עקב ביאורי הגר"ל מינצברג על פרשת השבוע - פרשת עקב (1 צופה)

[אחד יחיד]

וכל מדוי מצרים הרעים אשר ידעת לא ישימם בך ונתנם בכל שונאיך.

יש לדקדק למה הבדיל הכתוב בלשונו, אשר במניעת החלאים מישראל נאמר לשון "לא ישימם בך", ובהבאתם לשונאים נאמר לשון "ונתנם בכל שונאיך".

ויש שפירשו על פי מה שכתבו התוס' (גיטין כ' ע"א ד"ה דילמא) שכל מקום שנאמר בו שימה הכוונה לכלשהו וכל מקום שנאמר בו נתינה הכוונה לנתינה חשובה דהיינו כזית, ולפי"ז בא הכתוב לומר כי בישראל לא תושם הפורענות אפילו בכלשהו, אך השונאים ילקו בהם במלוא המידה.

אך עיקרו של פסוק זה צריך ביאור, כי לכאורה נראה שמניעת החלאים והצרות מישראל, ומאידך נתינתם לשונאים - שני ענינים הם ואין ביניהם כל שייכות, ויש לעיין מפני מה כרכם הכתוב בכריכה אחת, לומר שהרעות אשר ימנעו מישראל - ינתנו לשונאיו.

והנראה לבאר שאכן שני הדברים קשורים זה בזה ובאמת ענין אחד הוא, ומשמעות הדבר היא, שהרי אין הפורענות באה אלא על החטאים, ואמר הכתוב שכל הפורעניות שהיו אמורות לבוא על ישראל כעונש על חטאם, אעפ"כ, מתוך אהבת ה' את ישראל, לא ישימם בך אלא יתנם לשונאי ישראל תחתיהם לכפרה ופדיון, וכענין הכתוב ( ישעיה מג, ג) "נתתי כפרך מצרים כוש וסבא תחתיך".

ומעתה מדוקדק לשון הכתוב היטב, כי במניעתם מישראל נאמר לשון "שימה", ובהבאתם לשונאים נאמר לשון "נתינה". כי אכן הבאת הפורענות על האומות לכפרה על ישראל - אינה אלא בחינת "מתנה", כלומר אף כאשר לא ימצא בהם עוון המחייב אותם מצד עצמם להיענש בכך, נותן להם ה' את אותו חולי ומדוה שהיו מיועדים לבוא על ישראל - תחת הבאתם על ישראל.

 

[אחד יחיד]

ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.

בגמרא - תנו רבנן מנין לברכת המזון מן התורה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת זו 'ברכת הזן' את ה' אלוקיך זו 'ברכת הזימון' על הארץ זו 'ברכת הארץ' הטובה זו 'בונה ירושלים' וכן הוא אומר ההר הטוב הזה והלבנון (ברכות מח:).

בפשטות משמע שמניין הברכות גם הוא מדאורייתא, אולם עיין בבית יוסף )סימן קצא( שכתב 'דאין מנין ברכות שאחר המזון מן התורה'. וכתב שכן משמע מספר המצוות להרמב"ם שאין מניין הברכות מן התורה, ואע"ג דדריש לה בגמרא מקראי אסמכתא בעלמא נינהו.

ועיין בזה במג"א סימן קצד, ובדגול מרבבה שם והגהות רעק"א סימן קצא שכתבו בדעת הרמב"ם, דאף דבעינן מדאורייתא להזכיר שלושת העניינים כדדרשינן מהני קראי, אולם מן התורה יכול לכוללם בברכה אחת, ומדרבנן הוא שחילקו לומר את שלושת העניינים בשלש ברכות נפרדות.

אולם הב"ח (סימן קצא) כתב שמדברי הרשב"א והרא"ש משמע שגם מניין הברכות הוא מדאורייתא, דהוי דרשא גמורה. ונראה שאף לדעת הראשונים שמניין שלשה ברכות גם הוא 'מן התורה', בכל זאת יש הבדל בין ברכת 'הארץ' לבין ברכת 'הזן' וברכת 'ירושלים', והיינו דברכת הארץ מפורש בתורה להדיא, אבל ברכת הזן וברכת ירושלים ילפינן להו מדרשא, דס"ל להני ראשונים דמדרשת הכתובים מרבינן להוסיף גם ברכת הזן וברכת ירושלים, ולא רק את תוכן ענייניהם אלא לתת ברכה נפרדת לכל אחד מהם. אבל בפשוטו של מקרא כתוב רק ברכה אחת, והיינו ברכת הארץ.

ויש בזה כמה נפק"מ לדינא אם הוא מפורש בתורה או שהוא נלמד מדרשא, וידועים דברי הפרמ"ג (פתיחה כוללת לסימן נח) שכתב, דאם עומד לפני האדם אפשרות לקיים מצוה המפורשת בתורה, או שיקיים דבר שנלמד רק בדרשה, עליו להעדיף לקיים את המפורש בתורה. ויסודו מבואר כבר בתוספות (יומא לד: ד"ה רבי, ועיין עוד יומא מד. תוד"ה מאי, יבמות ז: תוד"ה ואמר עולא ובשטמ"ק כתובות מ. ד"ה כגון. ועיין עוד בתוי"ט במשנה זבחים פרק י,ב.) וכן נפק"מ למה שכתב הר"ן בנדרים – 'דכל מידי דאתא מדרשא אף שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו' (נדרים ח).

והנה הט"ז (יורה דעה סימן קיז סק"א או"ח סימן תקפח ועוד מקומות) ייסד כללא רבתא, שכל דבר המפורש בתורה להדיא אין חכמים יכולים לעקרו. ולכאורה יקשה עליו מדברי התוס' (ברכות טז. ד"ה וחותם) שדעתם ששלושת הברכות הם מן התורה, ובכל זאת כתבו שבברכת המזון של פועלים פטרו חכמים מלומר כל השלש ברכות, כיון שיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה. אכן לפי דברינו אתי שפיר דגם להני ראשונים דס"ל שמניין שלש ברכות הוא מן התורה, היינו דאתי מדרשא אבל אינו מפורש בתורה.

וכמו כן לדעת הראשונים הנזכרים לעיל שמדאורייתא סגי בברכה אחת, נראה שהיינו ברכת הארץ שהיא המפורשת בתורה, שהרי פשטות הכתוב הוא 'וברכת את ה' אלוקיך על הארץ הטובה', שיברך את ה' על הארץ, והיינו תוכן ברכה שניה - ברכת הארץ. וכן משמע גם ממה שמזכירים בסיום הברכה 'ככתוב ואכלת ושבעת וברכת וכו'' משמע דדווקא בברכה זו מתקיים עיקר כתוב זה של 'ואכלת ושבעת וברכת'. ושאר הברכות הם רק מדרשא.

ואף שכתבו הדגמ"ר ורעק"א בדעת הני ראשונים שהברכה האחת שמן התורה צריכה להיות כלולה מכל שלושת העניינים, נראה דמכל מקום החתימה של הברכה מן התורה צריכה להיות 'על הארץ', כי היא עיקר חיוב ברכת המזון המפורשת, והשאר הם רק תוספת מדרשא.

 

[אחד יחיד]

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה.

הכתוב מונה שלשה תפקידים שנתמנו להם הכהנים והלויים.

ונראה שהם סדורים בדרך 'לא-זו אף-זו':

המעלה הראשונה היא "לשאת את ארון ברית ה'" – זוהי הדרגה הבסיסית שניתנה ללויים, כאשר מתוך בני ישראל בחר ה' בהם כעבדיו הקרובים אליו, לשאת את ארון הקודש.

מעלה יתירה מזו היא "לעמוד לפני ה' ולשרתו" – זוהי המעלה שניתנה רק לאהרן ובניו, להקריב את הקרבנות לפני ה' מאת בני ישראל. מעלה זו מרובה ממעלת עבדי ה', שכן הכהנים בהקרבת הקרבנות אינם באים רק בשם ישראל, אלא עומדים כמתווכים בין ישראל לאביהם שבשמים, בהיותם שלוחי דידן מחד ושלוחי דרחמנא מאידך.

המעלה היתירה מן הכל היא "ולברך בשמו" – זוהי הזכות המיוחדת שניתנה לכהנים, לא רק לעמוד בתווך בין ישראל לה', אלא אף לעמוד כביכול בצד השכינה, ולברך את ישראל בשם ה'.

 

[אחד יחיד]

וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך.

בפסוק זה נתבאר יסוד חשוב הנוגע להתייחסות האדם לכלל הנהגת ה' עמו. והיינו שגם כאשר פוגעים יסורים באדם, הרי שעליו לדעת, כי מלבד זאת שהקב"ה המכוון והמנהיג את הכל, עושה את כל דבריו במשפט ובצדק, במידה הנכונה וכפי שצריך וראוי להיות בדקדוק. אלא יתירה על כך, על היהודי להיאחז בעוז בידיעה שהאדון ה' השליט והמנהיג את הכל, הוא בעל חסד ובעל רחמים, טוב ומיטיב לכל, וכל דרכיו ומעשיו הם מתוך חסד, ומטה לצד רחמים. ובמיוחד הנהגתו אתנו, שאנו עמו, והקב"ה אוהב אותנו והוא ידיד לנו, ואשר על כן כל מה שעושה עמנו הכל נעשה מתוך אהבה, ואפילו כשמביא עלינו יסורים הרי שהדבר נובע מתוך נאמנותו ומסירותו לנו. וכלשון הכתוב - 'כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך' (דברים ח, ה).

ויש להשריש בלבנו כי אפילו המאורעות הרעים והשמועות הרעות, הם הכל לטובה, ש'כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד'. ומתוך השרשת ידיעות בטחון אלו, עשוי האדם לבוא לשלווה ושמחה ומנוחת הדעת.

הבטחון השלם - לבטוח בה', כולל את ההכרה הברורה שהנהגת ה' היא הטובה ביותר. הידיעה השלמה והבטחון המוחלט, הוא להכיר כי כל אלו הם לטוב לנו, לזכור שלאמיתו של דבר - הכל לטובתנו, וכל משפטי ה' חסד ואמת. לדעת כי רק הקב"ה יודע מה טוב לנו באמת, ורק הוא בידו לחשב ולדקדק את כל החישובים, וכל מעשיו הם מתוך צדקה וחסד - 'צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו', והכל נעשה כדי להביא אותנו לעתיד של טוב.

הידיעה וההכרה ש'הכל לטובה', הן גם בנוגע למצוות התורה - שגם אם סבור אדם שקיומן מכביד על מהלך חייו, הם באמת לטובתנו, וכדכתיב – 'ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה, ליראה את ה' אלוקינו, לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה' (לעיל ו, כד). וכן נאמר - 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג, יז), וכן - 'כי לקח טוב נתתי לכם' (שם ד, ב). ולא עוד אלא שכל המצוות מובילות אותנו לשלימות ורוממות, ו'למחר לקבל שכרם', לתכלית הנשגבה של פסגת הטוב כאשר נתענג על ה'. והן בנוגע להנהגת ה' בעולם ועם הבריות, שכל היסורים והנסיונות הם - 'למען ענותך ולמען נסותך להיטיבך באחריתך', (דברים ח, טז). ו'כל מה דעביד רחמנא - לטב עביד' (ברכות ס:). בהתאם לכך, כאשר נגעה באדם ח"ו יד ה', שכבר באה עליו איזו רעה ל"ע. הרי שאיש האמונה מקבל מצב זה ברגש נכון כראוי לו לטוהר השקפתו. כאשר ראשית לכל היא האמונה בהנהגת ה' וצדקת משפטיו, להאמין ולהיות בטוח שכל מה שעושה ה' הוא נכון וצודק. ובפרט בהיותנו בני ק-ל חי, אשר כל מה שבאתנו הוא מיד אבינו הרחמן, המייסר אותנו כאב המכה את בנו אהובו, וכמאמר הכתוב - 'כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך', זהו חלק מעבודת האמונה והבטחון, שכאשר הקב"ה מעניש אותנו, עלינו לקבל זאת באופן זה.

והיינו, שכשם שאם נראה איש מייסר את בנו, הרי בודאי יהיה הדבר ברור אצלנו שאין מגמתו להביא עליו נקמה, לכלותו או לכלות בו את זעמו, אלא אדרבה הוא מייסרו קימעא רק בכדי להביאו אל הטוב - אם כדי לחנכו וליישר את דרכו, כלשון הכתוב - 'ואוהביו שחרו מוסר', ואם כדי לתקנו לכפר עליו ולנקותו מחטאים שעליו, כדי שיוכל לקבל את מלוא הטובה לעתיד.

וכמו שכתב באבן עזרא על הפסוק – ''בנים אתם לה' אלוקיכם לא תתגודדו" (דברים יד, א) – 'אחר שתדעו שאתם בנים לה', והוא אוהב אתכם יותר מהאב לבן, אל תתגודדו על כל מה שיעשה, כי כל אשר יעשה לטוב הוא, ואם לא תבינוהו, כאשר לא יבינו הבנים הקטנים מעשה אביהם רק יסמכו עליו, כן תעשו גם אתם'.

במבט נפלא זה, לא זו בלבד שאין מקום לתלונות ותרעומת על היסורים, שהרי הוא גרם זאת לעצמו, שהרי 'אין מיתה בלא חטא, ואין יסורין בלא עון' (שבת נה.), אלא יתירה מזו, כי מאחר שחטא, הרי שהיסורים הם מעתה רק לטובתו, שכן רק על ידי היסורים יבוא על תיקונו כראוי. ואם כן אדרבה, האדם השלם במידת האמונה והבטחון יש לו לשמוח בהם שהם לטובתו, ואין לו להצטער ולהתרעם אלא על עצמו, שבעוונו גרם לו היסורים. ובמדרש - 'מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו וכו'', אמר רבי לוי מה יתאונן אדם לחי העולמים, אלא אם מבקש אדם להתאונן - גבר על חטאיו' (פסיקתא דרב כהנא יז, ג).

 

[אחד יחיד]

ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש.

שבעת מינים אלו, נתייחדה להם ברכה אחרונה מיוחדת - 'מעין שלש', זאת יתר על כל פירות האדמה והעץ. וצריך ביאור, מטעם מה נבחרו דווקא מינים אלו לשבח בהם את הארץ.

ונראה לבאר כי ענין שבחם, אינו רק במה שהם שבעה מינים משובחים, מכל מיני הפירות שבארץ ישראל. אלא ששבעה מינים אלו, הם מבחר המינים החשובים, של שבעה 'סוגי' מאכל שיש לאדם באכילתו. בכך נשתבחה ארץ ישראל, שלא תחסר כל בה, כאשר יש בה את המובחר והמשובח בפירות, לכל חלקי האכילה שיש באכילת האדם.

ה'חטה' - הרי זה ברור שהוא המין המובחר לסעודת האדם, שהרי הוא עיקר מזונותיו של האדם, והוא עיקר סעודתו ושביעתו, כדכתיב – 'ולחם לבב אנוש יסעד' (תהילים קד), ולכן הוא ראש וראשון לשבעת המינים.

אמנם לגבי מין ה'שעורה', יש להבין מהי חשיבותו. שהרי אין הוא כלל מאכל חשוב לאדם. ואין לומר שהכוונה היא שהוא מין מובחר לאכילת הבהמות, ומתייחס הוא לאדם כאשר על ידי זה יהיה בשר רב בארץ ישראל, שהרי אין השעורים חשובים כמאכל לבהמות הטהורות. כדמשמע בגמרא (בבא קמא יט:), דפרה שאכלה שעורים מיקרי 'אוכלין שאינם ראויים לה'. ואין מין השעורה אלא מאכל לסוסים וחמורים, כפי שפירש"י שם. וכן אמרו בגמרא – 'כי אתא, אמרו ליה חיטין נעשו יפות אמר להם שעורים נעשו יפות, אמרו ליה צא ובשר לסוסים ולחמורים, דכתיב 'השעורים והתבן לסוסים ולרכש'' (פסחים ג:).

אלא נראה, שעיקר כוונת השבח במין ה'שעורה' הוא באשר הוא מיועד למשקה שכר, הנעשה משעורים, והוא חמר מדינה. שכשם שיש מין שהוא עיקר אכילה לסעודה, והוא החטה - שהוא מזון בסיסי ויסודי. כך יש מין שהוא עיקר השתיה, משקה יסודי. שכן היין על אף שהוא מין משובח לשתיה, מכל מקום שתייתו מיוחדת לחשיבות ועונג, שתייתו נחשבת כ'משתה' כאשר בו נותנים חשיבות לשתיה בפני עצמה. לעומתו, ישנה שתיה של משקה, הבאה יחד עם הסעודה, והיא שתיית שכר - הנעשה משעורים, ונקרא חמר מדינה, שהוא עיקר המשקה ששותים לצימאון ובעת הסעודה. מצד זה, מוזכר מין השעורה עוד לפני הגפן, כיון שהוא מין המובחר לשתיה הבסיסית והמורגלת לרוב.

ויש לומר באופן נוסף, שמין הלחם, מתוך רוב חשיבותו שהוא המזון היסודי, הרי שיש בו מקום למין נוסף. מעלה מיוחדת יש בכך שיהיו שתי דרגות של סוגי לחם - לחם משובח ומובחר ממין החיטים, ולחם משובח פחות ממנו ממין השעורים, כאשר עדיין שניהם נחשבים כמינים ששייך להשתבח בהם.

ה'גפן' - הרי הוא היין שהוא עיקר חשיבות המשקה. כדכתיב – 'ויין ישמח לבב אנוש' (תהילים קד). והוא קובע ברכה לעצמו, עד שמצאנו לו קביעת 'סעודת משקה' מיוחדת הנקראת בשם 'משתה'.

ה'תאנה', נראה כי הוא סוג אכילה של 'מיני תרגימא'. מטבע האדם לצרוך ולאכול לעיתים דווקא מיני מאכלים קלים, להשיב נפשו ולפקחה. התאנה היא מין תרגימא טבעית הבאה מן הפירות (כדוגמת 'פת הבאה בכיסנין') - כאשר יש בו שביעה כלשהי, וגם יש בו מתיקות. ה'רמון', הוא המין המשובח בסוג האכילה של'קינוח סעודה', כדרך שרגילים לאכול מיני מתיקה אחר הסעודה. ה'רמון' - אין בו שביעה באכילתו, אלא הוא בא אלא לקינוח לחדוה ועידון - 'מעסיס רמוני'.

הנה כי כן, בחמשת המינים אלו כבר נשלמו כל סוגי המאכלים של האדם. אולם ישנם עוד שני מיני מאכל, שהם באים רק לתוספת, ואינם נאכלים כשלעצמם. והם - השמן והדבש. מינים אלו באים להוסיף שמנונית ומתיקות במאכל שכבר קיים. ולכן אינם מוזכרים הפירות עצמם - 'זית' ו'תמר', אלא 'זית שמן' ו'דבש'. כי הכוונה בחשיבות מאכלים אלו, היא מצד התוספת וההטעמה שיש ביכלתם לתת בעיקר המאכלים - בזית מצד השמן שבו, ובתמר מחמת הדבש שבו, ולא באכילתם כשלעצמם. וראה עוד להלן.

 

[אחד יחיד]

ארץ חטה ושערה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש.

שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מחולקים בכתוב לשתי קבוצות - הקבוצה הראשונה היא - 'ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון', והקבוצה השניה היא - 'ארץ זית שמן ודבש'. ויש להבין את הטעם לחילוק המינים לשתי קבוצות נבדלות, כאשר לכל אחת מהן ייחדה התורה כותרת 'ארץ' מיוחדת לעצמה.

ונראה כי יש ללמוד מזה, שבשני סוגי מאכל הכתוב מדבר - ה'ארץ' הראשון כולל את כל הפירות החשובים שבארץ ישראל. תחילה נמנית התבואה [הכוללת את מין החטה ומין השעורה] שהיא הראשונה במעלה, אחריה מוזכר החשוב שבמשקים, הלא הוא היין. אחריהם נמנו - בכלל אותו 'ארץ' - הפירות הנאכלים כמות שהם, והם תאנה ורימון, וכמו שביארנו לעיל. ואילו ה'ארץ' השני מונה את הדברים שאינם נאכלים כמות שהם, אלא נלווים אל המאכל להטעימו ולתבלו, הלא המה השמן והדבש, שאכן לא נקראו על שם צורת ברייתם - זית ותמר - אלא על שם יעודם העיקרי, להעשיר את טעם המאכל והמתקתו - הזית לשמן והתמר לדבש.

בכך ציין הכתוב לשבח את הארץ הטובה שלא יחסר כל בה, בהיותה ארץ מבורכת בתנובתה - הן במבחר מיני המאכל והמשקה המשובחים שימצאו בה לאכלה ולשבוע מטובה, והן בשבח המאכל וטעמו המושלם, בהיותה ארץ שלא יחסר בה כל תבלין ותוספת.

ומטעם זה בפרשת 'מי מריבה', בפסוקים המתארים את תלונות בני ישראל, נאמר - 'ולמה העליתנו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורמון ומים אין לשתות' (במדבר כ, ה). ולא הזכירו זית שמן ודבש, כיון שאין מקום להזכיר את מיני התיבול והטעם, כאשר מדברים על צרכי אוכל נפש לקיום. והנה, כאשר התורה משבחת את המן שאכלו ישראל במדבר, מתואר בפרשת בשלח - 'וטעמו כצפיחית בדבש' (שמות טז, לא), ובפרשת בהעלותך נאמר (במדבר יא, ח) - 'והיה טעמו כטעם לשד השמן'.

הרי ששני מינים אלו - 'דבש' ו'שמן' הבאים לטעם, משמשים לתאר את טעם המן. שבמן לא היו חסרים שני מיני הטעם הללו הבאים להשביח את כלל המאכלים. [ועיין במלבי"ם, שהביא שבימות החול היה טעמו כענין שנאמר - 'כטעם לשד השמן', ואילו בשבת היה הטעם - 'כצפיחית בדבש', שכן אותו פסוק כתוב סמוך לענין המן שאכלו בשבת. וכפי שדרשו במכילתא בכתוב - 'והיה משנה' – שהיה משונה בטעמו לשבח].

 

[אחד יחיד]

ואתנפל לפני ה' כראשונה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתיתי על כל חטאתכם אשר חטאתם לעשות הרע בעיני ה' להכעיסו.

מפסוק זה למדו חכמים את דין נפילת אפיים בתפילה. כמובא בטור (אורח חיים סימן קלא) - 'ולאחר שיסיים ש"ץ חזרת תפילה נופלים על פניהם ומתחננין וכו', ואומר ש"ץ ואנחנו לא נדע, והטעם לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל, בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים, כאשר עשה משה רבינו, דכתיב 'ואשב בהר', וכתיב 'ואנכי עמדתי בהר וגו', ואתנפל לפני ה'', ומאחר שאין בנו כח להתפלל בענין אחר אנו אומרים ואנחנו לא נדע'.

ויש בזה ללמדנו על עניינה ותוכנה של נפילת אפיים אחר התפילה, שהיא בקשת כפרה ומחילת עוונות, כדוגמת בקשת משה רבינו ע"ה בעת הנפילה. וכענין תוכן המזמור - 'אליך ה' נפשי אשא' (מזמור כה), שעל פי הזוהר הוא המזמור שצריך לאמרו בעת נפילת אפיים אחר התפילה. ותוכן המזמור הוא על מחילת חטאים – 'חטאות נעורי ופשעי אל תזכר, וגו''. ואף לפי המנהג שנהגו לומר 'ה' אל באפך תוכיחני' (תהילים ח) - פותחים תחילה בתחינה מענין וידוי מחילת עוונות - 'רחום וחנון חטאתי לפניך וכו''.

והטעם, משום שבקשה על מחילת עוונות, היא בקשה הבאה מעומק הלב ובהתעצמות ומתוך ביטול גמור ומסירות נפש. כאדם הבא לפני המלך ומשתטח לפניו ומבקש בבכי בכל מאודו ובכל נפשו, וכפי שנאמר לגבי אסתר שבאה לפני אחשורוש (אסתר ח, ג) - 'ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים'. הנופל נפילת אפיים, מבטא כי הוא מוכרח עד עצם נפשו שהמלך ימלא בקשתו ואם לא למה לו חיים, והרי הוא נכון למסור עצמו למיתה למען זה, כי אין לו חפץ בחיים כי אם כשימחלו עוונותיו. וכמו שאומרים בשיר המעלות ממעמקים (תהילים קל) - 'נפשי לה' משומרים לבוקר'.

ועל דרך זו, יש גם בהשתחוואות ביום הכפורים במקדש וכן ביום הכיפורים בזמן הזה, שמלבד ההשתחוואה מצד קדושת היום וקירבת ה' העצומה, נכלל בזה גם תוכן בקשת הסליחה שמתאים לונפילה על אפיים - 'למען שמך ה' וסלחת לעוני כי רב הוא וגו'', שהוא גם מצד עצם עניינו של עבודת היום. שכשבאים ישראל לפני ה' להתכפר, הרי הם נופלים על פניהם בפישוט ידים ורגליים ומבקשים על מחילת העוונות. וכענין שנאמר במשה רבינו ע"ה כאשר ביקש לכפר על חטאת עם ישראל - 'ואתנפל לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי וגו'' (דברים ט, כה). ועיין במה שכתב רש"י, שהיו מתוודים בעת ההשתחוויה בבית המקדש. שפירש על דברי הגמרא – 'עומדים צפופים ומשתחוים רווחים' – 'וכשמשתחוים ונופלים נעשה להם נס, והמקום מרחיב עד שיש ביניהן ארבע אמות, שלא ישמע איש וידוי של חבירו, שלא יכלם' (רש"י יומא דף כא.). הרי מפורש להדיא שבשעת השתחוואה היו מתוודים.

ולכן ביום הכיפורים, שהוא יום בקשת סליחה ומחילה, משתחווים ונופלים על פניהם, ומבטאים בזה הכנעה וביטול גמור, ומסירות נפש עבור בקשת הסליחה והמחילה.

 

[אחד יחיד]

תוכן המזמור הוא על מחילת חטאים – 'חטאות נעורי ופשעי אל תזכר, וגו''.

לחץ כדי לכווץ...

ועיין מג"א (סימן קלא) שכתב שמנהג בני אשכנז להמנע מלאמרו מפני הסכנה, אלא אומרים רחום וחנון. ואילו מנהג בני ספרד לאמרו, אלא שאין נופלים על פניהם, והוא מפני טעם זה.

ואף לפי המנהג שנהגו לומר 'ה' אל באפך תוכיחני' (תהילים ח) - פותחים תחילה בתחינה מענין וידוי מחילת עוונות - 'רחום וחנון חטאתי לפניך וכו''.

לחץ כדי לכווץ...

גם בנפילת אפיים מצאנו שצריך בחינה של 'לפני ה''. וכדאיתא בבית יוסף (סימן קלא) בשם מהרי"ל שאין נופלים נפילת אפיים אלא לפני ספר תורה, וסימן לדבר דכתיב במלחמת העי (יהושע ז, ו) - 'ויפול על פניו ארצה לפני ארון ה''.

'ותוסף אסתר ותדבר לפני המלך ותפול לפני רגליו ותבך ותתחנן לו להעביר את רעת המן האגגי ואת מחשבתו אשר חשב על היהודים'.

לחץ כדי לכווץ...

ועיין בביאור הגר"א על אסתר בפסוק זה, שכתב שהוא רמז לנפילת אפיים אחר התפילה - לפני מלכו של עולם.

הרי הם נופלים על פניהם בפישוט ידים ורגליים ומבקשים על מחילת העוונות.

לחץ כדי לכווץ...

וכתב רמב"ם - 'כריעה האמורה בכל מקום - על ברכים, קידה - על אפים, השתחויה - זה פישוט ידים ורגלים, עד שנמצא מוטל על פניו ארצה וכו'. ואסור לעשות השתחויה על האבנים אלא במקדש' (הלכות תפילה ונשיאת כפים פ"ה הי"ג).

 

[חיים ארוכים]

בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי לשאת את ארון ברית ה' לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו עד היום הזה.

הכתוב מונה שלשה תפקידים שנתמנו להם הכהנים והלויים.

ונראה שהם סדורים בדרך 'לא-זו אף-זו':

המעלה הראשונה היא "לשאת את ארון ברית ה'" – זוהי הדרגה הבסיסית שניתנה ללויים, כאשר מתוך בני ישראל בחר ה' בהם כעבדיו הקרובים אליו, לשאת את ארון הקודש.

מעלה יתירה מזו היא "לעמוד לפני ה' ולשרתו" – זוהי המעלה שניתנה רק לאהרן ובניו, להקריב את הקרבנות לפני ה' מאת בני ישראל. מעלה זו מרובה ממעלת עבדי ה', שכן הכהנים בהקרבת הקרבנות אינם באים רק בשם ישראל, אלא עומדים כמתווכים בין ישראל לאביהם שבשמים, בהיותם שלוחי דידן מחד ושלוחי דרחמנא מאידך.

המעלה היתירה מן הכל היא "ולברך בשמו" – זוהי הזכות המיוחדת שניתנה לכהנים, לא רק לעמוד בתווך בין ישראל לה', אלא אף לעמוד כביכול בצד השכינה, ולברך את ישראל בשם ה'.

לחץ כדי לכווץ...

ובינה, - כי הכתוב קראו הבדלה, היינו שכביכול היו אמורים להיות תפקידים אלו לכל ישראל, והבדילם לשבט לוי,
ובשלמא לשאת את ארון ברית ד', ולעמוד לפני ד', שפיר, דתפקידים אלו מכורחים והדילם רק לשבט לוי ולא לכל ישראל, אך השלישי של לברך בשמו, מה שייך לומר בו הבדלה, הוי ליה למימר נתינה,
ואולי הוא מוכרח שיהיה אי מי מישראל אשר יברך בשמו, ורק הבדילם לכהנים,
ולפי זה אין הברכה מכוח הכהונה, אלא הברכה היא מכוח ישראל אשר מברכים בשמו, ורק הבדילם לבני אהרון בלבד.