חנוכה בטעם הלבוש שלא קבעו חנוכה למשתה ושמחה כמו בפורים

[נדיב לב]

ידוע מה שכתב הלבוש (או"ח סימן תר"ע ס"א הובא במ"ב שם סק"ו) דלא קבעו חנוכה למשתה ושמחה כמו בפורים, דבפורים היה הצלת הגופים להשמיד להרוג ולאבד וכשניצלו הוא משתה ושמחה, אבל בחנוכה היה לעבור על דת וקבעו להלל והודאה, והקשה עליו הט"ז (שם סק"ג) הא גדול המחטיאו יותר מהורגו כמו שכתב רש"י תצא (כ"ג, ט) ומדרש רבה (כ"א, ד).

וראיתי בספר פרדס יוסף (ויקרא פרק כב פסוק לב) מביא מהחידושי הרי"ם ליישב הערת הט"ז. וז"ל: ואמר לפי מה שפסק הרמב"ם [פ"ה מיסודי התורה ה"ד] דאם נידון למיתה ואמרו לו עבוד עבודה זרה ותפטר מהמיתה ועבד עבודה זרה, חייב מיתה בבית דין, אבל אם הגזירה לעבוד עבודה זרה ואם לא יעבור יהרג, אז אם עבר ועבד עבודה זרה פטור ממיתת בית דין: וא"כ בחנוכה לא היה הצלת הגוף דאפילו אם עבדו עבודה זרה ג"כ לא היו נהרגים, אבל בפורים עיקר הגזירה להרוג ולאבד רק אם היו עובדים עבודה זרה היו נצולים, ואכתי היו מחוייבים מיתה בבית דין, וממה נפשך היה להם הצלת הגוף או שהיו נהרגים ע"י אומות העולם או שהיו נהרגים ע"י בית דין, ודפח"ח עכ"ל.