הודעתו האחרונה
אבטח ולא אפחד
מדת הבטחון היא בעצם סוד החיים, כי איך יוכל אדם לחיות בחיים מפוחדים מההווה ומהעתיד, ויוכל להשאר בריא בנפשו?! לכן הטבע האנושי בוטח מטבעו, כי אם לא יבטח לפחות באשליית הדימוי שבוטח בעצמו וביכולותיו הדמיונות, [ואף שיודע באופן בטוח הן מנסיונות חיים והן בהגיון שאין באמת שום שכל בסמיכה על משענת קנה רצוץ] אין לו ברירה אחרת, כי ללא 'בטחון' - אין טעם לחיי חרדה ואכזבה ללא משענת, ולו תהיה הכי דמיונית ואינה מעונגת בשום יציבות.
וכל זה נטע הבורא החסדן והחומל בכל נפש אדם שיהיה לו 'טבע של בטחון' ואם יש לו שכל - מבין, ש'הלבדיות' הזו נועדה, כדי שיתבונן היטב במציאות זו, שהוא בעצם מציאות של בורא שהמציא וברא נברא, והנחיתו בעולם השפל, כדי להטיב עמו, וכדי שיהיה לו קשר עם הבורא היחיד המשפיע שפע לכל בריה.
וככל שיעמיק במחשבה זו, שאכן באמת אין על מי ועל מה להשען כי אם על הבטחון הגמור, שהוא נמצא בידו יתברך, וכל מה שנארע עמו הכל בחשבון צדק מדוייק ממנו יתברך, ואין יכולת לפעול על ידי השתדלות ללא ידיעה ברורה ומזוככת, שגם את ההשתדלות עושה הקדוש ברוך הוא בעצמו, ולא הוא בכלל...
וכל מחשבה אודות הצלחת ההשתדלות וחריצותה אין צריך לומר שזה דמיון מגוחך כל עוד שאפילו זרימת הדם התקנית בלבו ובאבריו היא בהשגחה מדויחקת מאת הרופא כל בשר ואיך יהיה לו כח ומח מעצמו וככל שיתגבר במדת הבטחון יזכה ליותר שפע כי מחשבה של "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" היא זאת שמפסדת ומקלקלת את השפע.
ודבר זה צריך להיות בתוכיות ופנימיות הלב, ולא כמו שיש טועים לחשוב, שאם הותרה ההשתדלות האנושית, הרי שהיא הפועלת והמצלחת! לא, ולא! וההיפך הוא הנכון! ההשתדלות הלא טובה - פועלת בדרך הסתרה, כי מי שנכנס תחת שלטון הטבע המקרה והמזל, הוא בבחינת "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו", ועל כן הוא מונהג בדרך הטבע אשר בחר לו.
אך אם ידע ויבין, שיש מי שמשגיח על הטבע ואין שום טבע בעולם בלי המטביע, ועל כן כשהטבע מחייב השתדלות - אין זה כי היא המועלת, אלא שזו שליחות מאת אדון העולם למען הבירורים הנפלאים שעלינו לברר כל ימות עולם, וכיון שהתלבשה הפרנסה בכך, שצריך ללכת לשם או לשם, או להתעסק בעיסוק הגשמי הפלוני, הוא למען השליחות המיוחדת לשמו יתברך, וכך גם את ההשתדלות עושים עם אמונה ובטחון וזוכים לשפע רב.
נמצא שאין הבטחון רק מידה טובה או גינוני קדושה אלא יסוד עיקר קיומו של האדם בהאי עלמא.