בעיקרא דמילתא:
באור החיים (יתרו) ביאר על פי דברי הגמרא את הפסוק (שמות טז, לה) 'ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת את המן אכלו עד באם אל קצה ארץ כנען', ויש לדקדק, למה בתחילה אמר הכתוב 'אכלו את המן' שהקדים את האכילה למן, ואילו אחר כך אמר להיפך 'את המן אכלו'.
אלא שבתחילה דיבר הכתוב על המן שאכלו מיד בצאתם ממצרים, דכמבואר בגמרא היה לכך טעם של מן, ולפיכך אמר 'אכלו את המן', שרק לאחר האכילה נוכו שיש בזה טעם מן, אבל אחר כך הכתוב מדבר על הזמן שהיו במדבר, ועל כך נאמר 'את המן אכלו', משום שהמן היה בזכות עצמו למן ולא רק בגלל טעמו.
בבן יהוידע עמד על פשר הענין שבעוגות היה טעם מן, שלכאורה למה עשה להם הקדוש ברוך הוא נס מופלא זה.
וביאר, שהיות שעתידים לאכול מן שכולו רוחני, ואין כח ביד הגוף הגשמי לסבול מיד דבר דכולו רוחני, ולכן התחילו באכילת עוגות בטעם מן, דהיינו מאכל גשמי עם טעם רוחני, וזה האמצעי בין לחם גשמי במהותו ובגופו, לבין מן שכולו רוחני, ועל ידי כך יבואו לידי אכילת המן.
אף בבאר יוסף (שם) ביאר כדברי הבן יהוידע, והוסיף לפי זה לבאר מה שאמרו גמרא לעיל, 'בשבעה באדר מת משה ופסק מן מלירד, והיו מסתפקין ממן שבכליהם עד ששה עשר בניסן', והיינו משום שאף שהיה מזון רוחני מן השמים, מכל מקום ודאי הוא שככל ששהה יותר זמן בארץ הגשמית הלך גם המן ונתגשם, וכל יום שעבר נעשה המן שבכלים גשמי יותר, עד שיכלו לאכול גם מהארץ, וכך יוכלו בנקל לעבור מזון שכולו גשמי למזון שכולו רוחני.
הגה"ק רבי צדוק הכהן (פרי צדיק פר' מקץ אות ו) מבאר בטעם הדבר שבעוגות היה טעם מן, דמשום שהיו שיירי מצוה, דהיינו שהוזהרו שלא לאכול חמץ, לפיכך גם בשעה שכבר הותר להם אכילת חמץ, מכל מקום העוגות שהוציאו ממצרים עדיין היה בהם טעם מן, ללמדך כמה גדול שיירי מצוה.
בשם משמואל (ראש השנה, תרעב) מביא בשם הרה"ק רבי בונים מפשיסחא, שפירש את ברכת 'הבוחר בשירי זמרה', שאם האדם אומר שירות ותשבחות ככל אשר בכוחו, ועדיין לבו בוער באהבה, ורצונו עוד לשבח ולפאר - האהבה הזאת נקראת שירי זמרה. כלומר, השיריים של הזמרה הנשארת בלב, ובזה בוחר ה', כי זהו העיקר יותר מהזמרה עצמה.
בעטרת ישועה (ליקוטים סוף שמות) כתב, 'מה שנוהגין הצדיקים לזרוק שיריים של אכילתם לתלמידיהם וחסידיהם, יש לרמז זאת במאמרם זכרונם לברכה (כתובות קג, ב), זרוק מרה בתלמידים, כי תראה רמז אשר שיריים של אכיל"ה שהוא אל"ף כ"ף יו"ד למ"ד ה"א, המילוי לבד עולה במספר מר"ה, וזו זרוק מר"ה בתלמידים, היינו, לזרוק שיריים של אכילה לתלמידים'.
דף על הדף
