וירא בטעם שרכב על חמור דווקא ולא הילך ברגליו (1 צופה)

[התורה]

"וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וגו'" (כ"ב, ג').
לכאורה יש לשאול, למה לא הלך אברהם אבינו ברגליו משום חיבוב מצוה, וכעין דאיתא במעשה פרה אדומה (פרה פ"ג, מ"ז) וזקני ישראל היו מקדימים ברגליהם להר המשחה, וכתב בתוס' יו"ט משום חיבוב מצוה לא היו רוכבים עיי"ש.
ומבאר הגה"צ רבי אברהם אבא הערצל מגיד מישרים דק"ק פרעשבורג (נפ' י' ניסן שנת תפר"ח) בספרו 'נחלת אברהם': די"ל בשלמא התם במעשה פרה אדומה, דהלכו להר המשחה מקום קרוב הוא, משא"כ כאן באברהם לא הראה לו הארץ ועדיין לא ידע להיכן ילך עד יום השלישי.
ובזה מדויק שמיד אחר וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם הגם שהוא עדיין מֵרָחֹק אפילו הכי וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו מעתה אני יודע ורואה המקום שאני צריך לילך שמה, לכן שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר ולא ארכוב עוד אלא משום חיבוב מצוה וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה ברגלינו עַד כֹּה, וכמו שעשו זקני ישראל במעשה פרה ונשתחווה ונשובה אליכם.​

(נחלת אברהם - בפרשתנו, גליון מחוברים)​

 

[התורה]

הראני חכם א',
שכדברינו האמורים מעלה מצינו נמי ברבינו בחיי (שמות כ"ג, י"ד) גבי עליה לרגל שהמצוה דוקא ברגל.
וציין שהאריכו בזה המפרשים. עי' ס' מגדים חדשים (חגיגה ג. עמ' כ"ה - כ"ח).
אכן בפשטות כאשר הדרך ארוכה, יש עניין דוקא בחמור, להזדרז לקיים המצוה.

 

[התורה]

זכורני מדברי המהר"ל שהמטרה של אבות האומה היה לבטל החומריות