האלה, ונזכר במי שכתב אותן. באותה שעה עוד קראנו, הגבנו, התווכחנו על הסתרה ועל כינויים ועל מה יחשבו אחרים. עכשיו הוא כבר איננו, והדברים שכתב נשארו לפנינו.
גם את הפרגון שקיבל ידע להחזיר באהבה וברוב חיבה. לדוגמא אחרי הראיון שערכתי איתו הוא כתב לי בפומבי שיר תודה ארוך, שבו שמח על החיבה שקשרו לו והתפעל מ"רעיון האחווה אשר יצרתם". הוא הודה על הרצון להביא שמחה וחיות בלבו, ובאותו שיר גם הזכיר לעצמו להיזהר מן הגאווה שבשבחים. לקראת סוף השיר כתב: "חן חן לאשר הרביתני ענוותכם". הוא קיבל מחמאה, ומצא בה הזדמנות לשבח את ענוותם של המחמיאים.
באשכול הראיונות צוטט השיר במלואו, עם ההקדמה שכתב בלשונו החיננית, "ההיילגית". צרורות של מילים חמות, באותה ענוות חן שהייתה כל כך מזוהה איתו:
גם בהודעה הראשונה כשביקשתי לראיין אותו, הוא פתח במילים: "לכבוד ידיד עליון וידיד נפשי בלתי מכירו". בהמשך כתב שישמח לשמח לבבות, וביקש שהדברים יעסקו בייחוד המוח והלב בעבודת ה', בלימוד התורה ובקיומה באהבה ובשמחה. בתוך אותו הודעה כתב גם שמחמאה כזאת יכולה להיות נשגבה בעת שברון רוחו.
כמה מעט אנחנו יודעים על מי שקורא את המילים שלנו. לפעמים מילה טובה מגיעה אל אדם בשעה קשה הרבה יותר ממה ששיערנו. והוא, שידע כמה היא יכולה להועיל, הרבה לתת אותה לאחרים.
לקראת סיום אני מרגיש צורך לחזור ולהדהד את בקשתו בריאיון: "תאהבו יהודים!" הקריאה הזאת של ההייליגער, בשיטין ובינותן, יורדת ונוקבת עד השיתין.
רק גילוי נאות, הקשר בינינו היה בכתיבה, במייל ובהודעות. פעם הציע לי בפשטות: "רוצה להפגש איתי?" לצערי לא זכיתי להיענות להצעתו, ועכשיו אני מצטער על כך מאוד.
אבל גם דרך המילים זכיתי להרגיש את החיבה, האצילות והאכפתיות שלו. לדעת שיש מי ששמח בטובת כל יהודי, שחשוב לו שלא להכאיב, ושגם כשאין לו כח הוא משתדל שלא לגרום לשני הרגשה לא טובה. כך הכרתי אותו, ומתוך ההיכרות הזאת אני כותב.
שלמה ברוך, פעם כתבתי לך שאתה משאיר אותי כאן לבד. אז חיכיתי שתחזור, שתכתוב שוב, שתשיב כשיהיה לך קצת יותר כח. עכשיו אני קורא את אותה הודעה, וכואב לי.
היית לי לידיד קרוב גם בלי שנפגשנו. ואני מתגעגע אליך.
מאוד.
מאז שהכתה בי הבשורה המרה על פטירתו של ידידי ר' שלמה ברוך בלוי זצ"ל, המחשבה עליו לא מרפה ממני.
אני ממשיך בסדר היום, מדבר עם אנשים, לומד, נכנס לפורום, ופתאום שוב נזכר. חוזר להתכתבויות שלנו במייל ובהודעות הפרטיות, וקשה לי לתפוס שהאדם שכתב את המילים האלה כבר איננו. אפשר לפתוח את ההתכתבות, לקרוא שוב את דבריו, אבל כבר אי אפשר לשאול אותו לשלומו ולקבל תשובה.
וככל שאני קורא, אני חוזר ומבחין שוב במידות האצילות שלו.
כשנפתח פורום דנן, זמן קצר אחרי שעברתי מפח נפש, הוא כתב לי במייל "שהוא איתי". גם הוא סובל לפעמים, אמר, ואולי ביחד פחות נסבול כאן. אינני מצטט מילה במילה, אבל זו הייתה רוח הדברים. המילים שלו עודדו אותי ונתנו לי הרגשה טובה. בתוך הקשיים שלו, שעוד לא ידעתי אז את מלוא משמעותם, מצא מקום להתעניין גם במה שעובר עלי.
באחת ההתכתבויות כתבתי לו: "ראשית כל אתה משאיר אותי כאן לבד....?" בהמשך, כשלא השיב, הוספתי שאני מקווה שהסיבה היא טרדתו ולא משהו אחר.
והוא ענה: "בגלל טרדתי ויסוריי. חלילה לי מלעשות לך רע ואתה עשית עמדי רק טוב..."
אני רוצה להתעכב על התשובה הזאת. שוו בנפשכם, אדם מתייסר, אין לו כח להשיב, ובכל זאת חשוב לו שלא אחשוב שנפגע ממני או שהוא מתעלם. בתוך הייסורים שלו, הוא דואג שלא אשאר עם הרגשה לא טובה. "חלילה לי מלעשות לך רע".
מי שקרא את הייליג, ואין מי שלא, ידע או לפחות הרגיש שיש לו עט מושחזת. גם הוא ידע זאת. באחת השיחות על דברים שנכתבו בפורום וכאבו לו, הוא כתב לי בפשטות: "אני ממש לא אוהב לפגוע, למרות שיש לי עט מושחזת... אז אני בקונפליקט".
יש במשפט הזה הרבה אמת. היו דברים שכאבו לו, היו דעות שהתנגד להן בתכלית, והוא ידע היטב כיצד להשיב. דווקא משום כך כל כך נוגע החשש שלו לפגוע ביהודי. הוא דיבר על זה, בחן את עצמו וביקש להיזהר.
פעם, לקראת נסיעתו לאומן לראש השנה, הודיע שייעדר מהפורום לזמן קצר. וכדרכו, גם הודעת הפרידה הזמנית הייתה מלאה חיבה וברכות:
בתגובה ספונטנית כתבתי:
אני שמח שכתבתי את זה - בדגש על "אתה סמל ומופת להתנהגות אצילית ובפרט בבין אדם לחבירו בפורום" - שמח על כך שהוא זכה לקרוא בחייו עד כמה הערכתי בו את המידה הזאת יחד עם שאר מידותיו האצילות.
ובפעם אחרת הבאתי דוגמא להתנהגות האצילית שזכיתי לראות אצלו במוחש אשר לא יוכחש. מאן דהו הגיב לדבריו בחריפות, גידף, ביטל וביזה אותו כעפרא דארעא, ואילו הניק 'שכותב בהשבעת קולמוס', קרי הייליג, העניק לו תודה, ואחר כך עוד טרח להסביר את דבריו של אותו "ידיד" באופן שיתיישבו.
כתבתי אז: "וזה פלאי!" גם עכשיו זה פלאי בעיניי. כמו כולם, אני יודע כמה קשה לפעמים לשתוק מול תגובה פוגעת. כמה מתבקש להשיב, להעמיד את הדברים במקומם, להראות שגם לנו יש אצבעות על המקלדת... והוא הצליח באותו רגע למצוא דרך להודות ולפרש את הדברים לטובה. ובתגובת המשך הוספתי: "ירבו כמותו של הייליג, כי אני לכשעצמי עדיין עובד על זה". ואכן אני עדיין עובד על זה, אבל זו בהחלט הזדמנות לאמץ משהו מההנהגה המדהימה של האיש הגדול והקדוש הזה.
את מצבו הרפואי גיליתי בהדרגה. באחת השיחות איתו שאלתי לאן הוא נעלם, והוא השיב: "כבר אחזור, ובריבוי שלא הכרת... בע"ה". ומיד הוסיף: "תתפלל עלי גם... עובר עלי קשות".
עדיין לא הבנתי. ניסיתי לברר באיזה קושי מדובר, והוא השיב לי בתגובה: "אנכי מתזז בין הקרנה לבין בריאות מושלמת שתבוא בע"ה. ותבוא על שכרך על התמיכה והעידוד".
אני זוכר את ההלם שאחז בי. המקלדת לא פצתה את פיה, לא עידוד ולא דברי חיזוק אלא פשוט שתיקה, הלם, שקט.
רק למחרת כתבתי לו שלא הגבתי מיד משום שנדהמתי נרעשתי והתעצבתי מאוד לשמוע את הבשורה, ואני לא מפסיק לחשוב עליו לרגע. ביקשתי את שמו לתפילה. "שלמה ברוך בן רבקה", השיב.
מאז חזר השם הזה בתפילות, וההתכתבויות קיבלו משמעות אחרת. כשהיה שקט בזירה "ההיילגית", כבר ידעתי שיכולה להיות לכך סיבה כואבת. הייתי פונה שוב, שואל, מבקש שיבשר בשורות טובות.
באחת הפעמים כתבתי: "התגעגעתי למר. מה שלום בריאותו? ידידו מוקירו באמת". התשובה הייתה קצרה: "קשה לי ביסורים, אבל הבריאות איתנה. שכוייח".
אינני יודע להסביר במקומו את המשפט הזה. אני רק קורא אותו שוב ושוב, ושומע את "הדיבור" המוכר שלו. גם כשהיה קשה, האמונה והציפייה לטוב לא עזבו אותו.
ובין כל זה, עוד היו תכניות. ביקשתי לערוך עמו ריאיון נוסף, והוא הציע שאמתין, שאקדים אחרים שפועלים בפורום במרץ. "לא היה לי גם אז נעים להיות הראשון", כתב. כשחזרתי וביקשתי, השיב: "אחר שבת בע"ה, כעת אני ביסורים קצת".
המילים האלה כבר הובאו לצד הריאיון, אבל הן אינן עוזבות אותי. גם בהמשך כתב: "בקרוב נעשה את הראיון", והסביר שהפורום היה תקול אצלו, ומיד התעניין: "איך הולך?"
כך נמשכה השיחה. אני שאלתי עליו, והוא התעניין במה שקורה אצלי. בתוך כל הדאגה עוד דיברנו על מה שיהיה בקרוב, וקיוויתי, התפללתי לשלומו.
וכעת, כשאני עובר שוב על דברים שכתב, אני קורא אותם אחרת. פעם קראתי בשביל התוכן, בשביל הרעיון, לפעמים מתוך סקרנות מה יכתוב הפעם. עכשיו אני נעצר גם על פנייה חמה, על התנצלות, על הניסיון להסביר שוב כדי שלא יישאר בלבו של יהודי אחר צער בגללו.
בפורום הרי יש לנו קצב משלנו. מישהו כותב, השני מקשה, השלישי כבר מזכיר שהנושא נידון באשכול אחר... ולא תמיד אנחנו חושבים מה עובר על האדם שיושב וכותב.
הוא לדוגמא סיפר שהכתיבה הייתה בשבילו גם סוג של ריפוי בשעות של ייסורים. אנחנו חברי הפורום קיבלנו ממנו עוד מאמר, עוד תגובה, עוד טור על אמונה, עוד רשימת פתגמים מדהימה, ולא תמיד ידענו כמה קשה היה לו באותו יום. עכשיו, כשאני קורא את ההודעות הפרטיות לצד הדברים שפרסם, אני מבין קצת יותר.
היו גם פעמים שביקשתי ממנו להתייחס לנושא מסוים באשכולות שפתחתי, פשוט משום שאהבתי לקרוא את המבט שלו על הדברים. ידעתי שאקבל ממנו התבוננות טהורה שיש בה המון עומק, ולפעמים גם נקודה שלא חשבתי עליה כלל.
כך היה, למשל, באשכול "בענין מקובלים מפורסמים של שקר". ביקשתי שיכתוב, והוא אכן נענה וכתב תגובה ארוכה ומדהימה בבהירות שלה. וכך בעוד כמה הזדמנויות, בפרטי ובפומבי. ב"ה אשתדל להביא מדבריו באשכולות הרלוונטיים.
אבל יש דברים שכתב שכעת קשה לי במיוחד לקרוא. באשכול שפתחתי, "בעולמו של ניק כפול", על החיים הכפולים שאנשים מנהלים לפעמים הן בפורום והן בחיים בכלל, הוא התייחס להסתרה שמאחורי הניק וכתב:
בהמשך הוסיף שכיון שכך נהגו, מן הסתם יש סיבה למנהג, ואיך יוציא את עצמו מן הכלל... אבל המשפט הראשון נשאר איתי. הייתה אצלו התאמה אחת לאחת - בין מה שכתב בניקו "האנונימי" לבין מה שהיה מוכן לומר בקול לסובבים אותו.
וכשהעירו על דבריו, השיב:
והמשיך: "ואז מה אכפת לנו מה זה יאמר ומה זה יגדיר", ובהמשך כתב שצריך להרפות מהאחיזה בתארים ובמעמד שלנו בעיני עצמנו ובעיני הזולת, "כי הכל בר חלוף כענן בוקר".
"אבל תחשוב על יום המיתה".
אני קורא עכשיו את המילים האלה, ונזכר במי שכתב אותן. באותה שעה עוד קראנו, הגבנו, התווכחנו על הסתרה ועל כינויים ועל מה יחשבו אחרים. עכשיו הוא כבר איננו, והדברים שכתב נשארו לפנינו.
גם את הפרגון שקיבל ידע להחזיר באהבה וברוב חיבה. לדוגמא אחרי הראיון שערכתי איתו הוא כתב לי בפומבי שיר תודה ארוך, שבו שמח על החיבה שקשרו לו והתפעל מ"רעיון האחווה אשר יצרתם". הוא הודה על הרצון להביא שמחה וחיות בלבו, ובאותו שיר גם הזכיר לעצמו להיזהר מן הגאווה שבשבחים. לקראת סוף השיר כתב: "חן חן לאשר הרביתני ענוותכם". הוא קיבל מחמאה, ומצא בה הזדמנות לשבח את ענוותם של המחמיאים.
באשכול הראיונות צוטט השיר במלואו, עם ההקדמה שכתב בלשונו החיננית, "ההיילגית". צרורות של מילים חמות, באותה ענוות חן שהייתה כל כך מזוהה איתו:
ראיון לזכרו של ר' שלמה ברוך בלוי ז"ל - @הייליג שלא הכרתם
גם בהודעה הראשונה כשביקשתי לראיין אותו, הוא פתח במילים: "לכבוד ידיד עליון וידיד נפשי בלתי מכירו". בהמשך כתב שישמח לשמח לבבות, וביקש שהדברים יעסקו בייחוד המוח והלב בעבודת ה', בלימוד התורה ובקיומה באהבה ובשמחה. בתוך אותו הודעה כתב גם שמחמאה כזאת יכולה להיות נשגבה בעת שברון רוחו.
כמה מעט אנחנו יודעים על מי שקורא את המילים שלנו. לפעמים מילה טובה מגיעה אל אדם בשעה קשה הרבה יותר ממה ששיערנו. והוא, שידע כמה היא יכולה להועיל, הרבה לתת אותה לאחרים.
לקראת סיום אני מרגיש צורך לחזור ולהדהד את בקשתו בריאיון: "תאהבו יהודים!" הקריאה הזאת של ההייליגער, בשיטין ובינותן, יורדת ונוקבת עד השיתין.
רק גילוי נאות, הקשר בינינו היה בכתיבה, במייל ובהודעות. פעם הציע לי בפשטות: "רוצה להפגש איתי?" לצערי לא זכיתי להיענות להצעתו, ועכשיו אני מצטער על כך מאוד.
אבל גם דרך המילים זכיתי להרגיש את החיבה, האצילות והאכפתיות שלו. לדעת שיש מי ששמח בטובת כל יהודי, שחשוב לו שלא להכאיב, ושגם כשאין לו כח הוא משתדל שלא לגרום לשני הרגשה לא טובה. כך הכרתי אותו, ומתוך ההיכרות הזאת אני כותב.
שלמה ברוך, פעם כתבתי לך שאתה משאיר אותי כאן לבד. אז חיכיתי שתחזור, שתכתוב שוב, שתשיב כשיהיה לך קצת יותר כח. עכשיו אני קורא את אותה הודעה, וכואב לי.
היית לי לידיד קרוב גם בלי שנפגשנו. ואני מתגעגע אליך.
מאוד.
